"בארי זו קהילה חזקה שעוברת כרגע אבל קולקטיבי. הם עוברים את זה יחד. כל הזמן מתחבקים, דומעים. הם לא מתחמקים מחדשות. יש פה דוכן עיתונים, פינת זיכרון בלי תמונות, עם הרבה נרות נשמה. הם עסוקים בדברים טכניים. מוציאים מחדש דרכונים ותעודות זהות בדוכן שמשרד הפנים פתח להם, כי הכול הושמד בשריפה. יש תנועה לקיבוץ וחזרה להוציא אלבומי תמונות, גם אם מפויחים. הכוח שלהם בעשייה, והביחד שלהם חזק, מתוך שותפות גורל. יש להם מילות קוד רק שלהם. כשמישהו למשל אומר 'ממ"ד' ו'צמא', כולם מבינים. כולם היו נצורים שעות בממ"ד והיו מאוד צמאים".
דינה דרור היא עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, פעילה ב"עמותת מרכז אלה", המתמחה באובדן פתאומי בעקבות טראומה. ב-7 באוקטובר שמה את חייה בצד, כמו מטפלים רבים אחרים, והתגייסה לעזור. היא שובצה במלון בים המלח, שם פגשה את אנשי בארי.
"יש פה הרבה משפחות צעירות עם ילדים, ומה שמעסיק את ההורים זה 'האם הילדים שלי יהיו בסדר'", היא אומרת. "הילדים מדברים דרך משחקים. הם מחקים בקולות את מה ששמעו, נגיד 'פיו פיו' כדי לדמות ירי, ובהרבה משחקים יש ילד שמתחבא. אנחנו נותנים להם לעבוד בחמר, ואז הם עושים דמות של ילד, עוטפים אותו בהרבה שכבות, מכיירים את אמא שלו ליד, ומסביב אנשים מתים. זו הדרך של ילדים עד גיל שש לספר את מה שהם עברו".
אתם שואלים משהו, מדובבים?
"אנחנו לא שואלים, כי אנחנו לא יודעים למה הילד נחשף, ואנחנו גם לא רוצים להציף או לשתול מידע, רק להביע רגשות. הייתה ילדה שסיפרה לי שכאשר נחלצה מהבית, אמא שלה אמרה לה לא להסתכל לצדדים. אנחנו לא אומרים לה: 'איך היה לך קשה', אלא: 'כל הכבוד שהקשבת לאמא'. מנציחים את התושייה שהייתה לאמהות ולאבות ולילדים. בדרך כלל, כשאני פוגשת ילד, אני שואלת: 'איפה אמא ואבא'. עכשיו אני שואלת את הילד: 'עם מי אתה פה?' אני לא אשאל 'מה הרגשת', אלא: 'מה עשית' כי זה מעניק לו חוויה של שליטה. לגבי מבוגרים, בטיפול רגיל הייתי מזמינה להוציא רגש, אבל כרגע לא אזמין לדבר על רגשות, כי אני רוצה לייצב את מצבם. שיקבלו כוח לטפל בילדים. בטיפול רגיל אני אעמיק בעבר או במערכות יחסים. כאן אני פחות אחבר את זה להיסטוריה או למערכות היחסים המוקדמות. אנחנו רוצים לחזק את יכולות ההחלמה הטבעיות של אנשים, לתת תקווה. שייצאו לדשא לטפל בילדים".
כתבות נוספות:
התוצאות, אומרת דרור, ניכרות היטב. בשבוע השני אנשים כבר הרגישו יותר טוב כדי להירגע ולהתמסר לטיפול הוליסטי. אפילו הומור שחור התחיל לצוץ פה ושם. "הומור זה כלי מאוד טוב להגנה של הנפש, כדי להתמודד עם המציאות", היא אומרת. "ראיתי אנשים שאומרים: 'וואו, כל הבורקסים בחדר אוכל חוסלו'. ואז תופסים את עצמם וצוחקים. שמתי לב שהטרמינולוגיה של הילדים הפכה להיות מלחמתית. וזה בסדר, כי זו מלחמה".
