אִם תֵּרַדְנָה בַּלֵּיל דִּמְעוֹתַיִךְ,
שִׂמְחָתִי לָךְ אַבְעִיר כִּצְרוֹר תֶּבֶן.
אִם תִּרְחַפְנָה מִקֹּר עַצְמוֹתַיִךְ,
אֲכַסֵּךְ וְאֶשְׁכַּב עַל אֶבֶן.
אִם תֹּאמְרִי אֶל מָחוֹל לָרֶדֶת,
עַל אַחֲרוֹן מֵיתָרַי אֲנַגֵּן לָךְ.
אִם תֶּחְסַר לָךְ מַתְּנַת הֻלֶּדֶת,
אֶת חַיַּי וּמוֹתִי אֶתֵּן לָךְ.
וְאִם לֶחֶם תֹּאבִי אוֹ יַיִן,
מִן הַבַּיִת אֵצֵא כְּפוּף שֶׁכֶם
וְאֶמְכֹּר אֶת עֵינַי הַשְּׁתַּיִם
וְאָבִיא לָךְ גַּם יַיִן גַּם לֶחֶם.
אַךְ אִם פַּעַם תִּהְִיִי צוֹחֶקֶת
בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ,
תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת
וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ.
הלחן החינני של מרדכי זעירא, יחד עם ה"לה לה לה" הקליל של יהורם גאון, הפכו את "ניגון עתיק" של נתן אלתרמן לאחד משירי האהבה הישראליים האולטימטיביים, עד שכמעט אפשר לשכוח שבשורה האחרונה מסתתר איום ממשי לרצח. ואולי זו הבעיה הגדולה של הקנאה: אנחנו שומעים עליה רק במקרים קיצוניים ואלימים במיוחד, ולכן בכל פעם שהיא עולה – והיא עולה – אנחנו נלחמים להדחיק אותה. בפועל היא שם כמעט בכל מפגש חברתי, משפחתי או מקצועי, מבעבעת מבפנים, וכמו אהוב קנאי משוועת ליחס. אז אפשר לנסות להמשיך להדחיק את הקנאה, או אחת ולתמיד להתבונן בה ולנסות להבין מה, לכל הרוחות, היא רוצה מאיתנו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כמו לרוב הרגשות שצפים בנו, גם לקנאה יש השפעה פיזית של ממש. במחקר שפורסם ב-2009 בכתב העת Science, חוקרים בדקו את התגובות המוחיות של אנשים בזמן שהם מקנאים ומצאו שכאשר הנבדקים דמיינו את מושאי הקנאה שלהם, הופעלו במוחם אזורים שאחראיים על תחושת הכאב. החוקרים הבחינו שככל שהמשתתפים דירגו את עוצמת הקנאה שלהם כגבוהה יותר, כך הופעלו אותם אזורים בעוצמה חזקה יותר. לעומת זאת, כשהמשתתפים התבקשו לדמיין את מושאי הקנאה נכשלים, הופעלו במוחם דווקא מעגלי עונג והם חוו שחרור של דופמין - מוליך עצבי שמשפיע על האזורים במוח שאחראים על הנאה ותחושת תגמול. אז למה קנאה מפעילה אותנו כל כך?
"קנאה היא רגש אחד מתוך מנעד הרגשות שלנו", מסבירה נעמה קמינר-מבורך, מטפלת, יועצת ומרצה לפסיכולוגיה חיובית. "קנאה מתעוררת בגלל יתרון שיש לאדם אחר על פנינו - זה יכול להיות יתרון חומרי, גופני, שכלי או נפשי. זה סובייקטיבי לחלוטין, ומתבסס על מה שאנחנו תופסים כיתרון. בעצם זה איזשהו סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על החיים של המישהו האחר, והסיפור הזה גורם לנו להרגיש רע".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין הבחינה בין שני סוגים של קנאה: הראשון הוא Jealousy, קנאה לאובייקט שמעורב בה צד שלישי, שעלול לגזול אותו מאיתנו. פרויד התייחס לרגש הזה בתיאוריית התסביך האדיפלי שלו, כשהילד מקנא באביו על שהוא "גוזל" ממנו את אימו. "בסיס הקנאה הזו הוא הפחד לאבד או הרצון לשמור על משהו", מסבירה קמינר-מבורך, "שלא ייקחו ממני משהו שחשוב לי. בדרך כלל הקנאה הזו מקושרת ליחסים".
