אם כסף מסובב את העולם, אז ההחלטה אם להוציא אותו או לשמור אותו קרוב מסובבת את מערכות היחסים. אנחנו כנראה לא נרצה להודות בכך, אבל קמצנות היא אחת התכונות שהכי משפיעות עלינו, ובכל מישור בחיים: אנחנו בוחנים בביקורתיות אם הפרטנר מהדייט יציע לשלם או בכלל לא יוציא את הארנק, מתעצבנים לגלות כמה בן הזוג הוציא בקניות בסופר, מתחננים שהבוס ישחרר איזה בונוס או לשם שינוי יביא מתנה שימושית בחג ומתפללים שההורים יעזרו לנו בקניית דירה. בתוך כל זה אנחנו מוצאים את עצמנו לא פעם מתלבטים אם מגיע לנו קצת להתפנק, ואם אנחנו מספיק נדיבים כלפי עצמנו וכלפי אחרים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
קמצנות נחשבת לאחת התכונות השנואות אצל בני אדם, אבל לא בטוח שאנחנו יודעים עליה מספיק. לכן צללנו אל התכונה הנודעת לשמצה כדי להבין למה יצא לה שם כל כך רע, ואם הוא בכלל מוצדק. אומנם לא יהיה פה שאלון בנוסח "בחן את עצמך", שיספר לנו אם אנחנו או מקורבינו קמצנים או לא, אבל ככל הנראה כל אחד יוכל למצוא את עצמו איפשהו בין השורות הבאות.
"היה לי בן זוג קמצן. היינו ביחד ארבע שנים, למרות שהיו לי סימנים לקמצנות שלו מההתחלה. זה הפריע לי כי אני מאוד לארג'ית, אבל מאוד רציתי זוגיות", אומרת הילה (שם בדוי), תושבת תל אביב בשנות ה-40 לחייה ואמא יחידנית לפעוט בן שנתיים. "בתחילת הקשר הצטרפתי אליו לנסיעה מטעם העבודה לאירופה, כדי לצפות שם יחד בהופעה. ציפיתי שלפחות על החדר במלון הוא ישלם, אבל כשהגענו לשלם בדלפק הקבלה שאלתי אותו, 'איך ייתכן שאתה לא משלם?', אז הוא ענה שהוא לא יכול כי זה לא על חשבון החברה. הייתי בשוק. וזה לא שלנו במלון הילטון המפואר".
5 צפייה בגלריה
''כשכבר היינו יוצאים למסעדה הוא בדרך כלל לא אכל, כדי שלא יצטרך לשלם''
(צילום: Shutterstock)
האם בן הזוג לשעבר של הילה קמצן? לשיטתה, מאוד. "הוא תמיד היה מאוד מחושב. חי בסגנון חיים סגפני. לא יוצא, לא מבלה. הוא בקושי הוציא כספים. יכול היה לעשות במשך שבוע בדיקות עד שיחליט לאיזו חברת כבלים להתחבר. תמיד אני הייתי זאת שיוזמת בילויים. כשכבר היינו יוצאים למסעדה הוא בדרך כלל לא אכל, כדי שלא יצטרך לשלם - וזה לא בגלל שהוא לא יכול היה להרשות לעצמו. באחד מימי ההולדת שלי הוא סוף-סוף הזמין אותי למלון מצפה הימים, אבל גם אז זה היה רק כי היה לו דיל".
בסופו של דבר בני הזוג נפרדו. "בעיקרון אני לא יכולה לחיות עם אדם קמצן, אבל כשאתה כל כך רוצה זוגיות, יש דברים שאתה מוכן להעלים עין ולקבל. אבל בסוף חתכתי, והוא רווק עד היום".
כשאת יוצאת כיום לדייטים, את שמה לב יותר לנושא הזה ולשאלה מי משלם?