אנשים, בעיקר מבחוץ, אומרים: "זה כמו בשואה". שואה זו מילה לגיטימית אצלם?
"הטרמינולוגיה משפיעה על איך שמרגישים. יש פה ניצולי שואה שהקימו את הקיבוץ וצריך להיות רגישים, ואני גם לא יודעת אם שאר אנשי בארי מרגישים ככה. אני חושבת שעוד אין מילים לדברים שהם עברו. מה שכן, אנחנו נזהרים לא לקרוא להם 'פליטים' אלא 'מפונים', ו'מנותקי קשר' ולא 'חטופים'. האנשים פה לא קורבנות, אלא שורדים. לחזק אותם זו מילת המפתח. אנחנו גם משתדלים לא להשתמש במילים טעונות. למשל, לא נגיד לילד 'למה חטפת לו את המשחק?'".
אשמת הניצולים זה משהו שמאוד מדובר. אני מבינה שיש פה גם את זה.
"אשמה, בושה וכישלון זה השילוש הקדוש שעולה כשפוגשים ניצולים בכל העולם. וגם פה, כמובן. אחד הדברים שעמיתתי, פרופ' מירב רוט, אומרת להם, הוא: 'בפעם האחרונה שבדקתי, חמאס רשום על האירוע ולא אתה'. וזה נכון גם לגבי אנשי המסיבה. 'רצתי מהר, והחברה שלי נשארה פצועה ולא חזרתי להציל אותה, והיא נהרגה'. במקרים כאלו פשוט צריך להגיד לאדם: 'טוב שהצלת את עצמך, את האשמה תשאיר לחמאס'. הנפש מחפשת להרגיש שליטה, כי בטראומה אין שליטה. ואשמה היא ניסיון לקחת אחריות, להיות בשליטה. כשאני רואה פה משפחות שלמות – הורה, ילד, אח – אני אומרת לעצמי: זה בזכות התושייה של המבוגרים. תושייה זו שליטה".
ושאלת המזל?
"אני מנסה להציג להם את הצד האחר של זה. גם אם מישהי תגיד לי שהיא ניצלה בגלל מזל, אני אגיד לה: 'לא, את ידעת להיות בשקט המון שעות'".
מה הסיכוי שלהם לחזור לחיים הרגילים?
"מי שחושב שהחיים שלו יחזרו להיות אותו דבר, צפוי להתאכזב. זה חיים מסוג אחר, חיים לצד הכאב והאובדן שיבואו בגלים. טראומה לא מתפתחת אצל כולם, גם לא פוסט-טראומה. לפי המחקרים, 30 אחוז מהאנשים מפתחים טראומה מאירוע, ועשרה עד 15 אחוז יפתחו פוסט-טראומה. התערבויות חירום נועדו למנוע את ההתפתחות הזו. אנחנו שואפים שאנשים לא ישקעו באבל, וזה מאוד קשה. הם לא יהיו אותו דבר, אבל חייבים להאמין ברוח הקהילתית".
הם יחזרו לקיבוץ?
"יש חלק שחוששים ויש כאלו שרוצים. ממשברים הומניטריים קודמים אנחנו יודעים שזה לוקח זמן".
איך המטפלים שורדים את זה בעצמם? בטח מאוד קשה להם להכיל, לשמוע.
"זה מצב מורכב", מודה דרור, "כי בעצם כל המדינה נמצאת במעגל נרחב שנפגע מהמלחמה. וגם אם לא חווינו אובדנים ממעגל קרוב, יש לנו ילדים ובעלים מגויסים, וחלק מהמטפלים גרים בדרום ומופגזים בעצמם. גם המטפל שיושב שם מרגיש שהמדינה אינה מקום בטוח".
