בתום שלושה לילות לבנים רצופים שבהם קולות הירי מהמטווחים בבסיס הסמוך לא איפשרו לה לישון, רותם פאר יצאה מביתה בפיג'מה ודהרה עם רכבה לכיוון הבסיס. החייל המנומנם בש"ג עוד לא הספיק להיות מופתע למראה האישה הצעירה והזועמת שהתקרבה לכיוונו קצת לפני חצות, וכבר זכה ממנה לשטף צרחות. למזלה והודות לקצת קשרים, החיילים החליטו שלא להזעיק את המשטרה והסאגה הסתיימה בלא כלום.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"המעשה האימפולסיבי הזה שעשיתי באותו לילה הוא בדיוק ההבדל בין מי שסובלים מהפרעת אישיות גבולית, לבין מי שלא", מסבירה פאר (35). "הרעש מהבסיס מפריע לכל מי שגר במושב ולמרות זאת אף אחד לא חשב מעולם לנסוע לשם באמצע הלילה ולצרוח על החייל שעומד בכניסה. אבל אני הייתי בתקופה רגישה מאוד אז, לא מטופלת כמו שצריך, וכל דבר קטן הצית אותי בתוך שנייה. קצת כמו הר געש שמתפרץ. היום אני עדיין שומעת את הרעשים האלו, אבל אין סיכוי שאעשה את זה שוב".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הפעם הראשונה שבה פאר נתקלה באבחנה "הפרעת אישיות גבולית" או בשמה הנוסף "בורדרליין" (BPD בשפה המקצועית), הייתה כשאושפזה למשך חמישה חודשים במחלקת הנוער הסגורה בבית חולים גהה, קצת אחרי שחגגה את יום הולדתה ה-13. "קצת לפני שאושפזתי עברתי חרם נוראי בבית הספר, שבסופו הגעתי למצבים קשים מאוד שכללו שתיית אלכוהול, נסיעה בטרמפים ומערכות יחסים עם אנשים שהכרתי דרך הרשת. הייתה תקופה שעזבתי את הבית וגרתי באוהל בגן ציבורי. ההורים שלי לא ידעו איך להתמודד איתי והחליטו לאשפז אותי. במשך שנים כעסתי עליהם, אבל היום אני מבינה שהם באמת לא ידעו מה לעשות".
איך הגבת לאבחנה הזאת?
"זה היה מאוד מפתיע, כי לרוב לא מאבחנים הפרעות נפש בגיל כל כך צעיר. רוב האבחנות ניתנות אחרי גיל ההתבגרות, גם כדי למנוע טעויות וגם כדי שלא לתייג בני נוער בגיל צעיר ורגיש ולאפשר להם לנסות ולהשתקם. אני חושבת שהיו לי בעיות התנהגות שגרמו לי לברוח מהבית, להתחצף להורים שלי ולזרוק כיסאות. בעצם עשו לי עוול באשפוז, כי במקום לטפל בי קשרו אותי. במשך חמישה חודשים של אשפוז הייתי קשורה שבע פעמים. הקשירות האלה יצרו אצלי צלקת, וברור שיצאתי משם מתמודדת נפש. אם את שואלת אותי, הפרעת אישיות גבולית נובעת כתוצאה מבעיות התנהגות לא מטופלות ומקושי בוויסות החושי שגם הוא לא טופל כמו שצריך".
איך ההפרעה באה לידי ביטוי אצלך?
"בנטייה חזקה להאשים את כל העולם בבעיות שלך. יש גם הרבה האשמה עצמית, ובמקום להתעסק באיך לצאת מהמצב הקשה - מתעסקים כל הזמן בשאלה למה מגיע לי כל הרע הזה. יש גם בעיה של אימפולסיביות. לפעמים אין לי שליטה על משפטים שיוצאים לי מהפה. אני גם סובלת מקושי בוויסות החושי. יש לי חוש ריח חד מאוד ואני לא מסוגלת להתעלם מרעשים. למשל אם עוברת לידי משאית אני ממש נכנסת לחרדה מהרעש שהיא עושה עד כדי כך שאני מרגישה את הדופק שלי יורד ועולה. קשה לי גם עם מגע ועם ויסות רגשות. לפעמים אני לא מסוגלת לעצור את הבכי".
