"שלומי קשור בחוט לשלומך", כתבה המשוררת זלדה, והפליאה לתאר את העובדה שהתשובה לשאלה, "מה שלומי", אף פעם אינה נפרדת מהשאלה, "מה שלומנו". מה שלום המשפחה שלי, מה שלום הקהילה שלי, מה שלום המדינה שבתוכה אני חי.
בימים שבהם מדינת ישראל נמצאת בשבר שלא ידענו כמותו, אף אחד לא יכול להשאיר את מה שקורה בחוץ על מפתן הבית או על מפתן הנפש. אנשים חווים חרדה, כעס, חוסר אונים, ותחושה שהמדינה מתפרקת מזהותה כפי שהכרנו, מהערכים שעמדו בבסיסה. אימה אמיתית מפני חורבן הבית.
בימים כאלה - הלכתי להתעודד בשיחה עם פרופסור עירן הלפרין, מומחה בתחום הפסיכולוגיה של סכסוכים, וחוקר בין היתר גם את השאלה מתי מחאות מצליחות. פרופסור הלפרין חוקר את המנוע הרגשי שעומד בבסיסם של סכסוכים בין קבוצות ואת האופן שבו ניתן להיעזר בהבנת הרגש הזה על מנת להביא לתיקון. האזינו לפודקאסט שבראש הכתבה.
2 צפייה בגלריה
שירלי יובל -יאיר ופרופ' עירן הלפרין. "המחאה חייבת להצליח"
(צילום: עידו לביא, צילום פרטי)
לעוד טורים של שירלי יובל-יאיר:
לכל הטורים של שירלי יובל-יאיר - לחצו כאן
ההזדמנות שבמשבר
למרות מה שמתחולל בשלושת החודשים האחרונים במדינת ישראל (ואולי אפילו בזכות התהליך הזה), פרופסור הלפרין שומר על אופטימיות. זו אופטימיות מורכבת אמנם אבל כזו שיודעת ש"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", כמו ששר שלום חנוך.
עירן הוא אדם שמכיר ממש מקרוב, בגופו ובנפשו, את האופן שבו משבר נוראי פוצע אותנו אבל גם את האפשרות לצמיחה פוסט טראומטית בעקבותיו. בשיחה שניהלנו, הוא סיפר לי על הפציעה האנושה שנפצע כקצין בלבנון, על מסע השיקום שלו, ועל ההחלטה שנבעה מהפציעה ההיא - להקדיש את חייו כדי להתמקד בשבירת מעגל האיבה.
זו שיחה על ההזדמנות החשובה שיש במשבר עמוק, כזה שיאפשר לנו לבנות חברה בריאה יותר, על ההבדל בין "פיוס" לבין תיקון אמיתי, כזה שלא משמר סטטוס-קוו אלא מנסח חוזה חדש של מערכת היחסים.
פרופסור הלפרין חולק איתי את ממצאי מחקריו על כל מה שגורם למחאות להצליח, ועל הכוח האנושי הכי חשוב שיש לנו - היכולת להישאר אופטימי ולהאמין שתיקון אפשרי.
אופטימיות קשורה לזמן ולמקום בו חשים אותה
מבחינה פסיכולוגית, אופטימיות אינה האמירה ש"הרוב טוב והרוב קובע", או, "תראו השמש זורחת אז למה לראות רק את העננים". אופטימיות, נמדדת דווקא ביחס של אדם למשברים שהוא חווה, באופן שבו הוא בוחר להתמודד איתם.
פרופסור מרטין זליגמן, מומחה עולמי בתחום חקר הדיכאון מגדיר את האופטימיסט כך: "אופטימיסט הוא אדם שמסוגל להתייחס למשברים שהוא עובר כאל אירועים זמניים, שאפשר יהיה לתקן ולשנות לטובה, ושאפשר גם ללמוד מהם משהו".
ההגדרה הזו מתכתבת יפה גם עם תשובתו של פרופסור הלפרין לשאלה שלי, עד כמה הוא מצליח להיות אופטימי בימים אלה. "אם אני לוקח אותנו שלושה חודשים אחורה, אחרי הבחירות אבל לפני המשבר, הייתי הרבה יותר מודאג לגבי עתידה של מדינת ישראל בהשוואה למה שאני חש היום".
פרופ' עירן הלפרין: "מחאות מוצלחות, כאלה שגורמות לשינוי ותיקון - מצליחות כשיש בהן את המורכבות של שני אלמנטים: בנייה והפרעה לסדר החיים"
הוא מסביר: "כבר שני עשורים לפחות, שמדינת ישראל צועדת בצעדי ענק אל עבר היותה מדינה לא דמוקרטית. המשבר הנוראי פשוט חשף החוצה תהליך של 20 שנה. מה שקורה כרגע זה שלראשונה מזה 20 שנה ביבי מקים היום מחדש את מחנה המרכז הדמוקרטי במדינת ישראל. וזה מחנה רחב מאוד, הוא כולל ימנים ושמאלנים, דתיים חילוניים. כולם בעלי מטרה משותפת - לשמור על מדינה ישראל מדינה יהודית דמוקרטית.
