בשיתוף עמותת "אחת מתשע"
ביום שאחרי ההחלמה מסרטן השד: כולם מדברים על ימי המחלה והטיפולים, אבל אף אחד לא מדבר מספיק על היום שאחרי, על דימוי הגוף, על הפחד המתמיד מהחזרה של המחלה, על תופעות הלוואי ועל הצורך בליווי ובתמיכה גם אחרי ההחלמה. "לוקח זמן עד שנפתחים אבל כשזה קורה, זה כמו גלגל הצלה", אומרות בשיחה אמיצה וחושפנית, כוכבית לנקרי וענבל אבנון. שתי נשים מחלימות, עוצמתיות וגדולות מהחיים שלא חוששות להסתכל לאמת בעיניים.
"המחלה שלנו החלה כשגילינו שאנחנו חולות, אבל החלק המשמעותי והרציני של ההתמודדות הוא ביום אחרי. הביטחון יורד בעצמך, ביכולות שלך, אני עדיין מנסה לברר מה אני רוצה לעשות. אני רוצה לעצב את עצמי מחדש, למקום שאני יכולה לאהוב ולהיות שלמה איתו ובעיקר להיות שלמה עם עצמי ועם מה שעברתי", מספרת אבנון (47) מעצבת פנים מאזור השרון, נשואה לאדם ואם לשלוש בנות (15.5, 12.5, 8).
אבנון ולנקרי הכירו לפני כחצי שנה בקבוצת התמיכה הדיגיטלית של 'היום שאחרי', שהקימה עמותת "אחת מתשע" לטובת נשים מחלימות מסרטן שד, ומאז הן נהפכו לחברות בנפש. לנקרי אומרת כי "הקבוצה דווקא ניחמה אותי. חיפשתי כל מקום שאוכל לשמוע שהתחושות 'הלא נורמליות' הן נורמליות ושיש עוד נשים כמוני. בקבוצה מאפשרים לך להתחבר. נוצרה קירבה מאוד גדולה בין המשתתפות. אחיות לגורל".
"לכולם איכשהו ברור שברגע שסיימת עם הטיפולים – את בריאה. 'נו, מה עכשיו? מה הבעיה? למה את לא חוזרת לעבודה? לא מסוגלת?', אבל הם יוצאים לטיולים ביחד ואסור לך להיות בשמש ואני לא יכולה ים כי אסור, וברקע חוזרים ואומרים לך 'את בריאה'. 'תגידי תודה, את חיה!'. זה נכון שאני חיה, אבל אף אחד לא מבין שהחיים שלי השתנו", מוסיפה אבנון.
היא אובחנה במרץ 2019 עם סרטן השד. "זו הייתה שנת בת המצווה של הבכורה שלי כשגיליתי במקלחת גוש. מיד קבעתי תור לכירורג. שמונה חודשים קודם עשיתי ממוגרפיה והייתי נקייה, לכן קיוויתי שזו רק ציסטה. אחרי בדיקות מעמיקות יותר הודיעו לי שנמצא גוש סרטני בשד הימני. למעשה, כבר בבדיקה של שמונה חודשים קוד לכן, מתברר שהיה סרטן שאם היה מתגלה אז, הכל היה נראה אחרת", היא מספרת.
מהר מאוד היא החלה בטיפולים כימותרפיים שארכו חצי שנה, לאחריה עברה כריתה מלאה דו צדדית ושחזור. היום היא מוגדרת מחלימה. "אני בריאה. אבל לא מרגישה ככה", היא אומרת, "בתחילת הטיפולים, תוך כדי וגם אחריהם סבלתי מתופעות לוואי שונות. לעיתים אני מרגישה יותר חולה אחרי הסרטן מאשר תוך כדי ההתמודדות עם המחלה. כשאת בתוך העניין את כמו רובוט, עסוקה במטרה: לעבור את הטיפולים ולהיות אחרי".