"בדייט הראשון הגבר מזמין. זאת לא חייבת להיות מסעדת יוקרה. בדייט השלישי הרבה פעמים הייתי מציעה לחלוק את החשבון. אני מרגישה צורך להראות נכונות. זה מבחן חשוב בתחילת קשר, כי יש לא מעט גברים שלא אוהבים להוציא כסף והם מאוד מחושבים. זה מגעיל, וחשוב לציין שזאת לא תכונה ששייכת לאחד המינים. יש גם נשים קמצניות. זה מעיד על רגשות ועל דרך חיים. לארג'יות מאוד עושה את זה לאישה, אז למה לא?"
על פי התאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית של זיגמונד פרויד, הקמצנות היא למעשה התנהגות טורדנית וכפייתית אשר המקורות שלה נמצאים בילדות, בין גיל שנתיים לארבע, אז מתרחש מה שהוא הגדיר כ"שלב האנאלי". בשנים האלו בני האדם לרוב מתחנכים לסדר וניקיון וכן לגמילה. פרויד ייחס משקל רב לחינוך הזה, וראה בו ביטוי לתהליכים נפשיים רחבים וארוכי טווח, ואפילו את הדרך להיווצרות האישיות הבוגרת. הוא הציע שחינוך נוקשה מדי של ההורים, דרישות קיצוניות לסדר וניקיון, מאבקי כוח סביב גמילה מחיתולים ואף גמילה מוקדמת או מאוחרת מדי עלולים להוביל לקיבעון בשלב האנאלי, מה שלשיטתו יוליד את "הטיפוס האנאלי" - עקשן, חסר גמישות, אובססיבי וקמצן. ובמילים אחרות: שוב ההורים אשמים.
ד"ר יעל פוזננסקי: "קמצנות, בין אם רגשית ובין אם כלכלית, מגיעה מאותם מקומות של שליטה, והשליטה הזאת היא תופעה חדשה יחסית, של המאה ה-20. היא מחלה של העולם המודרני, שמגיעה מתרבות השפע. לאורך ההיסטוריה, בתקופות שלאף אחד לא היה, אז לא היה על מה להתקמצן - בדיוק כמו שאין הפרעות אכילה בעולם הרעב"
ד"ר יעל פוזננסקי, פסיכולוגית קוגניטיבית ומרצה במחלקה לפסיכולוגיה במכללה האקדמית אחוה, מציעה גישה נוספת: "בתחום הקוגניטיבי, קמצנות, בין אם רגשית ובין אם כלכלית, מגיעה מאותם מקומות של שליטה, ושליטה מגיעה מהאזורים הקדמיים של המוח. זה לא באמת משנה אם השליטה היא על משהו רגשי או חומרי, זאת אותה השליטה, והשליטה הזאת היא תופעה חדשה יחסית, של המאה ה-20. היא מחלה של העולם המודרני, שמגיעה מתרבות השפע. לאורך ההיסטוריה, בתקופות שלאף אחד לא היה אז לא היה על מה להתקמצן - בדיוק כמו שאין הפרעות אכילה בעולם הרעב.
"זה נכון שבהיסטוריה ראינו מלכים ורודנים שהתנהלו בקמצנות, אבל זה היה ממקום ראוותני: 'אני רוצה להראות שיש לי כמה שיותר, אז אני שומר את הכול אצלי'. במובן של שליטה על סיטואציות מדובר בתופעה מודרנית. מי שצופה בתוכנית הריאליטי 'חתונה ממבט ראשון' רואה שיש דיון שחוזר על עצמו של מי יגיד קודם, וזה לחלוטין מאותו מקום, של 'אני לא אשים את עצמי, כי אחרת אני מאבד שליטה'. באותה מידה אני לא אפתח את חשבון הבנק שלי, כדי לא לאבד שליטה".
