השנים הרבות שבהן אני עוסקת בטיפול בטראומה כעו"סית בריאות הנפש, לא הכינו אותי להתמודד עם מה שהתחולל ב-7 באוקטובר, הן ברמה הלאומית והן ברמה אישית-משפחתית. כיאה לאחות השנייה במשפחה, התייחסתי לילדיה של אחותי הבכורה איילת כילדיי. הייתי מעורבת מאוד בגידול בנה, נטע אפשטיין ז"ל (22), והיה בינינו קשר אוהב ואמיץ. בשבת השחורה איבדתי אותו ואת הגיס שלי, אורי רוסו ז"ל (44), שלחם בכיתת הכוננות בכפר עזה.
במעגל היותר רחב של משפחתי איבדנו שלושה בני משפחה נוספים. אני עצמי גדלתי בכפר עזה. בעבר אף אחד לא ידע איפה "החור הזה". היינו עונים לשואלים: "בדיוק איפה שזה נשמע". בהמשך חיי עברתי לקצה השני והצפוני של המדינה, לקיבוץ חניתה, שגם ממנו הפכנו למפונים. בן זוגי, שלושת ילדיי ואני מתגוררים כעת במלון חוף גיא לזמן לא-ידוע.
3 צפייה בגלריה
שרון שחר בן ברק ואחיינה נטע אפשטיין ז"ל, בהיותו תינוק, שנרצח ב-7 באוקטובר
(צילום: אלבום פרטי)
קראו עוד בנושא:
מוכרחים למצוא משמעות
מתוקף היותי מטפלת, שמתמחה דווקא בטיפול בטראומה, רבים שואלים אותי ומתעניינים כיצד אני מסוגלת להמשיך ולטפל. למרות הקושי האישי הרב, החלטתי לחזור לעבודה. גם מתוך הבנה תיאורטית וגם ברמת החוויה, שמציאת משמעות באפילה הנוכחית היא הכרחית. למרות ההחלטה שלי לחזור, כרגע אני מסוגלת יותר לעסוק בטיפול קבוצתי ופחות בטיפול פרטני כפי שעסקתי לפני כחודשיים.
בניסיון למצוא כוחות ומשמעות, בני המשפחה האהובים שאיבדתי השאירו מסרים שמסייעים במשימה הקשה. סיפורו של נטע (או נטעוש כפי שהייתי קוראת לו), כמעט בן 22, הפך לידוע במעט, לאחר שהגן על אירן ארוסתו, בעת שקפץ על רימון שהושלך על-ידי מחבלים לממ"ד שבו שהו. הוא נרצח, אך בכך הציל את אשתו לעתיד. אורי, גיבור, שיצא להגן על תושבי הקיבוץ בבוקר שבת – יחף, על אופניו, ללא אפוד, בלי להיפרד ממשפחתו. הוא נמצא כששישה כדורים חסרים במחסניתו ושישה מחבלים הרוגים סביבו. שניהם נתנו ועשו. אני משתדלת היום, יותר מתמיד, לעבוד ברוח זו.
נטע, עוד כילד, "לא נתקע" על שום דבר. אני נזכרת כשקניתי לו ליום הולדת 3 רכב שופל לילדים. נסיעתו עליו הלחיצה את ההולכים התמימים במדרכות הקיבוץ, עד שאחר צהריים אחד, כשהגזים, נאלץ אביו להסיר את כף השופל כדי לגרום לו לחדול מתעלוליו. נטע, בלי לעשות סצנה, ירד במהירות מהשופל, תפס את בן דודו אביב ביד ומשך אותו למשחק כדורגל במגרש, בדרך להרפתקה חדשה. אין סיבה לכעוס, אין סיבה לריב.
בטיול האחרון עם אחותו, רונה, טיפסו השניים על הר המון בלאן. פציעה של רונה השפיעה על מסלול הטיול והיה ברור שיש מתח עקב כך. כששוחחתי עם נטע, הוא הרגיע ואמר לי "אל תדאגי דודה שרוני, נסתדר, יהיה בסדר". תמיד מוצא פתרונות וזורם כל הזמן.
אורי, גיסי, רחב כתפיים ורחב לב כאחד. עם חיוך מאוזן עד אוזן היה עוצר את שטף דיבורי ושואל, ספק קובע "למה את מסבכת את העניינים?", כשאני חופרת, כדרכן אולי של מטפלות, בנושאים שהיום נראים לי זוטות. מקצר במילים, "חותך" כמו שאומרים ומציע פתרון פשוט וקל. הגמישות הזו, הבהירות, העשייה, הנתינה, האהבה, רצון טוב ואכפתיות הם נר לרגליי עוד יותר היום, ואני מנסה לפעול ברוח זו – ברוחם.
לתת לעצמי כדי לתת לאחרים
לדעת לקבל ולא רק לתת זה אתגר שאני מתמודדת איתו כרגע. התחלתי לקבל טיפול רגשי ואלטרנטיבי ולמזלי, אני מקבלת תמיכה רבה, כולל ליווי שמאפשר לי חזרה מדורגת לעבודה. אני מבינה את הרציונל שכדי לתת לאחרים, אני צריכה לתת לעצמי. אבל כמו רבים, אני מתקשה לתעדף את עצמי ולתת לזה מקום. אני רוצה לקוות שאלך ואתחזק בהמשך. כמובן שיש רגעים של התקדמות ורגעים אחרים של נסיגה. אני ישנה לא טוב בלילות, מתרסקת רגשית לפרקים, מחכה לחזור עם משפחתי לביתנו בחניתה והעתיד לא ברור.
היומיום החדש שלי מלא ברגעים מאתגרים רגשית. לדוגמה, בשבוע שעבר עברנו במסגרת העבודה הכשרה מיוחדת לטיפול בפצעים, ותוך כדי חלפו בי המחשבות על אחד מקרובי משפחתי הרחוקים יותר, ניצן ליבשטיין ז"ל, בן דוד של נטע, שנאלץ לעשות לעצמו חוסם עורקים שוב ושוב, ללא הועיל. או כמו כשמטופל שלי אמר בטיפול קבוצתי: "איך אדבר על הקושי שלי כשאת עוברת כזה אובדן?".
משם מתחיל שיח רחב על המצב ועל משבר אישי, משפחתי, קהילתי ולאומי השזורים זה בזה. אותו שיח שמלמד אותי שאולי כדאי לוותר על ההשוואות או על מדידת הכאב והסבל, ופשוט לתמוך ולעזור אחד לשני, לעזור להחזיק קושי במטרה להקל. נדמה לי שזה גם מה שאורי ונטע היו עושים, לו היו פה.
שרון שחר בן ברק, עו"ס בריאות הנפש ומומחית לטראומה במחוז צפון של מכבי שירותי בריאות