מאפיין נוסף שכמעט כל מי שמאובחן כבורדרליין מכיר היטב, הוא חרדת הנטישה. "אם למשל רבתי עם בן הזוג שלי, והוא הלך הביתה כדי להירגע, אני נכנסת להתקף חרדה ולא מצליחה להפסיק לבכות. בראש שלי נדמה לי שנטשו אותי ושמעכשיו אני לבד בעולם, ואני לא מסוגלת להכיל את התחושות המאיימות האלו. לוקח לי המון זמן להירגע, ולפעמים אני צריכה ליטול כדור הרגעה כי אני לא מצליחה להירגע בלי עזרה חיצונית. במשך הרבה שנים גם היה לי קשה להכיל את הכשלונות שלי ולהסתדר במסגרות ובמערכות יחסים. הייתי רבה עם אנשים בלי הפסקה".
איך את שומרת על איזון?
"בשנתיים האחרונות אני מטופלת בשיטת טיפול שנקראת DBT (טיפול דיאלקטי-התנהגותי המתמקד בקשיים הספציפיים האופייניים להפרעת האישיות הגבולית - א"ה) שכוללת גם תרגול מיינדפולנס ונשימות. הטיפול הזה סידר לי את החיים; אם פעם הייתי יכולה להישאר במיטה במשך חודש שלם בגלל דיכאון חריף, היום אני לא מסוגלת להיות בה יותר משלושה ימים. בלי טיפול המצב כמעט תמיד מקצין, והאמת היא שאי אפשר באמת לחיות עם ההפרעה הזאת. נכון שהעוצמה של התגובות פחתה עם השנים בזכות הטיפול, ולמרות הכול עדיין יש תקופות שבהן אני יוצאת מאיזון".
תקופה כזו התרחשה עם פרוץ מגפת הקורונה. זמן קצר לפני שהעולם נכנס לסחרחרה, פאר הקימה את עמותת "לנפש" הפועלת למען מתמודדי נפש, אותה היא מנהלת עד היום. במקביל היא הוציאה ספר ("בית משוגעים") בו היא מתארת את חוויית האשפוז המטלטלת שעברה בגיל 13, העבירה הרצאות בכל הארץ, ניהלה קהילות למתמודדי נפש ברשת וגם הקימה קליניקה לטיפול בהפרעות אישיות. "המגפה הגיעה ודפקה לי את הכול. פתאום ממצב שהייתי בעשייה אינסופית, נשארתי בבית עם ילד בן שבע והרגשתי אבודה. אבל בקטע די מעניין, לעומת הרבה אנשים מסביבי, הצלחתי לצאת מההלם יחסית מהר. אולי זה בגלל שאני חווה אינסוף שינויים במצבי הרוח שלי". היום, לצד שאר הפעילות שלה, היא יועצת מוסמכת למשברים נפשיים ויועצת וכותבת תוכן למשרד הבריאות, ואף קיבלה את מגן שר הבריאות לשנת 2022 על קידום בריאות הציבור בישראל. "זה שומר עליי מאוזנת".
שלי צ'קלין (29) החלה לסבול ממצוקות נפשיות בתחילת גיל ההתבגרות שלה. "הייתי ילדה מאוד סגורה שמתרחקת ממגע, ובגיל 12 המצב החמיר והתחלתי לסבול מחרדה חברתית ולפגוע בעצמי. הייתי חותכת את עצמי ומסתירה את הצלקות עם בגדים ארוכים. היו לי המון מחשבות אובדניות, סבלתי מהפרעות אכילה והייתי מיואשת מעצמי ומהעולם", היא מספרת בגילוי לב. "בגלל שהייתי רק בת 12 לא הצלחתי להסביר שכואב לי ורע לי. באמת האמנתי שכולם מרגישים ככה בגיל ההתבגרות. רק בדיעבד הבנתי שהתחושות האלה היו קיצוניות".