5 צפייה בגלריה
''אנשים משתמשים במכבסות מילים להצדיק לעצמם משהו שהם לא אוהבים באחרים, אבל נמצא גם אצלם''. ד"ר יעל פוזננסקי
(צילום: ליה יפה)
לדברי ד"ר פוזננסקי, "אם נעשה משאל כדי לבדוק מהי התכונה הכי שנואה עליך בבני אדם, סביר להניח שמרבית האנשים יענו 'קמצנות'. אז יש פה בעיה. אם כולם שונאים את התכונה הזאת, איך ייתכן שיש כל כך הרבה קמצנים? יש פה פער בין איך שאתה מתנהג לבין איך שאתה מצפה שאחרים יתנהגו. הסיבה היא שאנשים לא תופסים את עצמם כקמצנים אלא כמחושבים, כחסכנים, כחושבים על העתיד. כמו בהרבה תחומים אחרים, אנשים משתמשים במכבסות מילים כדי להצדיק לעצמם משהו שהם לא אוהבים באחרים, אבל נמצא גם אצלם".
איפה המקורות של הרצון הזה בשליטה?
"אם נלך לכיוונים של פרויד, אפשר לראות ילד בן שלוש שצועק שהצעצועים שלו 'הם שלי מהבית'. זה שלב התפתחותי טבעי שהוא פשוט צריך לעבור. יש פה רכיב שהוא מולד ויש רכיב שנרכש בדרך, בין אם כשאנחנו מחקים התנהגות סביבנו ובין אם זה מה שאנחנו רואים באופן כללי בחברה. לא מספיק להגיד לילד 'צריך לחלוק'. צריך גם לעשות. ילדים קולטים מהר מאוד את ההתנהגות שלנו.
"לא רק להורים יש חלק בזה, אלא גם לחברה ואפילו למדינה. מתבגר שפותח לראשונה חשבון בנק רואה את הדיונים שמתקיימים בימים אלה על תקציב המדינה, איך כל אחד מושך לכיוון שלו. מי שמאיים – מצליח. הוא לומד לנהל כך משא ומתן בעצמו. זאת תוצאה של החברה שבה אנחנו חיים, גם קפיטליזם משפיע על הדרך שבה אנחנו מתייחסים לכסף. ביהדות יש משפט שאומר שבעל המאה הוא בעל הדעה, אז אם אין לי, הדעה שלי פחות נחשבת? פחות טובה? אין מצב שזה לא משפיע".
אפשר כמובן לדון הרבה באשמת ההורים, הסביבה והפוליטיקאים, או לחשוב עד כמה השפיעו עלינו הגמילה מחיתולים, משך הזמן שישבנו על הסיר והכעס שספגנו בכל פעם שפספסנו בדרך לשירותים, ואפשר גם להחליט שלפעמים סיגר הוא רק סיגר, והמשוואה היא הרבה יותר פשוטה וברורה: לא היה לנו כסף בילדות – לכן נתייחס בצורה מעוותת לכסף בבגרותנו.
"אצל אנשים מסוימים קמצנות נובעת מטראומה כלכלית, כתוצאה ממחסור במשאבים", אומרת ורדה רזיאל ז'קונט, פסיכולוגית קלינית, סופרת ושדרנית רדיו. "הפחד שיחסר, או התחושה שזה נורא יקר ואסור לבזבז, הרבה פעמים הופכים להרגל שהוטמע בנו בילדות. אצל אנשים שחוו מחסור כלכלי, ראיתי את שני הצדדים ההפוכים זה מזה: אלה שכשיש להם משאבים הם נעשים מאוד פזרנים ובזבזנים, ואלה ששומרים על המסורת של לשמור את המשאבים שלהם קרוב-קרוב".
אז קמצנות בכסף אינה מעידה בהכרח על קמצנות רגשית?