הסוג השני הוא ה-Envy, ובעברית נתייחס אליו כאל צרות עין. זו התחושה שלאחר יש משהו שאנחנו רוצים, והדחף לקחת ממנו את הדבר ואפילו לקלקל אותו, רק כדי שלא יוכל לאחוז בו. קליין טענה שהרגש הזה מתחיל עוד מינקות, כאשר התינוק מתקשה לשאת את הידיעה שהוא תלוי באימו ושהיא מקור השפע. הוא מפנטז על שליטה באם, וזו נחשבת לתגובה נורמטיבית שחולפת עם הזמן. במקרה של תינוקות בעלי רמות גבוהות במיוחדת של צרות עין, או כאלו שחווים הורות לא יציבה, יתעורר גם הרצון להרס וכן חוסר יכולת להכיר תודה ולראות את התכונות הטובות של האחר. לדברי קמינר-מבורך, כיום אנחנו פוגשים את צרות העין ביתר שאת בעקבות השימוש ברשתות החברתיות, "כשאנחנו רואים מישהו אחר נהנה או מטייל וזה מעורר בנו את תחושת החוסר צדק, של למה הוא כן ואני לא".
אז אפשר לומר שרשתות חברתיות העלו את מדד הקנאה?
"חד-משמעית. הרשתות הן חלון ראווה לצדדים הטובים בחיים של מישהו אחר. זה לא שקנאה לא הייתה קיימת, היא הייתה מאז ומעולם, אלא שביטויי הקנאה משתנים בהתאם לחיים שלנו, והיום הרשתות הן ספקיות הקנאה מספר אחת. קנאה מהסוג הזה גורמת לתחושת נחיתות, ותחושת נחיתות מעוררת את תחושת חוסר הצדק, ואז השאיפה שלנו היא להגיע למצב של צדק, לאיזון. אם לך יש ולי אין - אני ארצה לקחת לך ואפילו להרוס לך".
יש אנשים שיותר נוטים לקנא?
"לדעתי ולהבנתי כן. יש אנשים שהאופן שבו הם תופסים את עצמם הוא רק על ידי השוואה לאחרים, והשאלה היא מאיפה ההשוואה הזו יוצאת. אם הם מאמינים שהעולם הוא מקום קשוח ושצריך לעבוד קשה בשביל כל דבר - תהיה יותר נטייה לקנא. גם אנשים שפחות מאמינים בעיקרון השפע, שלא מאמינים שיש מספיק לכולם ושאם למישהו יש זה לא נלקח ממני, יקנאו יותר. אבל בסוף כולנו מקנאים. אני בן אדם שיש לו חיים באמת טובים – אני אוהבת את החיים שלי ושלמה עם הבחירות שלי - אבל עדיין אני מקנאה".
במי אנחנו מקנאים בדרך כלל?