רק אחרי שנים של הכחשה, בגיל 22, קיבלה עזרה מקצועית. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה אבחנו אותי עם דיכאון כרוני וקיבלתי טיפול תרופתי. שנה לאחר מכן אובחנתי גם עם הפרעת אישיות גבולית, וממש לאחרונה קיבלתי אבחנה נוספת של פוסט-טראומה".
איך הגבת לאבחון?
"הרגשתי הקלה שאבחנו את הפרעת האישיות הגבולית, כי הרבה שנים לא ידעתי עם מה אני מתמודדת. הפרעת אישיות היא לא בדיוק דיכאון או חרדה או מחלת נפש מוכרת אחרת, ולכן לקח זמן עד שאבחנו אותה. אני חושבת שהיא כוללת הכול - גם דיכאון וגם רגשות מאוד קיצוניים והתקפי זעם, אבל בסוף זו לא מחלת נפש וזו אולי גם הסיבה שאין לה טיפול תרופתי יעיל. ניסיתי גם טיפול של פסיכותרפיה גופנית, אבל אף פעם לא טופלתי בטיפול ייעודי להפרעה. הכדורים הפסיכיאטריים שאני נוטלת מיועדים לדיכאון שממנו אני סובלת".
בימים אלה צ'קלין מאושפזת בפעם השלישית מאז אובחנה, במחלקה פסיכיאטרית באחד מבתי החולים בצפון הארץ. את ההחלטה להתאשפז היא קיבלה בעקבות דיכאון שהחמיר. "לפני כמה חודשים עברתי דירה והשינוי הזה טלטל אותי מאוד. בהתחלה היו עליות וירידות במצב הרוח, ומצאתי את עצמי פעם ב'היי' טוטאלי ושעה אחר כך מתרסקת ובוכה על הרצפה. הרגשות היו קיצוניים מאוד, ובשלב מסוים ה'היי' הפך לדאון והגעתי למצב שבו אני לא מצליחה לתפקד מרוב בכי, מועקה ומחשבות אובדניות. כשהגיע הרגע שבו לא הייתי מסוגלת אפילו לקום לעבודה, הבנתי שאני חייבת עזרה. הרגשתי שאני צריכה הפסקה מהעולם כדי לרפא את הנפש שלי ולהתחזק בשביל שאצליח להתמודד עם מה שמחכה לי בחוץ. ועם כל זה, ברור לי שהטיפול והריפוי האמיתיים יגיעו רק כשתהיה לי שגרה מסודרת. האשפוז הוא קצת כמו כיבוי שריפות".
בדומה לפאר, גם צ'קלין מתארת מציאות שבה מצבי הרוח משתנים ללא הרף, לפעמים גם בהפרש של שעות בודדות. "זה מתיש נורא, גם פיזית וגם נפשית, ואולי זו גם הסיבה שבסוף מגיע הדיכאון שבו את לא מסוגלת לצאת מהמיטה או לפגוש אנשים. בתקופות הטובות יותר הדיכאון והמועקה פחות נוכחים, ובתקופות שהן פחות טובות - כל התסמינים מופיעים ביחד. אבל רגישות היתר תמיד שם. דברים קטנים שאנשים שלא סובלים מההפרעה הזאת אפילו לא שמים לב אליהם, יכולים לגרום לי לצאת מאיזון מהר מאוד. למשל, רעש עוצמתי וכמות גדולה של אנשים באותו חדר. היום אני כבר יודעת לזהות את הנקודות הרגישות שלי שאם מישהו לוחץ עליהן אני עלולה לצאת מאיזון, וזה עוזר לי לשמור על עצמי ולהתרחק מאותו אדם או מאותה סיטואציה שפוגעת בי".
אחת מהבעיות המרכזיות בקרב אנשים שסובלים מהפרעת אישיות גבולית, היא תחושת הריקנות עמה הם מסתובבים בעולם. הריקנות הזו היא גם הגורם לכך שרבים פוגעים בעצמם, מתמכרים לחומרים מסוכנים, סובלים מהפרעות אכילה וזקוקים לתמיכה חיצונית באופן נואש. "אני כל הזמן בחיפוש אחרי עוגנים חיצוניים, וזו גם הסיבה שכשיש לי גירוי מנטלי וכשאני מבצעת פעולות שאני מתחברת אליהן - אני מרגישה טוב יותר. הבעיה היא שעוגן הוא גורם חיצוני, וככזה הוא דינמי ואי אפשר באמת להסתמך רק עליו".
