מיינדפולנס ותרגולי מדיטציה מסוגים שונים הפכו בשנים האחרונות לתופעה רווחת, עם סדנאות, ריטריטים, קורסים מקוונים, פודקאסטים ייעודיים ואפילו תכנים אינטראקטיביים בנטפליקס. מגפת הקורונה העולמית תרמה לביסוס התופעה כשהביאה עלינו סגרים עולמיים, הנחיות מבלבלות, חרדה כלכלית וקיומית וניסיונות לייצר מחדש שגרת חיים מיטיבה. אלא שיש מי שלקחו את הדבר הזה כמה צעדים קדימה: אם אפשר לתרגל רגיעה וחיבור - למה לא לתרגל גם החלפה של המציאות?
כתבות נוספות למנויי +ynet:
קוראים לזה "ריאליטי שיפטינג" (Reality Shifting), מגמה שהחלה בקרב אנשים צעירים, בני דור ה-Z, עם גל הסגרים הראשון של הקורונה בשנת 2020 ברחבי העולם. את הצעירים שעוסקים בריאליטי שיפטינג אפשר למצוא בעיקר במדיה החברתית: בטיקטוק - עם יותר מ-2 מיליארד צפיות לסרטונים העוסקים בנושא; בפלטפורמת רדיט - שם התקבצו להם כ-50 אלף משתמשות ומשתמשים תחת אחת מקהילות ה"שיפטרז" העוסקים בהחלפת המציאות, וברשתות החברתיות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"נראה שציבור ענק של בני נוער החל לפתח ולהפיץ את הפרקטיקה הזו בזמן הסגר הטוטאלי הראשון, שהוטל כשהאנושות חוותה איום קיומי מנגיף אלים ולא ידוע", אומר פרופ' אלי זומר מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. "הם הראו שאת הגוף ניתן אומנם לכלוא בבתים, אבל הנפש בת חורין לברוא עולמות חדשים כדי לחוות בהם את החופש מכבלי המציאות".
זומר החל לחקור את התופעה, ולאחרונה פרסם מאמר בשיתוף ד"ר נירית סופר-דודק מאוניברסיטת בן גוריון וחוקרים נוספים משוודיה ומברזיל, שכותרתו Reality shifting: Psychological features of an emergent online daydreaming culture. במאמר בוחנים החוקרים את התופעה ביחס לפעולות משיקות כמו חלימה חריגה בהקיץ (maladaptive daydreaming - מושג שאותו טבע פרופ' זומר), חלומות צלולים, היפנוזה ומדיטציה. "רציתי לעשות שינוי כי חשבתי שיהיה נחמד לברוח מהמציאות הנוכחית שלי, כי זו תקופת בחינות ואני מרגיש קצת לחוץ כרגע", סיפר אחד המשתתפים במחקר. "אני רוצה לשנות עכשיו כדי שאוכל לברוח מהלחצים של המציאות הנוכחית שלי, ולמצוא רגע במציאות החלופית שבו אני יכול להרגיש משוחרר".
המוטיבציה לשינוי תודעתי שיחליף את המציאות די ברורה: גם שנתיים אחרי גילוי הנגיף, העולם עוד לא חזר לשגרה. יש שבוחרים לעשות את זה באמצעות טכנולוגיית מציאות מדומה ורבודה, יש שבורחים לדפים של ספר, לבינג' אינסופי מול הטלוויזיה או למדיטציה. עבור ה"שיפטרז" כל אלה לא מספיקים. מחליפי המציאות מוצאים דרכים שונות להצדיק את היכולת לעשות את זה - ונשענים גם על תיאוריית היקומים המקבילים של הפיזיקאי יו אוורט הקשורה לתורת הקוואנטים. אם החתול של שרדינגר יכול להיות גם חי וגם מת - אולי גם בני האדם יכולים להחליף מציאות ולעבור בין יקומים?
פרופ' זומר, מיהם האנשים שמסוגלים להחליף מציאות?
"ממעקב אחרי השיחה ברשתות החברתיות אני מתרשם שהמתרגלים המובילים את הפרקטיקה המנטלית הזאת הם אנשים שניחנים ביכולת טובה לחלימה בהקיץ משוקעת ולהיפנוט עצמי, ולכן חוויות הדמיון שלהם מסעירות. הם מנסים ללמד אחרים איך לעשות את זה. מהתגובות אליהם ברשת אפשר לראות שחלק מהמנסים לתרגל אכן מצליחים, בעוד שחלק אחר - אולי אלה שלא ניחנים בתכונה הזאת - נשארים מתוסכלים ולא מצליחים לעבור למציאות החלופית הרצויה".