"כדי לעשות קצת סדר בחיים, לדעת איך לשייך את עצמנו ולמי להשוות את עצמנו, אנחנו מחלקים את בני האדם לשלוש קבוצות: קבוצת הטובים מאיתנו, קבוצת השווים לנו והקבוצה של מי שפחות טובים מאיתנו. אנחנו לא מקנאים בכל מי שנראים לנו טובים יותר באופן אבסולוטי. הנטייה היא לקנא דווקא בקבוצת השווים, בשכן שיש לו בית כמו שלי ואוטו כמו שלי והוא עובד עבודה פחות או יותר כמו שלי ומגיע מרקע סוציו-אקונומי כמו שלי. אנחנו מקנאים בקרובים לנו ביותר, ולכן מאוד קשה לנו לשאת את הקנאה. יש סביב קנאה הרבה בושה – כי איזה מין בן אדם אני אם אני מקנאה באחותי, בחברה הכי טובה שלי או בבן הזוג שלי? הקנאה הזו מאוד קשה, כי היא שופכת אור על חוסר המסוגלות שלנו. אם חברה שלי ירדה שלושה קילו, איך זה שאני לא מצליחה? הרי יש לנו כל כך הרבה במשותף".
ב-2014 פרסם הפסיכולוג האמריקני ג'וש גרסל את ספרו Embracing Envy: Finding the Spiritual Treasure in Our Most Shameful Emotion, שבו הוא מתאר מחקר שערך על קנאה בקיבוץ. הוא מצא שרוב המרואיינים הרגישו שדווקא בגלל המבנה החברתי המיוחד של הקיבוץ, הקנאה נמצאת שם בעוצמות חזקות יותר, משום שהיא הופכת את ההבדלים לבולטים יותר. האידיאל השוויוני גורם לכך שבמקומות שבהם יש אי שוויון הוא מציק יותר, אבל לא מוכרחים לעבור להתגורר בקיבוץ. המקום שבו הקנאה משתוללת בלי רסן הוא בתוך הבית, בין האנשים שאמורים להיות הכי שווים לנו – האחים והאחיות שלנו. ביהדות אפשר למצוא את הקנאה מככבת בכל סיפורי האחים בתנ"ך - מאז קין והבל. ייתכן שיש סיבה טובה לכך שהתפקיד שלה כל כך מרכזי.
פרופ' הנרי אברמוביץ' מאמין שאי אפשר לברוח מקנאת אחים, אבל גם מרגיע: "בהתפתחות טובה, כשאין העדפה של ההורים, זו תהיה תקופה נורמלית שעוברת. רוב הילדים הקטנים מקנאים באחים שלהם. יש תקופה שבה סופרים מי קיבל יותר צ'יפס, וזה הגיוני מבחינת פסיכולוגיה אבולוציונית, שכל ילד רוצה לבדוק אם ההשקעה של ההורה בו היא על חשבון האחר ולהיפך. אחד הביטויים הראשונים שילד לומד הוא 'זה לא פייר', אז ברור שיש רגישות, אבל רובנו עוברים את זה. ויניקוט, מגדולי הפסיכואנליטיקאים, אומר שזה מאוד חשוב שילד יעבור את החוויה שמישהו שהוא שונא הופך למישהו שהוא אוהב, וזה קורה בדרך כלל אם ההורה מרשה להביע את הכעס. השאלה היא מתי זה הופך למשהו שהוא פתולוגי והרסני. זה קורה כשהמשפחה או הסביבה בנויים על פסיכולוגיה של חסר, שכל מה שמישהו מקבל זה על חשבוני.
"בספר שלי, 'אחים ואחיות: מיתוס ומציאות', אני מדבר על תסביך קין. מדובר במי שפגוע, נגיד בכור או בכורה שהזיזו אותם הצידה בשביל אחים קטנים, והם רדופי קנאה, חשדנים, פרנואידים, לא יכולים להיות שמחים בחלקם. ברור שבאופן אידיאלי במשפחה אין העדפה, אבל בחיים צריך לדעת איך להתמודד עם אי השוויון בצורה חכמה ולא להישאר כמו קין, פצועים לכל החיים. מנגד אני מדבר על תסביך הבל. אלה אנשים נחמדים, טובים, תורמים, אבל יש להם קושי לקבל בגלל שהם מזדהים עם זה שלא קיבל. הם עצמם לא יכולים להפנים את הטוב. לפעמים זה נפתר בתחושה ש'אם כולם יקבלו אז גם אני אוכל לקבל', וזה נניח הסיפור של גנדי או מרטין לותר קינג".