איך ההפרעה הזו משתלבת במערכות יחסים?
"היו לי כמה מערכות יחסים, כולן היו ארוכות ורציניות כשהאחרונה נמשכה חמש שנים והפרידה הגיעה ממני. היו תקופות טובות ורגועות שבהן הכול התנהל על מי מנוחות ותקשרתי מצוין עם בן הזוג, אבל בגלל שאני מושפעת מאוד מגירויים חיצוניים וכל אירוע או שינוי, קטן או גדול, מטלטלים אותי וגורמים לי לסטרס קיצוני, אז הזוגיות היא כמו רכבת הרים ומתחילים התקפי זעם ותסכולים סביב אותו שינוי".
איזה סוגי שינויים?
"כמעט הכול; החל ממעבר דירה עם בן הזוג ועד לאירועים שמתרחשים בעבודה. אני זקוקה להרבה מאוד תמיכה והכלה מבן הזוג שלי, ובעיקר אני לא מסוגלת להתמודד עם שיפוטיות וצריכה שייתנו תוקף לתחושות שלי. ברגע שאני מרגישה אפילו טיפה של ביקורת, המעבר מתסכול להתקף זעם עלול להיות מהיר מאוד. זוגיות היא אולי העוגן החזק ביותר, וברגע שאני מבינה שאני צריכה לוותר עליו ושייקח זמן, אם בכלל, עד שעוגן אחר יתפוס את מקומו - הרגישות מתגברת ויחד איתה גם יתר התסמינים של ההפרעה".
הפרעת האישיות הזאת הופכת גם את השדה הרומנטי לשדה קרב של ממש. "בדיוק כמו מצבי הרוח המתחלפים, גם במקרה של זוגיות רגע אחד אני אומרת לעצמי שאני ממש רוצה את הקרבה שלו ואת הקשר הזה, ורגע אחרי אני נתקפת בהלה מההזדקקות ומהתלות שאני מפתחת כלפיו, ומנסה לשכנע את עצמי שאני בכלל לא צריכה אותו. כל זה קורה רק ביני לבין עצמי, וככה אני עוברת בין מחשבה קיצונית אחת לאחרת, ומעל הכול מנצחת החרדה מהנטישה והפחד להיות תלויה כל כך במשהו חיצוני שהוא דינמי ולא בטוח".
איך בן הזוג מתנהל עם זה?
"איכשהו הוא הצליח להכיל את זה, למרות שהיה מאוד סוער בשנה האחרונה. הרבה פעמים חשבתי שאולי צריך להיפרד או לעשות הפסקה. זה קורה לי גם עכשיו עם הקשר החדש שאני נמצאת בו כי קשה לי להתמסר. מצד אחד אני מפחדת להינטש, ומהצד השני בגלל שהרגשות מאוד קיצוניים אז אני נקשרת בקלות. משחק של קצוות כשכל קצה מנסה למשוך לכיוון שלו".
"בתור ילד נחשבתי למופרע של בית הספר. הכינוי שלי היה 'המשוגע'. לא הייתה אז מודעות להפרעות נפשיות ואף אחד אפילו לא חשב לשלוח אותי לאבחון כדי לנסות ולהבין מה עובר עליי", משתף מורן (שם בדוי). "את האבחנה שאני בורדרליין קיבלתי רק לפני מספר שנים, אחרי שהגשתי תביעה למשרד הביטחון בגלל פוסט-טראומה מורכבת שהופיעה אצלי בעקבות הלחימה במלחמת לבנון השנייה".
מורן, בחור רגיש ובעל מודעות עצמית גבוהה במיוחד, מודה כי הטריגר להגשת התביעה היה השימוש שלו בסמים שיצא משליטה ולא פעם הכניס אותו למצבים מסכני חיים. "לא יכולתי לסרב לסמים, גם כשהיה ברור שזה מסוכן. אין כמעט סוג של סם שלא התנסיתי בו - החל מקוק ('שישה גרם קוקאין ביום במשך שלושה חודשים בקולומביה'), דרך קראק ('בשלושה ימים הוצאתי 18,000 שקלים') וכמובן מריחואנה על כל נגזרותיה יותר מ-15 שנה. למזלי לא נתקלתי בהירואין והטעם של אלכוהול מגעיל אותי, אחרת אין בכלל ספק שהייתי אלכוהוליסט".