מחליפי המציאות מתארים כי הם מאמינים שהם יכולים לבחור באיזה יקום מקביל להימצא בכל רגע נתון. השיטות שלהם מתחלקות לשתיים: שיטת השינה ושיטת הערות. בשיטת השינה הם פשוט מרדימים את עצמם תוך כדי חשיבה על העולם החדש. לשיטת הערות יש טכניקות שונות ומגוונות: דקלום מדיטטיבי, שכיבה על הגב בצורת כוכב, ספירה לאחור, כתיבת תסריט כמה פעמים, שאותו הם מניחים מתחת לכרית לפני השינה, ועוד. יש כאלה שחותמים עם עצמם חוזה - משהו שיזכיר להם שהכול בטוח, הכול דמיוני והם לא יכולים להיפגע - לפני שהם נכנסים למצב של מציאות חליפית, רק ליתר ביטחון.
ואם כבר לברוח - אז לאן? אחד היקומים החלופיים הפופולריים ביותר, לדברי החוקרים, מבוסס על עולם הספרים והסרטים של הארי פוטר. "תמיד רציתי ללכת ולבקר בהוגוורטס, אבל לא חשבתי שזה יהיה אפשרי עבורי", אמרה אחת המשתתפות בפוסט שהעלתה לרשת. "אני שונאת את המציאות הנוכחית, אז פשוט ברחתי ממנה על ידי צפייה בסרטים של הארי פוטר". המציאות העשירה של הארי פוטר מייצרת פנטזיות מאוד ספציפיות: לימודים בהוגוורטס, למשל, אבל גם זוגיות מפורטת עם דראקו מאלפוי. גם "מלחמת הכוכבים", "אקדמיית הגיבורים שלי", "אווטאר" ולהיטי מנגה ואנימה אחרים מככבים כיעדים נבחרים להחלפת מציאות.
איך זה שונה מלחלום בהקיץ?
"בשנים האחרונות אני מתעניין בהיבט הפתולוגי של החלימה החריגה בהקיץ. מדובר באנשים בעלי תכונה שמאפשרת להם להיות בתוך עולם דמיוני בצורה חיה, באופן שמרגיש להם אמיתי לגמרי. חלק אומרים שזה מהנה מאוד כי זה זמין ולא מסוכן, ויש כאלו שטווים עלילות שלמות. אבל כשזה מגיע למצב שבו אנשים מבלים במשך שעות בתוך פנטזיה שהם בונים על חשבון המטלות שלהם, זו כבר מתחילה להיות בעיה. בניגוד לתופעה הזאת, שנראית כהפרעה פסיכולוגית קשה לשליטה, תופעת החלפת המציאות היא התנהגות רצונית ומכוונת. אין לנו בשלב זה נתונים על מצבם הנפשי של אנשים החווים את תופעת החלפת המציאות, ואת זאת נבחן במחקרי המשך".
עד כמה התופעה הזאת רווחת בישראל?
"הסתבר לנו שגם בישראל הקטנה, התופעה הזו נפוצה מאוד. לראייה, ההשטאג העברי של מציאות חלופית זכה לכ-682 אלף צפיות בסרטוני טיקטוק בשפה העברית".
זו תופעה ייחודית לאנשים צעירים?
"לדעתי, חלימה בהקיץ ושקיעה בפנטזיה בדרגות עומק שונות איננה נחלת צעירים. צריך לזכור ששיטת המחקר שלנו סקרה פוסטים בנושא ברשתות חברתיות, ולכן היא מוטית מלכתחילה משום שרוב המשתמשים ברשתות הספציפיות האלה הם נוער וצעירים. המבוגרים פשוט לא נמצאים שם. יחד עם זאת, אפשר בהחלט לשער שהצעירים - שנולדו לתוך עידן של מציאויות וירטואליות בתוך משחקי וידיאו, משחקי רשת ומסכים המאפשרים להם לתקשר עם אנשים רחוקים ולצפות במציאויות לא מוכרות להם - נמשכים לזה יותר. אני סבור שמארק צוקרברג עלה על זה, כששינה את השם של פייסבוק ל-Metaverse בהכריזו שהעידן הבא ברשת הוא עידן של מציאות וירטואלית ומציאות רבודה, שבו אנשים לא יצפו באינטרנט אלא יחיו בתוכו באמצעות טכנולוגיה חדשנית".
משחקי הדמיון הללו מזכירים את האופן שבו ילדים נהנים מנוכחותם של "חברים דמיוניים". "תופעת החבר הדמיוני מייצגת פעילות נורמלית של פנטזיה בילדות", מסביר פרופ' זומר. "התופעה מבטאת יכולת של בני אדם בכלל, ושל ילדים בפרט, לעצב בדמיונם את המציאות ולהכניס אל המציאות שלהם אלמנטים רצויים להם. ילדים יכולים ליהנות מקשרים חברתיים גם אם הם לא קיימים במציאות.