"ההורה לא תמיד מודע לכמה הוא מעדיף. צריך לקחת בחשבון שילד מועדף יכול להתבטא בתחומים מסוימים, או שיש מועדף בתורות. זה בסדר גמור שיש לנו חיבור טבעי לילדים מסוימים כל עוד אין ביטוי חיצוני. הבעיות מתחילות אם יש שינוי במעשים"
להורים יש איזושהי השפעה על הדבר הזה או שזו תכונה מולדת?
"ללא ספק הגורם החשוב ביותר הוא העדפה של הורים, והורה לא תמיד מודע לכמה הוא מעדיף. באחד המחקרים בנושא נמצא שבזמן שרק 20% מהנבדקים אמרו שיש להם ילד מועדף, 80% מהילדים שלהם טענו שיש להורים העדפה. צריך לקחת בחשבון שילד מועדף זה לא הכול או כלום. זה יכול להתבטא בתחומים מסוימים, או שיש מועדף בתורות – היום אני אוהב אותך ומחר אני אוהב את אחותך. זה בסדר גמור שיש לנו חיבור טבעי לילדים מסוימים כל עוד אין ביטוי חיצוני. הבעיות מתחילות כשיש פערים במעשים".
יכול להיות שהורים ייתנו יחס שוויוני וזה עדיין יקרה?
"כן. זה לא רק בגלל ההורים, זה גם קשור לאישיות. זה נהיה פתולוגי כשיש אי צדק והילד סובל, ואחרים נהנים מזה. זה נקרא 'מלאכים ושדים', כשאחד למשל סובל מהפרעת קשב ותמיד צועקים עליו, והשני, במקום להביע סולידריות ולהכיר בסבל שלו, מרוצה מהמצב".
כדוגמה שלילית אברמוביץ' מזכיר את פרויד עצמו, שהיה אח בכור עם פריבילגיות מרובות: "היו לו שבעה אחים ואחיות שחיו בחדר אחד, ולו היה חדר בנפרד. מספרים שאחת האחיות שלו רצתה ללמוד פסנתר, והוא אמר שזה מפריע לו ומנע זאת ממנה".
אפשר לטפל בקנאה בין אחים?
"בוודאי, אבל הבעיה היא שמטפלים לא תמיד מודעים לחשיבות של ההורים בטיפול. אם הם עדיין בחיים, אפשר לעשות תהליך של פיצוי על חוסר הצדק שנעשה או להכיר באפליה שחש הילד, וזה יכול להביא לשינוי".
הקנאה הקלאסית ביותר היא זו שמצויה בין בני זוג. במשך שנים היא נתפסה כהתגלמות הרומנטיקה, מעין מחווה שמעידה על עוצמת האהבה, מהחומרים שמספקים השראה לספרים ולשירים. רק בשנים האחרונות, בעקבות ריבוי מקרי האלימות והרצח על ידי בן זוג, או יותר נכון המודעות ההולכת וגדלה למקרים האלה, התעורר גם שיח על קנאה כרגש שעלול להיות הרסני ומסוכן. ובכל זאת, רובנו עדיין לא מסוגלים לנהל מערכות יחסים נטולות קנאה.