גיגי: "אחד המשפטים ששמעתי היה 'הייתי חסר אונים בממ"ד'. אנחנו אומרים לאנשים האלו שאפילו להיכנס לממ"ד זה לא 'חסר אונים'. זו פעולה שהצילה אותם"
כל הגופים והמטפלים שמוזכרים בכתבה מעניקים את הסיוע ללא תשלום. ולא רק ארגונים פרטיים תפסו יוזמה. לתל-אביב, למשל, הגיעו כ-8,000 מפונים שמפוזרים בין 16 בתי מלון ומקבלים סל תמיכה נרחב מהעירייה. ד"ר קרני גיגי, פסיכולוגית חינוכית מהשירות הפסיכולוגי של העירייה, הייתה בין הראשונות שפגשו את המפונים. "פגשנו אנשים שהיו במגע עם כל הזוועות שמכירים", היא אומרת. "המענה המיידי הוא קריטי במניעת פוסט-טראומה, והיה צריך לעזור לאנשים האלו לנסות לסדר את הנרטיב; להבין בדיוק מה קרה. שמעתי משפטים כמו: 'אבל הייתי חסר אונים בממ"ד'. אחד הדברים שאנחנו אומרים לאנשים האלו הוא שאפילו להיכנס לממ"ד זה לא 'חסר אונים'. זו פעולה שהצילה אותו. חוויה שמשותפת לרבים היא: 'אני לא יודע איך אני יכול להרגיע את עצמי', ואת זה אומר אדם שיודע לתרגל מדיטציה, ופתאום הוא לא יכול, תוקפת אותו תחושת שיתוק. אחת החוויות הכי חזקות שהייתה לי היא לפגוש את הניצולים יום אחרי יום. וזה היה מדהים לראות את ההבדל, איך הם היו ביום הראשון ואיך ביום השני. היו פחות ביטויים של חרדה גופנית. אנשים נראו פיזית, קצת יותר טוב".
ובכל זאת, איך מעניקים ביטחון לאנשים כשגם תל-אביב מופגזת?
גיגי: "הרבה מהם מגיעים מאזורים של התרעה קצרה, 15 שניות, ולנו בתל-אביב יש דקה וחצי. זה המון זמן מבחינתם. וזה יוצר תחושת מוגנות גבוהה יותר. אחד הדברים שנגע לליבי זו אשמת ניצולים. התחושה ש'איך אני יכול לשבת פה במלון כשאנשים נרצחו', או 'למה דווקא אני נשארתי בחיים'. זו תופעה מוכרת. ויש אותה גם לאנשים שלא בקו הראשון. אבל יש ניסיון להחזיר את משמעות החיים ולשקם את האמונה בטוב. הם כל הזמן מקבלים בשורות קשות מהבית. בן זוגי משדרות ואני רואה את הקצב שהוא מקבל הודעות לא רשמיות על אנשים שנרצחו. וקשה לי להכיל את זה. עוד הודעה ועוד הלוויה וזה מציף. וכן, גם לנו יש רגעים קשים שבהם אנחנו מביעים רגשות מול המטופלים. אנחנו לא מכחישים את הכאב והצער, והוא קולקטיבי ואנחנו שם גם".
אחד הקשיים שהיו למפונים הוא חוסר האמון במערכות המדינה. "הפקרה", במילותיהם. "אנשים הגיעו עם תחושת נטישה מכל הגופים שהם סמכו עליהם. מהמדינה ומטה", אומרת דורית טל-רונן, מנהלת השירות הפסיכולוגי-חינוכי בעיריית תל-אביב, "והמטרה שלנו היא לענות על המקום הזה, שאנחנו לא נוטשים". הניצחונות, היא אומרת, הם לפעמים קטנים אבל משמעותיים. "מפונה שמצליחה לרדת בבוקר לארוחת הבוקר מסודרת, רחוצה, מאופרת, ילדים שמשחקים כדורגל באחד המלונות, אנשים שרוצים לחזור לעבוד. אמא שמשאירה ילד בעגלה לכמה דקות, ליד מישהו אחר, זה אקט של התמודדות. להורים מאוד קשה לשחרר, להיפרד מהילדים".