"להבנתי, לא בהכרח. ממש לא. המחשבה שקמצנות היא תכונה שמשתרעת על תחומים רבים היא לא בהכרח נכונה. קמצנות בכסף לא אומרת בהכרח קמצנות רגשית או קמצנות בהענקת אהבה. יכול להיות שיש כאלה שאצלם באמת קמצנות כספית באה יחד עם קמצנות רגשית, אבל אני מכירה באופן אישי אנשים קמצנים במשאבים כלכליים ונדיבים ורחבי לב, מבחינה רגשית, במערכות יחסים.
"קמצנות רגשית זה משהו רחב. זה יכול להיות חרדה מהתקשרות, מסר של 'אל תיקשרי אליי יותר מדי, את לא הבחירה האמיתית שלי', וזה יכול להיות פשוט היעדר אהבה".
5 צפייה בגלריה
''קמצנות בכסף לא אומרת בהכרח קמצנות רגשית או קמצנות בהענקת אהבה''. ורדה רזיאל-ז'קונט
(צילום: עופר חן)
אז מי שיוצאת עם אדם חסכן בכסף לא צריכה להירתע?
"זאת יכולה להיות תכונה שמנותקת מדברים אחרים. זה גם קשור לערכים. השאלה אם להגדיר אדם מסוים כחסכן או כקמצן היא שאלה ערכית מאוד. אפשר להגיד, עקרונית, שמי שלא חושב קדימה, למשל על מה יהיה לו בימי הזקנה, הוא חסר אחריות, ושלנהוג בצמצום זאת מחשבה נכונה. הכול עניין של התפיסה של חיסכון - אם אנחנו חיים את הרגע, או דואגים שיהיה לנו משהו ליום גשום. יש לזה גם יתרונות. הבעיה היא שהרבה פעמים אנשים נדיבים עם עצמם אבל קמצנים כלפי הסביבה, חיים על פי המודל ש'לי מגיע ולאחרים לא'. זה כבר מעיד על אנוכיות ונרקיסיזם".
למה בכל זאת כדאי לשים לב כשמתחילים קשר רומנטי חדש?
"נדמה לי שהדבר הכי חשוב הוא שתהיה התאמה ברצונות, בצרכים, שלא יהיה פער גדול מדי בין בני הזוג. שתהיה הבנה הדדית לגבי מה שחשוב בחיים".
ורדה רזיאל ז'קונט: "אני בחיים לא אקנה בגד יקר. רק בשוק בצלאל או מוויצו. גם במסעדות הייתי תמיד בוחנת את התפריט. עד היום אני תמיד זאת שבודקת את החשבון. זה עניין של חינוך. אני אלבש בגד מהספסל ולא אוציא כסף על בגדים. יש לי תפיסה של חיסכון. שיהיה לי משהו בצד ליום גשום"
רזיאל-ז'קונט מודה במיקום שלה על הסקאלה. בכנות האופיינית לה היא מספרת: "כשהייתי ילדה, לא הסכימו לקנות לי 'דבר לילדים' (שבועון פופולרי לילדים מהמאה שעברה - מ"ש), אבל כן שלחו אותי לשיעורי פסנתר. וזאת הייתה החוויה שלי - של'דבר' אין כסף, אבל לשיעור פסנתר יש. אני עצמי תמיד הייתי מתקמצנת, תמיד שמה לב למחירים בסופר, יודעת מחיר של כל דבר. יכולתי ללכת לחנות מרוחקת יותר רק כי היא יותר זולה, אבל בכל מה שקשור בפסנתר, בתווים, בתחביבים ובפנאי תמיד השקעתי בעצמי.
"אני בחיים לא אקנה בגד יקר. רק בשוק בצלאל או מוויצו. יש לי סלידה מלהוציא הרבה כסף על בגדים. גם במסעדות הייתי תמיד בוחנת את התפריט. עד היום אני תמיד זאת שבודקת את החשבון. זה עניין של חינוך, של הפנמה של דברים, אפילו תפיסת עולם. אני אלבש בגד מהספסל ולא אוציא כסף על בגדים. זה לא משהו נחוץ. יש לי תפיסה של חיסכון. שיהיה לי משהו בצד ליום גשום".