גם לנקרי (49), מנהלת חטיבת ביניים מבת חפר, נשואה לחיליק ואם לבת (22) ובן (14), מספרת על התמודדות דומה עם היום שאחרי. במרץ 2021 היא גילתה שהיא עמוק בתוך המחלה. בסוף יולי היא עברה כריתה מלאה. "במקום לפתוח את שנת הלימודים, אחד בספטמבר הוא היום שהתחלתי בכימותרפיה וזה נמשך עד לסוף פברואר. כל הזמן הזה פעלתי על אוטומט כשמול העיניים ראיתי רק מטרה אחת - להחלים. סיימתי את הכימו ולאחר שלושה שבועות נוספים של הקרנות, בסוף אפריל, סיימתי את כל הסשן והוגדרתי מחלימה".
עכשיו לנקרי נמצאת בשיקום, בעקבות פגיעה רצינית מההקרנות והכימותרפיה. הותקן לה מכשיר שמיעה בשל ירידה בשמיעה, היא סובלת מכאבי תופת בעצמות, מתקשה בהליכה למרחקים ארוכים ונעזרת במקל הליכה. "הקושי הקוגניטיבי הוא הכי קשה בעיניי. כרגע, אני מוגדרת מחלימה ויותר מזה, מבחינת הרופאים אני הצלחה, אבל נשארתי עם כל כך הרבה פגיעות שאף אחד לא דיבר איתי עליהם".
למה לא מדברים על זה?
"בגלל הבושה. את פתאום לוקחת כדורי שינה בשביל לישון, בשביל לא להיות עצבנית את לוקחת כדורי הרגעה, אלה דברים שלא התוודעתי אליהם לפני וגם אף אחד לא אמר לי", אומרת לנקרי.
"אין הרבה הסברים על מה הולכים לעבור ביום שאחרי. כל אחת חווה את התקופה שלאחרי בצורה שונה אבל למרביתנו, הכימו והכדורים שאנחנו לוקחות גורמות לנו להרגיש חולות גם אחרי שכבר החלמנו", מוסיפה אבנון.
לנקרי, שנמצאת כמעט שנה וחצי בחופשת מחלה, מדברת על אובדן הזהות העצמית והמקצועית: "הזהות הנשית שלי השתנתה. הזהות המקצועית שלי נעלמה. זה משבר ואת צריכה להכיר את עצמך מחדש כי כוכבית הישנה כבר איננה קיימת. אני זרה לעצמי ואני לא אוהבת את מה שאת רואה. אני גם לא עם אותן יכולות פיזיות ואני מודעת לזה שככל הנראה לא אחזור למה שהייתי".
לנקרי מוסיפה: "זה מצב של מ-200 קמ"ש לאפס קמ"ש. התחושה היא של אדם שנמצא בלב מערבולת בלב ים, ולמעט גלגל גומי שעומד להתפנצ'ר אין לו כלום. והלבד הזה מקשה מאד להתמודד. מאדם עצמאי, שעוזרת לכל המשפחה, את צריכה לבקש עזרה. החברים מהעבודה נמצאים שם ורוצים להיות אבל את לא פנויה תמיד לקבל את העזרה הזו". אבנון אומרת עוד כי "היו ויתורים על הרבה חברויות שחשבנו שהן אמיתיות וברגעים האלה מגלים מי הם חברי האמת שלך. בכלל".
דימוי גוף. איפה זה תופס אתכן כאישה, כאימא ובכלל כאדם?
לנקרי: "אותי זה תפס עם 18 קילו יותר. חברות צחקו ואמרו: 'טוב, את חולת סרטן, לפחות תהיי רזה', וכשעליתי במשקל אמרתי להן: "פתחתן לי עין. אני מחולות הסרטן שמשמינות".