נמרוד עישר, עובד סוציאלי בהכשרתו, מלווה נפגעי חרדה כבר שנים רבות. לפני 34 שנים הקימה משפחתו את מכון פסגות, ומאז הכשיר המכון אלפי מטפלים בשיטת CBT. אבל לטלפון שקיבל ביום שבת, שעות ספורות מפרוץ המלחמה, אפילו הוא לא היה מוכן. על הקו היה פרופ' שמחה גולדין, אביו של הקצין החטוף סגן הדר גולדין ז"ל, שביקש לפתוח קבוצות תמיכה וטיפול במשפחות הנעדרים והחטופים החדשים. עישר הרים מיד את הכפפה. 2,200 איש התקשרו לפסגות והשאירו פרטים. עם הזמן אנשים החליפו פוזיציות – חלקם הפכו ממשפחות של חטופים או נעדרים למשפחות שכולות. במכון ממשיכים ללוות אותם ללא תשלום כמובן, אם הם מעוניינים בכך.
"הדאגה משתנה מיום ליום", אומר עישר. "בהתחלה הכי מפריע להם שהם חסרי אונים מול המדינה, ברגע אחר הם מפחדים ממה שקורה כרגע לנכדה, לבת הזוג או לילד. הבשורה שמישהו נרצח גם היא מפחידה אותם מאוד. ובכל יום אנשים מקבלים כאלו בשורות. הרבה פעמים אנחנו מקבלים פנייה מקרוב משפחה של החטופים על התנהגות חרדתית. לא יוצא מהבית או בקושי מתפקד. אבל מבחינתו הוא לא צריך טיפול 'כי יש אנשים שצריכים אתכם יותר'. לכן התחלנו הכשרה לבני משפחה וחברים, כלומר, מעגל שני לטראומה, כי הם אלו שנמצאים בבתים עם המשפחות. צריך לעטוף את משפחות הנעדרים בצורה נכונה. מצד אחד, שיאכלו, ישתו, יעשו דברים בסיסיים ומצד שני, שאותו אדם ירגיש שהוא לא חסר אונים ללכת לסופר, לבשל, אבל לעסוק בפעולות שנועדו לשנות את המציאות שנכפתה עליו. והם באמת מארגנים הפגנות, תקשורת ישראלית, תקשורת זרה".
ממה הם הכי מפחדים?
"עוברים להם בראש כל הדברים הכי אכזריים. רשימה אינסופית. פגיעה, התעללות, חוסר אנושיות שהיינו עדים לו אצל המחבלים. הדמיון רץ ואין להם מה לעשות עם זה".
משפחת גולדין לא רק יזמה את החמ"ל למשפחות החטופים והנעדרים, אלא מקיימת מדי ערב זום יומי קבוצתי לצד שיחות אישיות עם המשפחות וביקורי בית. זה כולל את ההורים לאה ושמחה, האחים חמי ואיילת ואפילו הנכדה חושן, שיזמה הקמת מערך של עשרות מתנדבים שמגיעים לבתי המשפחות ומעניקים סיוע. החל ממילוי טפסים ועד בייביסיטר לילדים, ליווי סיעודי והסעות.
"המפגש עם משפחת גולדין מאוד חשוב לאנשים", אומרת עו"ס מרב ברקבי-שני, אחת המטפלות במכון. "כי הם מדברים אליהם מניסיונם. הגולדינים אומרים להם: 'חבר'ה, אל תשבו בשקט. אתם צריכים להיות בתודעה'. הם מעבירים מסרים מחזקים בפן הפסיכולוגי, וגם פרקטית. חיברו אותם עם התקשורת הזרה. אני נמצאת בזומים האלו כדי לזהות מצוקות. אני רואה ששואלים אותם: 'מה כדאי לעשות?' 'האם נכון להתראיין או להיות בשקט?' 'האם להוריד מהפייסבוק של הבן שלי תמונות, שלא יראו בחמאס שהוא חייל?'; 'מה הדבר המיטבי שאפשר לעשות כדי לשמור על שלומו?' בשאלת המדים למשל, הגולדינים אמרו להם שקרוב לוודאי שחמאס כבר יודע שמדובר בחייל, ולכן זה חסר טעם להוריד".
