ביום שישי לפני שבועיים נולדתי מחדש, בגיל 65. בדיוק התפללתי את תפילת השישי כשהטלפון צלצל. השתקתי אותו כדי לא להפריע ליתר המתפללים. הוא צלצל שוב ובצג הופיע השם של ד"ר בנימין בן אברהם, הרופא שלי מבילינסון, מנהל שיקום הלב לחולי אי ספיקת לב ומושתלי לב. הבנתי שהתפילה שאני נושא איתי כבר כמה שנים נענתה.
יצאתי והתקשרתי אליו בחזרה. "נאיף", הוא אמר לי. "אל תיכנס ללחץ, אבל מצאנו לך לב. תגיע תוך ארבע שעות לבילינסון. אל תמהר, אבל הלילה אתה עובר השתלת לב". ניתקתי והידיים רעדו לי. הבנתי שאני הולך להיפרד מהלב המלאכותי שיש לי כבר שנתיים וחצי. הבנתי שהחיים שלי עומדים להשתנות. מצאו לי תורם, אחרי תקופה קשה של המתנה בתור להשתלה.
החיים עם לב מלאכותי, מה שנקרא בשפה המקצועית LVAD, הם קשים מאוד. יוצאים לך מהגוף חוטים ויש בטריות שצריך להחליף. אסור להרטיב ולהתקלח, אלא רק להעביר על גוף מגבות רטובות. גם קשה מאוד לשחק עם הנכדים ויש לי ברוך השם 14. בלי לב מתפקד קשה לחיות, קשה לנוע ולעשות פעולות בסיסיות. אם יש לך בעיה בלב, אסור להתעצבן וצריך תמיד לשמוח כי הלב עובד חלש. ובאמת מאוד שמחתי אחרי שניתקתי את שיחת הטלפון עם ד"ר בן אברהם. הוא ביחד עם ד"ר טוביה בן גל, מנהל היחידה לאי ספיקת לב במערך לקרדיולוגיה, הם יותר מאחים עבורי. הם המלאכים שלי ומירי אבוחצירה, מתאמת השתלות לב וריאות בבילינסון היא כמו משפחה.
חשבתי עליהם וחשבתי גם על האחות האמיתית שלי רבקה. האחות האהובה שלי שמתה מוות מוחי בגיל 40, לפני 14 שנה. היא נסעה להתפלל במכה בערב הסעודית, אבל קיבלנו עדכון שהיא נמצאת בירדן ובכלל לא הגיעה לערב הסעודית. בהמשך הבנו שהיא עברה אירוע מוחי ומאושפזת בבית חולים. מיד דאגנו להעביר אותה לבית חולים בישראל. התברר שיש לה פגיעה בגזע המוח ואי אפשר לצאת ממצב כזה.
רבקה ואני היינו נורא קרובים. חברים בנפש. להסכים לתרום את הלב שלה ואת יתר האיברים, זו הייתה אחת ההחלטות הכי מורכבות שלקחתי בחיים שלי
אלה היו ימים נורא קשים. היא שכבה בבית החולים כשהיא מורדמת ומונשמת ואנחנו כאבנו את המצב. הרופאים קראו לי ולבעלה ואמרו לנו שהגיע הזמן לחשוב על תרומת איברים. לא הזזנו ממנה את העיניים במשך כמה שעות. רצינו לוודא שהיא באמת לא זזה ושאנחנו עושים את ההחלטה הנכונה. רבקה ואני היינו נורא קרובים. חברים בנפש. להסכים לתרום את הלב שלה ואת יתר האיברים, זו הייתה אחת ההחלטות הכי מורכבות שלקחתי בחיים שלי. בסוף זה קרה. אפילו הזמינו אותנו לפגוש את נשיא המדינה אז, שמעון פרס, בעקבות ההחלטה לתרום. הוא דיבר איתנו על החשיבות שבחתימה על כרטיס אדי של המרכז הלאומי להשתלות. לנו היה חשוב שהאיברים שלה ימשיכו לחיות אצל אנשים אחרים ויצילו חיים. השבוע, אחרי הניתוח שאני עברתי, הבנתי שאולי יש פה סגירת מעגל. לא כל מי שנותן משהו בחיים, מקבל בחזרה. אבל אני קיבלתי לב שעומד לשנות לי את החיים.