"אפשר להבין איך המחשבה על כך שמישהו ימצא חן בעיני בן או בת הזוג שלנו תעסיק אותנו", אומר ד"ר דני דרבי, פסיכולוג קליני, חוקר טורדנות כפייתית ומנהל בית קוגנטיקה. "זה קורה מתוך ניסיון לשמור על הקשר. אבל יש מקומות שבהם זה משתבש, ועיסוק מוגזם במחשבות האלה מביא לקנאה קיצונית. העיסוק הזה גוזל זמן רב ומביא להשפעה התנהגותית, כמו בדיקת הטלפון של בן הזוג שוב ושוב, קריאת התכתבויות שלו או תחקור לגבי היום שלו. אפשר לשאול שאלות, זה דבר נורמלי, אבל בקנאה כפייתית הצורך בשליטה גדול מאוד, והחיפוש אחר התשובה לרוב לא מרגיע. כשהצורך בשליטה גדול ויש הגבלה של בן או בת הזוג, צריך לראות בזה נורה אדומה. בקצה של הניסיון לשלוט על קשרים, לבודד או לנתק עלולה להיות אלימות פיזית ופגיעה בבן או בת הזוג".
קנאה אובססיבית תלויה בהתנהגות של בן הזוג, או שזה שייך למבנה האישיותי?
"ברור שזה נופל על מבנה פנימי. אנשים קנאים רגישים יותר לדחייה, חוששים מנטישה והרבה פעמים מייחסים לבן או לבת הזוג כוונות או תכונות שאינן שם. יש אנשים שגם אם בן הזוג שלהם הוא יותר חברותי או מתלבש בצורה שיותר מבליטה את מבנה הגוף שלו - וזה לא משנה אם זה גבר או אישה - זה לא יפריע להם. אבל כשיש מאפיינים אישיותיים של קנאה, ההתנהגות הזאת תקבל פירוש שלילי ותפעיל את האדם הקנאי. חשוב להדגיש שאנשים קנאים יגיבו הרבה פעמים לדברים ניטרליים לחלוטין".
יש דבר כזה קנאה בריאה?
"אני חושב שהרצון לשמר את הזוגיות הוא דבר טבעי ובכולנו מתעוררת קנאה לפעמים, ודאי שיש תקופות שבהן יש פחות ביטחון בקשר ואז טבעי יותר שדברים יעלו. אבל כשקנאה היא אובססיבית היא מביאה לסבל גדול, או לניסיון להשתלט על בן הזוג. במקרים מסוימים זה יכול להוביל להימנעות מוחלטת מקשרים, כי אם רמת הסבל מאוד גבוהה ולאנשים יש כבר ניסיון של קשרים שלא צלחו כתוצאה מזה, הם יכולים להחליט שאין להם טעם להיכנס לעוד קשר".
אפשר להציל קשר שבו קיימת קנאה אובססיבית?
"תלוי. הרבה פעמים בני הזוג מאוד אוהבים, ומה שמקלקל את הקשר זו הקנאה. אם יעבדו עליה ויצליחו למתן אותה - הקשר ישתקם. זה מורכב כי קנאה כפייתית לאורך זמן מייצרת מרחק ובסופו של דבר קרע, שמביא לנתק שהם חוששים ממנו. אבל מצד שני, כמו בכל קשר, אף אחד לא יכול להבטיח נאמנות אבסולוטית.
"בסופו של דבר אנחנו רואים שקנאה יכולה להוביל להתנהגות פוגענית. לא חסרים מקרים של נשים שנרצחו בשנים האחרונות כי הרצון שלהן להיפרד עורר התקף קנאה"
"הרבה פעמים המפתח הוא המודעות להתנהגות הכפייתית, למנגנונים כמו חקירה, שלא באמת עוזרים. להבין שהמנגנונים האלו לא רק שלא מועילים, הם גם מחריפים את המצב. אם המטופל מגיע להכרה הזאת, זה מאפשר שינוי התנהגותי. בסופו של דבר אנחנו רואים שקנאה יכולה להוביל להתנהגות פוגענית. לא חסרים מקרים של נשים שנרצחו בשנים האחרונות כי הרצון שלהן להיפרד עורר התקף קנאה".
אפשר לזהות אנשים שהקנאה הופכת אותם למסוכנים ממש?