"אני רואה כאן תהליכים מאוד מרגשים. הרבה שנים דיברו על היתרון המסוים שיש לקבוצות כמו מתנחלים או חרדים - שיש להם שכנוע מוסרי עמוק שמוביל אותם, ופתאום אנחנו רואים מאות אלפי אנשים שאומרים - אני מוכן להקריב, לצאת מהבית כמה פעמים בשבוע כי הדמוקרטיה היא נשמת אפי. אנשים התעוררו ועברו לעשייה".
מבחינה פסיכולוגית - זה כוחם של משברים. הם מפגישים אותנו חזיתית עם מציאות שעד לא מזמן יכולנו להכחיש או להסתיר מעצמנו, והראייה המפוכחת, היא נקודת המוצא שממנה אפשר להתחיל לטפס למעלה לעבוד על תהליכי בנייה והחלמה.
פרופסור מרטין זליגמן, אמר: "אופטימיסט הוא אדם שמסוגל להתייחס למשברים שהוא עובר כאל אירועים זמניים, שאפשר יהיה לתקן ולשנות לטובה, ושאפשר גם ללמוד מהם משהו"
"לא נעצור עד שיהיה תיקון אמיתי"
פרופסור הלפרין משרטט הבדל חשוב בין תהליכי פיוס, לתהליכים של תיקון אמיתי. "פיוס בפני עצמו איננו מטרה, אלא אם הוא מביא איתו תיקון ושינוי", הוא אומר. "תיקון אמיתי נעשה רק כשהחוזה בין שני הצדדים המסוכסכים נכתב מחדש. פיוס שהוא רק חזרה ל'עסקים כרגיל' ולהרמוניה מעל פני השטח - הוא אפילו מסוכן.
"המטרה שלנו היא לחיות בעולם צודק, שוויוני, עולם דמוקרטי, עולם שבו לקבוצות שונות יש זכות להגדרה עצמית והן יכולות להביא את עצמן לידי ביטוי הפיוס הוא לפעמים דרך להגיע לשם. אבל אם הוא למעשה מוביל רק להשתקה זמנית של הקונפליקט, לא עשינו כלום".
לשאלה שלי עד כמה הוא אופטימי בנוגע לסיכוי של המחאה להצליח הוא עונה: "אני משוכנע שהמחאה הזו תצליח. אני לא יכול לראות מצב שבו האנרגיה האדירה שאנחנו רואים כרגע רחובות לא תיתרגם לכדי הצלחה משמעותית. אני לא חושב שהאנשים שיצאו למחאה נגד ההפיכה המשטרית יוותרו לפני שהם יקבלו לפחות חלק משמעותי מהדרישות שלהם, ואת זה אני אומר דווקא בגלל שכחוקר מחאות אני יודע שרוב המחאות לא מצליחות".
הוא מסכם ואומר: "מחאות מוצלחות, כאלה שגורמות לשינוי ותיקון - מצליחות כשיש בהן את המורכבות של שני אלמנטים: מצד אחד הן משדרות שהשאיפה היא לבנייה ( constructiveness) כלומר 'באנו לתקן', כי אנחנו אוהבים את המדינה, כי זה הכי בנפשנו. ומצד שני הן מיצרות הפרעה. המסר הוא, 'אנחנו נשבש כאן את החיים כך שאם לא תקשיבו לנו - החיים לא ימשיכו כסדרם'.
"כדי שהמחאה תצליח היא צריכה להיות - רחבה, לא נורמטיבית ולא אלימה. מחאה נורמטיבית - זה לצאת כל שבוע לקפלן להפגין עם שלטים ולחזור הביתה, מחאה לא נורמטיבית - עושה את זה אבל לצד זה - משבשת ומשביתה את החיים במדינה.
"הפעולות אינן אלימות, הן לא פוגעות פיזית באף אחד, אבל מעבירות מסר חזק מאד לממשלה, אנחנו מוכנים לשלם את המחיר, לא נעצור עד שלא יהיה תיקון אמיתי".
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית סופרת ומוזיקאית, בפודקאסט שלה "ליהנות מהדרך" היא מזמינה אנשים לשיחה על החיים ועל איך לחיות אותם, על המנגנונים הבריאים שכדאי לבנות לעצמנו על מנת למצוא שיווי משקל נפשי בעידן סוער