התחושה בקרב משפחות הנעדרים והחטופים מוגדרת על ידי ברקבי-שני כ"טורנדו של רגשות". "בהתחלה הם היו באי-ודאות ולא פנויים לתהליך רגשי. כולם רוצים לדעת שהבן, הבת, האמא או האחיין חטופים ולא מתים. אבל הם מבינים את המספרים ויודעים שהמון הרוגים לא זוהו, ויהיו בסוף פחות חטופים. כשהם רואים סרטונים קשים, של מתים, הם אומרים: 'לא, לא, אצלי יש תיעוד. הבן או הבת שלי בסרטון', והם רואים אותו בלופים.
"רובם עשו איכונים לטלפונים של הילדים שהיו במסיבה, וחשוב להם שיגיעו לנ"צ. חלק יודעים שהטלפונים בעזה או בישראל, אבל שזה לא אומר שום דבר. ליוויתי משפחה שלאמא היה לה חשוב להגיע למקום של האיכון, וזה לא קרה, ומבחינתה המשימה לא הושלמה. בינתיים האחות חורשת על סרטונים, כי לדעתה מזהים את הנעדרת. האירוע הזה גרם להורים גרושים להתאחד סביב הילד. אצל כאלו שהיו להם בעיות רגשיות קודם לכן, הכול מתעצם.
"תופעה מעניינת שאנחנו מזהים היא מעורבות של סבא וסבתא, כי הם צעירים. בימים הראשונים ההורים היו פעילים מאוד, מעורבים באינטנסיביות והגיעו לכל מפגש שרק הצענו. אחרי כמה ימים נכנסו לתמונה הדודים. האחים של החטופים, צעירים בני 20 פלוס ומעלה, יצרו קשרים עם התקשורת. התקשורת נותנת להם במה כי הם מצטלמים טוב יותר, ומרגישים נוח עם האנגלית שלהם. יש משפחות עם חמ"ל תקשורת שהצעירים של המשפחה פתחו, ויש משפחות שבהן אותו אדם עושה גם וגם, ובתוך כל זה כמה פעמים ביום אנשים מזהים חללים ויוצאים מהקבוצה של מטה משפחות הנעדרים והחטופים. ואצל האחרים יש תחושת הקלה 'שלא באו אליי עם הבשורה'".
5 צפייה בגלריה
''כשאתם מכירים משפחה שחוותה עכשיו טרגדיה ואסון תהיו איתם, אבל מרחוק''. מרב ברקבי-שני
(צילום: דנה קופל)
את ממליצה להם לא לצפות בסרטונים הקשים?
"אנשים רוצים לדעת מה יקיריהם הרגישו או חוו ברגעיהם האחרונים. הם מוכנים לצפות בסרטון של התעללות רק כדי לראות את בן המשפחה שנרצח או נחטף. תעצומות הנפש הנדרשות כדי להפסיק לצפות גדולות מתעצומות הנפש של הצפייה עצמה. 'אני מבין שזה פוגע בי', אומרים לי, 'אבל זו המזכרת האחרונה שלי ממנו'. אנחנו עדיין בעיצומו של אירוע מתגלגל ויש טראומה משנית. אנחנו יודעים שאנשים שצפו בלופים בהתמוטטות מגדלי התאומים פיתחו פוסט-טראומה רק מצפייה, בלי להיות שם. ולכן אנחנו צריכים להיות אחראים גם על מה אנחנו צורכים. אנשי מקצוע יודעים להתמודד עם 'מכל מלא'. למי שאינו איש מקצוע אין את הסטים האלו, וזה נשאר איתו ויכול להזיק".