פרופ' דורון קליגר, חוקר ויועץ לכלכלה התנהגותית בחוג לכלכלה של אוניברסיטת חיפה, מסכים עם הגישה הזו, וטוען שלא כל חסכנות בכסף היא קמצנות: "קמצנות היא תופעה שבה נותנים משקל יתר לאובדן מקורות כספיים, כתוצאה מחוסר ביטחון ביציבות הכלכלית. השורש של הקמצנות הוא הפחד - פחד שאינו מוצדק. אתה מוותר על מקורות כספיים ומקבל משהו בתמורה, ואתה צריך לדעת מתי טוב ומתי לא טוב לך לעשות את זה, בהתאם להעדפות שלך. התשובה לשאלה אם נכון או לא להוציא סכום כסף לא אחידה לכולם".
איך בכל זאת אפשר לאפיין התנהגות קמצנית?
"כשנראה מישהו שמוציא משאבים אחרים כמו זמן, תשומת לב ושעות שינה בצורה לא פרופורציונלית ביחס לחיסכון שנובע מהפעולה הזאת. למשל כשעלות ההשגה של 20 שקלים היא לא גבוהה בשבילי, ובכל זאת אלך עוד חצי שעה כדי לקנות בזול יותר. יכול להיות שלאדם מסוים יהיה נכון ללכת את חצי השעה הזאת, אבל אם זה אדם שמרוויח בשעת עבודה פי עשרה מזה, זה לא הגיוני".
גם ההפך נכון? אדם שזורק כסף על כל בעיה הוא לא בהכרח פזרן?
"יכול להיות שבהקשרים מסוימים זה נכון, אבל לא בהכרח. ברגע שאנחנו מתייגים 'קמצן' או 'חסכן', אנחנו בעצם נוקטים עמדה שלפיה הפעולה שהוא עושה לא אופטימלית. לא נכון להגיד שקמצן מוציא מעט כסף ופזרן מוציא הרבה. אין פה נכון ולא נכון. הקמצן מתאמץ יותר מדי לחסוך באופן יחסי למצבו".
5 צפייה בגלריה
''לפעמים ניתן לראות שאנשים עניים נותנים יותר ביחס למשאבים שיש להם''. פרופ' דורון קליגר
(צילום: אלבום פרטי)
אנחנו יודעים איפה יש יותר קמצנים? בקרב עניים או עשירים?
"יש עדויות רבות לכך שאנשים עניים הם לא קמצנים. אם נחלק את גודל המשאבים בגודל המעשה, לפעמים ניתן לראות שאנשים עניים נותנים יותר ביחס למשאבים שיש להם. כמובן שצריך להיזהר מהכללות, אבל מפליא לראות שדווקא אוכלוסיות שהפרוטה לא בכיסן לפעמים עושות דברים מאוד נדיבים. יותר תורמים, יותר עוזרים. לפעמים זה קשור למארג החברתי".
ולשאלת השאלות: אם אחסוך שקל לשקל, אלך רחוק כדי לקנות יותר בזול, אמנע מבילויים יקרים וכדומה – יהיה לי יותר כסף?
"נחלק את התשובה לשני חלקים: האם תמיד הימנעות מהוצאה כספית היא אופטימלית? התשובה היא לא. צריך להסתכל על האלטרנטיבה. האם בשעות שהקדשתי כדי לחסוך הייתי יכול להפיק משהו שיש בו הרבה יותר ערך או לא. למשל, אנשים שמתאמצים לעשות שעות נוספות בעבודה. אפשר לבחון אם המאמץ הנוסף הזה שווה את זה. זה מאוד תלוי מצב. לכל אחד יש אלטרנטיבות אחרות, ולכן אי אפשר להגיד על פעולה מסוימת שהיא קמצנית.