"בדרך כלל לאנשים שהם מסוכנים יש שילוב של קנאה כפייתית עם מאפיינים אישיותיים נוספים ומודעות נמוכה. הצורך שלהם לשלוט בבן או בת הזוג ולנתק אותם מהסביבה גדול. הם מנסים לשלוט בכל תחומי החיים של הצד השני, והחשיבה שלהם מאוד מאשימה כלפי האחר. כמו תמיד עם אלימות, זה בדרך כלל מגיע עם היסטוריה של התנהגות אלימה. קנאה אובססיבית רגילה לרוב לא תסתיים בדברים כאלו, אבל כן בסבל שמצריך פנייה לעזרה".
איך עובד הטיפול?
"אנחנו עובדים בגישה קוגניטיבית-התנהגותית, שכוללת הסתכלות על ההיסטוריה של המטופל כדי להבין איך התפתחה הרגישות הקיצונית לדחייה ולנטישה - שמתדלקת את הקנאה. אנחנו גם ממפים את כל ההתנהגויות שהאדם הקנאי עושה כדי להרגיש ודאות: תחקור של בני הזוג, קריאת הודעות, מעקב אחרי פעילות ברשת ועוד. אנחנו עוזרים לאדם הקנאי ללמוד בהדרגה לוותר על ההתנהגויות הללו, לשאת את המחשבות ולהתמודד עימן בצורה מועילה. בסופו של דבר צריך ללמוד לחיות עם המחשבה שמה שאני חושש ממנו יכול לקרות, ושאם הוא יקרה - אוכל להתמודד איתו. וזה נכון לכל מערכת יחסים, בלי קשר לקנאה".
נראה שבסופו של דבר כולנו מרגישים קנאה בצורה כזו או אחרת, והיא פועמת בתוכנו יותר מכפי שאנחנו מעיזים להודות. אז למה יש סביבה כזה קשר של שתיקה? "כולנו מרגישים קנאה, כמו שכולנו מרגישים עצב, שמחה, אכזבה, התפעלות. זה עוד רגש מקשת הרגשות שלנו", מרגיעה קמינר-מבורך, "אבל רובנו מנסים להדחיק אותה ומעט מאוד מודים בה. הרבה פעמים אנשים אומרים 'אני לא חש קנאה'. אין דבר כזה. זה כמו להגיד 'אני לא מרגיש עצב'.
"הבעיה היא שלקנאה כרגש יש היסטוריה מאוד שלילית ויחסי ציבור גרועים. אם למשל אני מקנאה באחותי כי הבעל שלה יותר חמוד משלי, הפרשנות שלי תמיד תהיה שאני לא בסדר, במקום להכיר בכך שזה רגש אחד כמו כל הרגשות. היום יש דרישה להיות חיוביים כל הזמן ורק לחוות את הרגשות החיוביים, וקנאה מתויגת תחת הרגשות שאנחנו רוצים להסתיר, כי היא אומרת שאנחנו לא בסדר, שיש לנו לב לא טוב".
אפשר להבין את השאיפה להיות שלמה עם עצמך.
"הדרך להיות שלמה עם עצמי עוברת גם דרך הרגשות שבהם אני לא שלמה עם עצמי. התפיסה הזו מתנגשת עם התפיסות של 'תחשוב רק חיובי' או 'תחשוב טוב יהיה טוב'. אם אני רוצה להגיע למקום של שלמות עם מה שיש לי, אז כל מה שאני אעשה איתו עבודה יכול לעזור לי, וכן, גם לחוות קנאה. אי אפשר לעקוף את זה. חלק מהוויית בני האדם זה להגדיר את עצמנו דרך השוואה לאחרים. הבושה גורמת לנו לנסות לברוח מזה ולהתכחש לזה, ואנחנו מפספסים איזשהו שיעור".
אז מהו השלב הראשון בדרך להתמודדות עם קנאה?