מה עושים כחבר?
"כשאתם מכירים משפחה שחוותה עכשיו טרגדיה ואסון תהיו איתם, אבל מרחוק. לראות מה הם צריכים, אבל לא ליפול עליהם. לא להראות להם סרטונים, וגם אל תושיב אותם על כיסא ותכין להם קפה. תפעיל אותם. תן להם להכין לך את הקפה, כי הם צריכים להיות פעילים".
ד"ר קרן בונביט: "רבים משורדי הטבח אמרו שזו הייתה אחת המסיבות הטובות ביותר והזכירו את הזריחה המרהיבה. מישהי אמרה: 'מאז, הזריחה מלחיצה אותי, כי משהו רע יקרה'"
האם נוכל לצאת מזה נורמליים, בסופו של דבר?
"כל מדינת ישראל חוותה טראומה, אבל לא כל מי שחווה טראומה יהיה בפוסט-טראומה, שזו אבחנה קלינית. ככל שניטיב להתמודד עם הטראומה, הסיכוי שנתמודד עם פוסט-טראומה קטן יותר. אחות של חטופה יצאה מהבית ביום שישי שבוע אחרי ואמרה לי: 'גיליתי שיש אנשים ורכבים ברחוב'. 'למה חשבת שאין?' שאלתי. 'כי יש מלחמה', היא ענתה. אחות אחרת סיפרה שבעלה פחד שהיא תצא מהבית, בגוש דן. היום כל הפחדים הפכו לרציונליים. תסריט שמחבלים באים עלייך הפך לרציונלי. טילים? גם. הפחדים הם נורמליים".
גדי בן מאיר הוא פעיל בארגון "הצלה ללא גבולות", שמסייע לאנשים באזורים מוכי אסונות טבע. כשפרצה המלחמה, מיד חשב איך לעזור. כשהבין שתושבי העוטף כבר מטופלים, צץ במוחו רעיון: לעזור לנפגעי מסיבות הטבע שהתקיימו באזור באותו בוקר נורא. הוא חבר לד"ר קרן בונביט ולסיגל גיסין, הראשונה קרימינולוגית קלינית ומטפלת זוגית ומשפחתית, והשנייה עו"סית קלינית, ויחד פתחו קבוצות תמיכה לטובת טיפול ראשוני בניצולים. 60 איש כבר הגיעו למשרדים בתל-אביב, ששייכים בימים רגילים לבעליהן. קרן אומרת שהן מעניקות סיוע לכל מי שמבקש, כולל קבוצת תמיכה לכיתת הכוננות באחד הקיבוצים שהותקפו. אבל נפגעי המסיבה הם המטופלים העיקריים שלהן. "האנשים שהיו במסיבה באים מחוויה אופורית חזקה. כולם מדברים על הזריחה שהייתה אחד הדברים היפים ביותר שחוו. אנשים יפים חגגו, ואז טבח. הם עברו מאופוריה גן עדנית לגיהינום. אנשי הקיבוצים הגנו על הבית שלהם, מקום מוכר, ואילו המבלים היו במקום על-ביתי, בטבע. הם נסו על נפשם והניגוד בין האופוריה לגיהינום היה חזק.