לאחר שאובחן עם הפרעת אישיות גבולית הוא החל לקבל טיפול תרופתי ופסיכולוגי. את האבחנות הנפשיות הוא ניסה לשמור לעצמו עד לרגע שבו בני משפחתו גילו כי הוא מכור לסמים. "קיבלתי מרשם לריטלין והסנפתי קופסה שלמה ביום. הם מצאו אותי מסומם לגמרי, וזה היה הרגע שבו נאלצתי לשתף אותם באבחנה שקיבלתי ובזה שאני מכור. הם ניסו להחביא את הקופסה, אבל מצאתי אותה והסנפתי שוב. בשלב הזה אחותי נפגשה עם הפסיכולוגית שלי והן ניסו למצוא דרכים לעזור לי".
את הריאיון מורן מבקש לערוך באמצעות טקסט כתוב. שיחות טלפוניות מכבידות עליו. אנחנו מתכתבים והוא מתוודה שהרגע עשה חצי גרם קוק, אחרי ארבע שנים שבהן היה נקי מהסם. "הכרתי מישהו בטוויטר שהציע לי לבוא אליו, לא עברה חצי שעה וכבר הייתי אצלו. וזה אחרי תקופה שאני מעשן מריחואנה פעם בשבוע אצל חברה טובה ולא מחזיק את זה בבית. זה חתיכת הישג עבורי. הבעיה מתחילה כשאני יוצא מאיזון".
מה קורה אז?
"אני צורך סמים ולעיתים גם חותך את עצמי. שוקע לשינה, לא מתפקד, לא מתקלח ומנתק קשר עם המציאות".
וכשאתה מאוזן?
"אני לומד הוראת חינוך מיוחד ומתמטיקה לבית ספר יסודי. אני לא צורך סמים ולא פוגע בעצמי. האמת היא שכשאני מאוזן אפשר להגדיר אותי כאדם מתפקד בתוך הקהילה, למרות שמעולם לא החזקתי יותר מארבע שנים במקומות עבודה. אני גם מקפיד לטפל בעצמי כשאני בתקופה טובה - נוטל את הכדורים הפסיכיאטריים והולך פעמיים בשבוע לטיפול פסיכולוגי, שבלעדיו כנראה שמזמן כבר לא הייתי כאן".
שלושתם עוסקים בדרך כזו או אחרת בעבודות טיפוליות. מורן, שעבד בעבר במרכז חירום לילדים בסיכון ובדיור מוגן לאנשים על הרצף האוטיסטי, אומר: "העבודות האלו העניקו לי הרבה כוחות". פאר מסבירה: "הפרעת אישיות גבולית היא לא רק התקפי זעם, אימפולסיביות, מצבי רוח וחרדת נטישה, היא גם רגישות גבוהה מאוד ואמפתיה לסביבה. אין כמעט אנשים שמאובחנים כבורדרליין שלא דואגים לבעלי חיים ולחלשים בחברה. זה בדיוק ההבדל בין ההפרעה הזאת לבין הפרעות אנטי-סוציאליות".
"הפרעת אישיות גבולית מוגדרת ב-DSM (ספר האבחונים הפסיכיאטרי), ומה שבעיקר מאפיין אותה זה חוסר היציבות או הוויסות, גם הרגשי וגם ההתנהגותי", מסבירה ד"ר רווית מרום טל, פסיכולוגית קלינית מומחית בטיפול בהפרעת אישיות גבולית. "הקושי בא לידי ביטוי בעיקר במערכות יחסים, ובמקרים קיצוניים אפשר גם לראות אובדנות כמעט כרונית, פגיעות עצמיות קשות מאוד והתנהגויות אימפולסיביות שיכולות להיות הרסניות.