הרגשתי שאני רוכב על סוס בדרך לעולם הבא
עד שנת 1995 נחשבתי לאיש בריא. עבדתי הרבה שנים כנהג אוטובוס. באותו קיץ נפגשנו כל המשפחה בפארק הירקון ועשינו על האש. אני לא הרגשתי טוב. הייתה לי חולשה וסחרחורת והקאתי. לקחו אותי לבית החולים השרון ושם התמוטטתי. בדיעבד אני זוכר שעלו לי חזיונות מוזרים. הרגשתי שאני מרחף בשמיים ורוכב על סוס בדרך לעולם הבא. כשהתעוררתי ראיתי מסביבי הרבה רופאים והתברר שעברתי דום לב והצילו את חיי עם מכות חשמל. באותה שנה עברתי ניתוח מעקפים בבילינסון.
מאז עברתי שלושים שנים קשות. עם המון בדיקות ומעקבים. ירדתי לחצי משרה והתקשיתי לפרנס את המשפחה. למזלי יש לי אישה מדהימה, שני בנים ושתי בנות שעזרו לי בכול ותמכו בי.
יש לי גם בקשה אחת קטנה: מי שיכול ויש לו אפשרות לעזור לבן אדם בתרומת לב, בחתימה על כרטיס אדי של מרכז ההשתלות הלאומי - שיעשה את זה. זה מעשה גבורה ואין כמוהו
לפני שנתיים וחצי המצב שלי הידרדר והושתל בגופי הלב המלאכותי. לפני שבעה חודשים המצב נהיה עוד יותר גרוע, נאלצתי להתאשפז בבית החולים בילינסון באופן קבוע ועליתי לראש רשימת הזקוקים לתרומת לב. החיים היו בסכנה. קיוויתי והתפללתי שיימצא עבורי לב מתאים. כאמור, ביום שישי לפני שבועיים, בדיוק כשיצאתי לכמה שעות מבית החולים להתפלל, הגיעה שיחת הטלפון המיוחלת מד"ר בן אברהם.
2 צפייה בגלריה
בדיר והצוותים שטיפלו בו בבילינסון: ד"ר בן בן אברהם (מימין), ד"ר ויקטור רובצ'בסקי, נאיף בדיר, פרופ' דן ערבות ומירי אבוחצירה
(צילום: דוברות בילינסון)
הכול קרה מהר. רגע לפני שהרדימו אותי לפני הניתוח, היו סביבי הנכדים, הילדים ואשתי ומאוד שמחתי, אבל לא בכיתי כדי לא להדאיג אותם. הם פחדו שיקרה לי משהו בניתוח המורכב שכולל גם את הוצאת הלב המלאכותי וגם את ההשתלה ואני בעצם עודדתי אותם. ניתחו אותי שני מלאכים, פרופ' דן ערבות, מנהל המערך לניתוחי לב וחזה בבילינסון וד"ר ויקטור רובצ'בסקי שהוא כירורג בכיר במערך. הם עשו עבודה מדהימה ובזכותם אני מקווה לצאת עכשיו לדרך חדשה.
הייתי בבילינסון בהמתנה להשתלה יותר מחצי שנה, חייתי פה ממש ופגשתי אנשים מיוחדים, צוותים סיעודיים שעזרו לי וליוו אותי ועכשיו אני מקווה רק לבוא לפה לביקורים ולפגוש את הרופאים, להגיד להם שלום ולחבק אותם.
אני כותב ממיטת האשפוז, כשאני כבר מרגיש הרבה יותר טוב ולקראת השחרור שלי הביתה. כל זה קרה קודם כל בזכות התורמים האציליים, שלהם אני אומר תודה מקרב לב, תרתי משמע. ויש לי גם בקשה אחת קטנה: מי שיכול ויש לו אפשרות לעזור לבן אדם בתרומת לב, בחתימה על כרטיס אדי של מרכז ההשתלות הלאומי - שיעשה את זה. זה מעשה גבורה ואין כמוהו. אתה נותן איבר של היקר לך למישהו אחר. אדם שתורם, זה עילוי של בן אדם, כי זו הצלת חיים.