"בנוסף, כמעט כולם היו שם היו על איזשהו סם. כלומר, הם היו צריכים בכוח ובגבורה אדירה, להוציא את עצמם ממצב תודעתי ללא שליטה להישרדות. והם, ילדים בני 20 ומשהו, גילו תושייה וגבורה. הרבה מהם לא מהאזור, לא מעוטף עזה, לא רגילים לדבר הזה. בכל הקבוצות שהעברנו חוזר המוטיב שהם חשבו שהמטח הראשון זה זיקוקים. הם לא היו במיינד-סט של עוטף עזה. וגם אחרי שהבינו, הרבה אנשים לא יודעים מה עושים בשטח פתוח. כולם חוו כאוס ללא חוקיות. ביישובים שהותקפו הייתה חוקיות והיא נשברה. אצלם לא הייתה חוקיות, והם עשו המון פעולות שחיברו אותם למציאות שהם מכירים. ברחו למכוניות, נעלו את הדלתות, ישבו לחכות. אחד הדברים הקשים שעימם הם התמודדו היה הצורך לקבל המון החלטות בזמן קצר. באוטו זה יותר בטוח? לרוץ ליישוב קרוב? אלף החלטות ברגע. אפילו להתקשר למשפחה בזמן הבריחה הייתה החלטה קשה. אני צריך להינצל, רוצה להגיד להם שאני אוהב אותם, אבל לא רוצה להדאיג את המשפחה. זה היה עוד פלונטר. הכול צמתים של החלטות".
ואת מטפלת ושומעת הכל. איך את מכילה את זה?
"הסיפורים כל כך קשים", אומרת קרן, "שאחרי כל קבוצה היינו צריכות לשבת ולעכל את מה ששמענו, מה שהם עברו. אנשים הושיטו יד לאחרים שלא הכירו. חבר'ה עם עבר צבאי אמרו להם מה לעשות: להוריד בגדים צבעוניים שבולטים בשטח, להסתתר, לא לרוץ בקבוצות גדולות, אלא קטנות. לכולם יש תחושת אשמה קשה: 'אני ברחתי, לא חיכיתי להוא', או: 'הוא היה היסטרי ואני הייתי צריך להציל את עצמי'. לנו היה חשוב לומר להם: אין לכם אשמה. זה מצב הישרדותי. הגוף פועל באינסטינקט. הרבה הרגישו אשמים שהם לא העלו עוד אנשים לאוטו. 'אם הייתי מבין את הסיטואציה, הייתי עושה יותר'. הם לא סולחים לעצמם, וצריך להסביר להם לאט-לאט שהם צריכים לסלוח לעצמם. מדובר בחבורת ילדים נאורים שחשבו על אקולוגיה, אחווה, רעות. חבר'ה מדהימים. אנשים יפים, שמחים, נותנים יד לאחר. בתוך המסיבה הם היו כאלה, וגם באסון.
"עניין הצמיד", היא מוסיפה, "הפך לאישיו. יש כאלו שבאו לפגישה עם הצמיד, כי הוא מסמל עבורם את יום הלידה המחודשת, היציאה מהתופת. אחרים מיד קרעו את זה מהיד, כי זו עדות לגיהינום. רבים מהשורדים אמרו שזו הייתה אחת המסיבות הטובות ביותר והזכירו גם את הזריחה המהממת, ומישהי אמרה: 'מאז הזריחה מלחיצה אותי, כי משהו רע יקרה'. איך מאחת השקיעות המרהיבות שראיתי בחיי, יכול לקרות הדבר הכי נורא שאפשר לדמיין. החוויה של 'אני נמצא במשהו טוב ומשהו רע קורה פתאום' היא בלתי ניתנת לעיכול, וזה מוביל לפחד לחוות משהו טוב. חשוב להגיד להם שאין קשר בין הרצון לשמוח ולחגוג לבין מה שקרה.
"שואלים אותנו אם חשוב לדבר ואנחנו עונים שחשוב מאוד, כי טראומה, אם היא כלואה בגוף, היא מקננת. מי שעברו טראומה קשה צריכים לדבר עם אנשי מקצוע, ולא רק עם המשפחה. כבר עכשיו הם לא ישנים, קשה להם לאכול. הם בוכים המון, זה בא בגלים. הם חווים חרדה. דפיקות לב ודריכות. השיפוט שלהם נפגע. הם רואים טנדר לבן ונכנסים למצב סכנה. כל זה צריך לקבל טיפול. זו עבודת פרך לשנים".