"קריטריון נוסף הוא קושי לשמור על מערכות יחסים לאורך זמן, מה שמשאיר את האדם מאוד בודד. יש גם תופעה של דיסוציאציה, כלומר סוג של נתק מהמציאות. האדם מרגיש שהוא מנותק מהגוף שלו וממה שקורה סביבו. בעבר אנשים כאלה אובחנו בטעות כסכיזופרנים, כי התחושה היא ממש כאילו אני חיה בעולם מקביל ומעוות שבו אני בטוחה שכולם שונאים אותי. אחד מהדברים שאנחנו עושים בטיפול זה לבדוק את העובדות, ולראות מה אני מניחה על המציאות ומה קורה בה באמת".
עד לפני כמה שנים הפרעת אישיות גבולית נתפסה על ידי אנשי בריאות הנפש כהפרעה כרונית שאינה בת טיפול. האפשרות הטיפולית שניתנה למאובחנים הייתה טיפול תמיכתי, כולל תרופות, שאיפשרו הקלה מסוימת. בשנים האחרונות הגיעה בשורה חדשה ואופטימית בכל מה שנוגע לטיפול בבורדרליין: DBT, טיפול דיאלקטי-התנהגותי המתמקד בקשיים הספציפיים האופייניים להפרעת האישיות הגבולית.
"בראי ה-DBT, בורדרליין היא הפרעה קשה בוויסות הרגשות, והסיבה לכך היא פעילות-יתר של מערכת העצבים במוח (האמיגדלה) וחוסר בפעילות באונה הקדם-מצחית, שתפקידה לעכב את התגובות במוח", אומרת ד"ר מרום טל. "הקשר שמתקיים בין שני האזורים האלו במוח מתפתח בשנים הראשונות של החיים השלנו, והוא זה שעוזר לנו לווסת את התגובות ואת הרגישויות שלנו. כשהקשר הזה לא קיים או שהוא חלש מכל מיני סיבות, ביולוגיות או פסיכולוגיות, נוצר קושי גדול בוויסות העצמי. המצב הזה, שאפשר לתאר גם כמו רכב שנוסע עם הרבה מאוד גז ומעט מאוד ברקס, הרבה פעמים מיוחס גם להפרעות של קשב וריכוז, רק שבבורדרליין הוא כולל גם רגישות קיצונית ותגובתיות יתר".
ואז מפתחים הרגלים שונים כדי להצליח להירגע?
"כן, וחלק מההרגלים האלו עלולים להיות מאוד בעייתיים ולהרוס חלקים נרחבים בחיים. בבורדרליין לרוב הכעס והזעם יופנו כלפי פנים ונראה הרבה יותר פגיעה עצמית כמו חתכים בגוף, שימוש מסיבי בחומרים ממכרים ומסוכנים, קניות אימפולסיביות, סקס לא מובחן ולעיתים גם אלים, ואכילה רגשית".
כל מי שצורכים סמים בצורה מוגזמת או קונים ללא הבחנה, בהכרח סובלים מהפרעת אישיות?
"לא כל שימוש בסמים או כל פעולה מזיקה אחרת בהכרח קשורים לבורדרליין, אבל אם אני עושה שימוש בחומרים או בפגיעה עצמית כי זו הדרך שלי לווסת את הרגשות שלי - אז אני בבעיה. בעצם מה שקורה בהפרעה הזאת זה שתמיד יש תחושת ריקנות ולכן הצורך לווסת רגשות הוא תמידי ללא יכולת שליטה. הפסיכולוגיה מבחינה בין שני סוגי ויסות המאפיינים את הבורדרליין: שליטת יתר, שבאה לידי ביטוי ב-OCD, פרפקציוניזם ואנורקסיה, למשל, ומהצד השני, חוסר שליטה קיצוני שגורם לכך שאותם אנשים שסובלים ממנו מתקשים להחזיק את עצמם, למשל כמו במצב של בולימיה".
מתי יודעים שמדובר גם בהפרעת אישיות גבולית ולא רק בדיכאון או בחרדה?