"ילדים במצוקה שניחנים ביכולת טובה להישקעות בדמיון יכולים להשתמש בזה כדי לווסת את הכאב שלהם. כלומר, עולם הפנטזיה יכול להיות משאב חשוב, או מנגנון התמודדות עבור ילדים במצוקה שאין להם דרך להיחלץ מהמשפחה הפוגענית שלהם. יחד עם זאת, ילדים כאלה נאלצים לפעמים גם להעמיד פנים שהחבר הדמיוני - שהוא למעשה יציר נפשו של הילד וחלק מזהותו - נושא את כאב הטראומה. פעולה נפשית כזו מאפשרת אומנם לילד להמשיך לתפקד באופן שאינו זוכר את הטראומה, אבל עלולה ליצור ניתוק במבנה הנפש שעלול להוביל להפרעה נפשית קשה יותר".
לדוגמה?
"פיצול כזה בחוויה עלול ליצור הפרעת זהות דיסוציאטיבית. בגדול, מדובר בהפרעה פוסט-טראומטית שבה הילד לומד לנתק את הזהות הנפגעת מן ההכרה המודעת שלו, וזהות זו מקבלת יכולות זיכרון, רגש ויוזמה עצמאיות. מצב כזה, על אף שנוצר כדי לגונן על הילד הפגוע, עשוי לגרום לבלבול ולפגיעה בתפקוד מאוחר יותר בחיים".
אלמן שממשיך לדמיין את אשתו המתה נוכחת סובל מהפרעה דומה?
"כעיקרון לא. היכולת לחלימה בהקיץ עשירה יכולה להיות משאב יצירתי, מפיג שעמום, מעורר יצירתיות או מווסת מצוקה נפשית. מצד אחד זו יכולה להיות חוויה מעניינת המעניקה תחושה של שליטה, ומהצד השני הפרזה בפעילות כזו עלולה להיות תחליף למציאות נוכחית קשה. התמודדות כזו טובה לוויסות מצוקה קצר מועד, אבל כפתרון יחיד, היא משאירה את הבעיה המקורית לא פתורה".
אפשר "להיתקע" במציאות החלופית?
"קראתי באחד השרשורים בנושא באינטרנט שיש אנשים שמתרגלים ריאליטי שיפטינג ורוצים לעבור לצמיתות למציאות החלופית הרצויה שלהם. למשל, לחיות לעד בסביבתו של הארי פוטר. מישהו שואל ברשת אם ניתן לעבור למציאות האחרת לצמיתות, והתשובה שהוא מקבל היא חיובית. הם קוראים לזה respawning - מונח הלקוח מעולם משחקי הווידיאו, ומשמעותו לידה מחדש של דמות שכבר נהרגה במשחק. אני מניח שאם מישהו עובר לעד לעולם הדמיון - תפקודו בעולם האמיתי ייפגע, ועל כן מצבו יוגדר פתולוגי".
אחד המשתתפים תיאר את החוויה שלו כך: "אני לא בטוח מה לא בסדר אצלי. בכל פעם שאני מנסה לקחת הפסקה מה'שיפטינג', אני פשוט לא מצליח. הסצנות מהמציאות הרצויה נמצאות אצלי תמיד בראש. כמו גירוד שלא נעלם. אני מבצע 'שיפטינג' בשיטת השינה כי זה מה שעובד אצלי הכי טוב. אבל בכל פעם שאני שוכב במיטה המוח שלי דוחף אותי להחלפת מציאות, אפילו אם אני לא מעוניין ורוצה לקחת מזה הפסקה. זה הגיוני? מה עליי לעשות?".
את הרווח אפשר להבין, אבל עד כמה זה יכול להיות מסוכן?
"מחשבותיהם של רוב בני האדם נודדות מספר פעמים בכל יום ממוקד הפעילות שלהם לעניינים אחרים, חלקם דמיוניים לגמרי. היכולת לפנטז מעניקה הזדמנויות לחשיבה יצירתית ולפתרון בעיות, וגם לאימון מנטלי של מיומנויות שונות. כלומר, לא רק שאין בחלימה בהקיץ כשלעצמה בעייתיות, אלא שהיא עשויה להיות משאב חשוב בהתמודדות עם מצוקה, הפגת שעמום או פתרון בעיות. יחד עם זאת, כמו כל תופעה מנטלית, דרגות העוצמה יכולות להשתנות, לצד משתנים נוספים שיכולים להפוך אותה להפרעה. הקריטריונים ברורים: מצוקה שהתופעה מעוררת או פגיעה בתפקוד חשוב כלשהו כמו קשרי חברה, לימודים, עבודה, או שניהם ביחד הם סימן לסכנה".