"קודם כל לזהות בינך לבין עצמך שאת מקנאה. וזה לא פשוט. קנאה הרבה פעמים מתחבאת מאחורי רגשות אחרים, אז אחת מהדרכים שלנו לזהות קנאה היא לשים לב כשאנחנו מפחיתים בערך של האחר או כשיש לנו כעס לא מוסבר כלפיו או איזושהי אגרסיה. רגשות באים מסיבה מסוימת – ללמד אותנו, לקדם אותנו, להזהיר אותנו, וזה מוכח מחקרית שרגש מודחק רק גדל. השלב הבא יהיה לחקור את הרגש: לשאול את עצמי אם יש מסר לקנאה הזו, איזה רצון לא ממומש יש שם, מה הדבר הזה שהייתי רוצה גם בשבילי. ככל שאני מעמיקה בחקירת הרגש, הקנאה מתרככת והיא כבר לא כל כך משתקת.
"כלי חשוב נוסף זה לנהל יומן קנאה: לכתוב במי אני מקנאה, איך אני מקנאה, איך זה מרגיש בגוף, באילו סיטואציות אני מקנאה, אם אני שמה לב להתנהגויות חוזרות כאשר אני מקנאה. זה כלי למידה שעוזר לשים לב לאנשים מסוימים, לסיטואציות. כשאני מזהה את הדפוס אני יכולה להתמודד עם זה יותר טוב, להגיע מוכנה לסיטואציות או אולי להימנע מהן. בנוסף, כדאי לאמץ חמלה עצמית. רגש הקנאה עצמו קשה לנו, ואז בנוסף אנחנו מוסיפים לזה הלקאה עצמית וביקורת גדולה - מה שהופך את הרגש הזה לעוד יותר קשה. ברגע שמודים בקנאה אפשר לחסוך מעצמנו את הביקורת הנוספת, וזה יעזור לנו לשאת אותה".
קמינר-מבורך מציעה גם לכתוב בסוף כל יום שלושה דברים טובים שקרו לנו היום. "זה מייצר דפוסי מחשבה אחרים. הרעיון הוא שנחווה את המציאות שלנו גם לפי הדברים הטובים ולא רק לפי הדברים השליליים – שזה המנגנון הטבעי. התרגול הזה מעניק תחושת עושר פנימי ועוזר לי להרגיש שהחיים בסך הכול טובים. כשאני נוטה להיות נדיבה כלפי האחר - באופן אוטומטי אני פחות מקנאה".
מה אני יכולה ללמוד מהקנאה שלי?
"קנאה היא בעצם הערצה ליכולות ולהישגים של אדם אחר. אפשר לשאול מאיזו זווית אני מסתכלת על ההישגים האלה, איפה אני ממקמת את עצמי ביחס ליכולות. קנאה בדרך כלל מרחיקה אותנו, אבל אם אני אסתכל בעיניים של למידה, אני יכולה ללמוד את ההישגים שלו, להתקרב אליהם, להבין אם זה משהו שאני יכולה להשיג גם, אם זה משהו שאני בכלל רוצה להשיג. אם אני יכולה לחשוב על זה ככה - הקנאה פחות מאיימת ומשתקת, ויכולה אפילו להפוך להשראה.
"הרבה פעמים הקנאה מטשטשת דברים נפלאים שאנחנו יכולים לגלות על עצמנו, ומסע הבירור הזה, אפילו שהוא מאתגר, יכול להיות דבר טוב לאיכות החיים שלך. זה משהו אצלנו שמבקש מענה. כמו ילד קטן שמנדנד 'אמא, אמא', שמבקש תשומת לב ומבקש שנפנה אליו וניתן לו חיבוק, ואם לא נתייחס הוא ישבור משהו, יעיף משהו, יצעק".
אז אם נפנה אליו, ונעשה את כל הבירורים הפנימיים, נצליח להפסיק לקנא?
"לא. אנחנו לא יכולים לא לקנא לחלוטין, אבל זה יעזור לנו לחיות עם הרגש הזה הרבה יותר בשלום".