"יש תשעה קריטריונים, וכדי לקבל את האבחנה צריך חמישה מתוכם: חרדת נטישה, חוסר יציבות רגשית, התנהגות אימפולסיבית - החל משימוש בסמים ועד לתוקפנות, אלימות ואפילו גניבה. קריטריון נוסף הוא פגיעה עצמית. יש גם התפרצויות זעם שיכולות להגיע לשיא של הצפה רגשית בגלל שאני שומרת את הכול בבטן ואז בבת אחת מתפרצת. קריטריון נוסף הוא בלבול בזהות העצמית ותחושה שאני לא יכולה לסמוך על עצמי, והרבה פעמים נראה אצל אנשים כאלה שינויים מאוד קיצוניים בהגדרה העצמית. ישנה גם תחושת ריקנות, ממש כמו חור שאני לא יכולה לשאת אותו. כמו כאב כרוני שצריך להתמודד איתו ונורא חשוב להכיר בו, ולהבין שהרבה מהדברים שאני עושה הם כדי למלא אותו".
עד לא מזמן חשבו אנשי המקצוע שיותר נשים מאובחנות בהפרעה, אבל היום כבר ברור שזה לא המצב. "את הגברים שאובחנו כבורדרליין אנחנו נמצא לרוב במקומות של אלימות כלפי אחרים ושל שימוש בסמים ובאלכוהול. הנשים שסובלות מההפרעה יהיו מרצות יותר ולרוב יפנו את הכעס ואת הכאב שלהן כלפי עצמן, והרבה פעמים נראה אותן נשארות בקשרים עם גברים שמתנהגים אליהן באגרסיביות. מכיוון שמבחינת המוח והנפש לא נמצאו הבדלים במהות של ההפרעה בין גברים לנשים, אני מניחה שהסיבה להבדלים היא בעיקר תרבותית".
מה הסיכוי שכולנו נמצאים על הרצף של ההפרעה, כל אחד ברמות אחרות?
"כולנו מתמקמים שם איפשהו. אין מי שלא נמצא על הרצף של הריקנות, של הקושי בוויסות הרגשי וגם על הרצף של הפחד מנטישה. יחד עם זאת, חשוב להבין שהעובדה שאני מזהה בעצמי מאפיינים כאלה, לא אומרת בהכרח שאני נמצאת בקצה של הרצף. מתי אנחנו מתחילים לדבר על הפרעה? כשאנחנו מרגישים שזה מתחיל להפריע לנו בהסתגלות לחיים. כשהקשיים האלה מחבלים בדברים שחשובים לנו כמו להשתכר בכבוד, לבנות משפחה, להצליח להשיג כל מיני מטרות ויעדים שהצבנו לעצמנו. כשאנחנו מצליחים לתפקד והדברים האלו לא משבשים את החיים שלנו באופן קיצוני, אז כנראה שיש לנו לפעמים קושי לווסת את החרדה ואת הכאב שלנו, שבאופן טבעי מתעוררים מדי פעם אצל כל אחד מאיתנו, אבל זה לא אומר בהכרח שאנחנו צריכים לאשפז את עצמנו".
אפשר להחלים מזה?
"יכולים להיות אנשים שאחרי טיפול כבר לא יענו על הקריטריונים של בורדרליין. יחד עם זאת, גם הטיפולים שאנחנו יודעים שהם יעילים בהפרעת אישיות גבולית הם ארוכים ולוקחים הרבה זמן. זאת הפרעה מורכבת מאוד, ואחת הבעיות הקשות כאן היא שבגלל שלאנשים עם ההפרעה הזאת קשה לשמור על מערכות יחסים לאורך זמן - הם גם מתקשים להחזיק מעמד בטיפול או לחילופין, יש כאלה שנשארים במשך שנים בטיפול שלא עוזר להם כי הם מפחדים להיפרד מהמטפל. יכולים גם לקרות מצבים שבהם אם אמרתי משהו לא במקום, ברגע אחד המטופל יצבע אותי בשחור. הוא לא יאמר כלום או שהוא יתקוף אותי באופן קיצוני, ולאחר מכן פשוט ייעלם. החשיבה של אנשים שסובלים מההפרעה הזו היא הרבה פעמים מאוד דיכוטומית - שחור או לבן".