"מבחן נוסף הוא עד כמה חשוב אותו מצרך לאותו אדם. ניתן לערוך ניסוי קטן, שבו נבדוק עד כמה הוא ישמח לקבל אותו בחינם, ולבחון אם יש פער מאוד גדול ברגע שיש הוצאה כספית מהכיס. למשל, אנשים שהולכים יחד למסעדה וכל פעם מישהו אחר משלם. אפשר לראות עד כמה אדם מסוים נהנה ממנות מסוימות כשהוא משלם וכשהוא לא משלם".
אולי תתעודדו לשמוע כי לדברי פרופ' קליגר, נדיבות היא בטבע שלנו: "אנחנו נולדים עם נטייה לעזור לאחרים. יש לזה גם השפעה ביולוגית עלינו. דווקא כשאנחנו נותנים בסתר, מה שנראה 'שלא לצורכי מס', יש הרגשה טובה. אצל החרדים, לדוגמה, יש מוסד מדהים שנקרא גמ"חים (גמילות חסדים - מ"ש), שמעניקים עזרה בשלל תחומים, החל ממוצצים ועד לקניית דירה. זאת, כמובן, רק קורלציה, אבל בחברות כאלה נמצאו מדדים גבוהים יותר של אושר".
ההרגשה הטובה הזאת שאנחנו מקבלים כשתרמנו משהו ניתנת למדידה. בניסוי שנערך כבר לפני עשור, חוקרים מאוניברסיטת קולומביה הבריטית בוונקובר נתנו ל-50 סטודנטים את ההזדמנות להיות נדיבים. כל אחד מהם קיבל עשרה מטבעות של דולר, אשר הוצגו כתשלום עבור השתתפותם במחקר. נאמר להם כי מי שיחפוץ בכך, יוכל לתת חלק מהסכום לחבר לכיתה לפי בחירתו. אלה שהסכימו לעשות זאת התבקשו לשים את הכסף במעטפה ולתת אותו לחבר.
לפני הניסוי ובסיומו המשתתפים מילאו שאלון מצב רוח, שבדק פרמטרים כמו התרגשות, חרדה ובושה. כמו כן הם נתנו דגימת רוק, במטרה לבדוק רמות קורטיזול – הורמון שמופעל בגופנו במצבי לחץ. רמת גבוהות של קורטיזול בגוף נקשרות בפגיעות רבה יותר למחלות. ומה מצאו החוקרים? לא בטוח שתופתעו. ככל שהמשתתפים שמרו יותר כסף לעצמם, כך הם העידו על תחושות שליליות יותר בתום הניסוי, בעיקר בושה, וכן גם נמדדו אצלם רמות גבוהות של קורטיזול.
על פי פרופ' קליגר, מעבר לתועלת האישית של בריאות ואושר, לנדיבות יש מטרה נוספת: "נדיבות היא סוג של ביטוח טבעי עבור החברה. הנחת יסוד בכלכלה היא שכל אחד רוצה למקסם את העושר שלו, אבל אני תמיד נותן דוגמה שסותרת את זה: תארו לעצמכם שתי חברות (societies) שכל אחת מהן חיה על אי בודד. באחת חיים אנשים שרוצים כסף וכמה שיותר, ובאי השני חיים אנשים שיש להם מוטציה בגן הזה והם נהנים לתת, גם בלי לקבל תמורה. איזו משתי החברות תשרוד?
"נניח ששתיהן מתקיימות מדיג ומחקלאות יבשה. פתאום מגיעה בצורת קשה. באי הנדיבים, מי שחי למטה, קרוב לים, עוזר לאלה שעל ההר – והם שורדים. באי השני, מרבית אלה שחיים על ההר לא שורדים. עובר זמן, וצונאמי עצום מכה בחופים של שני האיים. אנשי ההר באי הנדיבים מיד מגישים עזרה לחבריהם שקרובים לים. ומי יעזור לאנשי הים באי השני? בטח לא המשאבים שהם שמרו לעצמם".