אבנון, כמו לנקרי, מעזה ולא חוששת מלצחוק על עצמה: "אכלתי מאוד מאוד טוב בכימו. הייתי רעבה והעליתי שישה ק"ג שעליי נראו כמו 20. לפני שהסרטן נחת עליי בעל כורחי, מאוד אהבתי את עצמי ואיך שאני נראית. היה לי הרבה ביטחון. היום אני עוברת ליד המראה ופחות מסתכלת על עצמי. רק עכשיו אני מתחילה בהליך השלמה עם הציצים החדשים האלה".
לנקרי מוסיפה כי "מרוב החלקים שאיבדנו מעצמנו, איבדתי גם את עצמי. ודווקא מאוד אהבתי את מי ומה שהייתי. אפילו את הקמטים שלי אהבתי. היום זה אחרת".
כשהן מדברות על הגברים בחייהן אנרגיות חדשות מצטרפות לראיון. אפשר להרגיש שהן די מרוצות. "חיליק בעלי היה ועדיין איתי במאתיים אחוז. בלעדיו זה היה אחרת", אומרת לנקרי. "זה מפרק. אם לא הייתה זוגיות שהיא חברות יציבה וחזקה, ספק אם זה היה מחזיק את כל העצבנות שהייתה בי, חוסר הסבלנות, התחושה שאין לי כוח לשמוע אף אחד. יש לי ימים שאני קורסת. כבר הפסקנו לעשות את הדברים שאהבנו לעשות ביחד, כמו יציאות עם חברים בימי חמישי, טיולי מיטיבי לכת בארץ ובחו"ל. כל הקלפים נטרפו וזה פשוט שינה לנו את שגרת החיים והוא איתי".
אבנון מספרת אף היא: "בעלי מדהים בכל ההקשרים של המחלה הזו. לא העליתי על דעתי שהוא יוכל להחזיק את הבית והוא החזיק. זה מאוד קירב בינינו. עכשיו אני מרגישה שאני יכולה לדבר איתו בפתיחות על הכל".
"מייחלת ליום שבו לא אחוש את החרב שמונחת לי על הצוואר"
על הפחד מחזרת המחלה אומרת לנקרי: "הוא קיים כל הזמן. אני חיה כאילו חרב מונחת לי מעל לראש. אני מנסה ללמד את עצמי לחיות לצד זה ולא בתוך זה. אבל עם כל כאב חדש שיש לי בגוף אני חוששת שהסרטן חזר. פתאום נהפכתי להיות חרדתית, היסטרית". אבנון מוסיפה ואומרת: "התחושה היא שלקחו לנו את התשוקה, את שמחת החיים. ההנאות משתנות. אנחנו מרגישות כמו בנות 80 ואנחנו בנות ארבעים".
הן מדברות על הדברים הקטנים שבכל זאת משמחות אותן כמו הילדים והכלבים, ומסכמות שהן עדיין בחיפוש למצוא עצמן מחדש. "אני מאחלת לנו שלא נתמודד עם זה כל החיים ושנדע לחיות לצד זה ולא בתוך זה. לעצמי אני מייחלת ליום שבו לא אחוש את החרב שמונחת לי על הצוואר. וכן, אנחנו רוצות להיות שמחות ושהכל יהיה נפלא".
"הנקודה החשובה היא ש'ביום שאחרי' הרבה מהתמיכה הולכת ופוחתת" אומרת מאיה וידר, עובדת סוציאלית במקצועה, מנהלת מערך הטיפול בעמותת אחת מתשע, מעבירה ומנחת קבוצות תמיכה דיגיטליות, בין היתר לקבוצות של "היום שאחרי", המיועדות לנשים מחלימות מסרטן שד.
"גם אם לא באופן מילולי, הסביבה והממסד מעבירים לנשים המחלימות מסר בסגנון 'החלמת ואת בריאה, תחזרי לתפקד ותתקדמי הלאה'. אלא שדווקא בנקודת הזמן הזו, כשהמחלימה סיימה את הטיפולים, כשיש לה את הפנאי לעצור ולחשוב, לעכל את הדברים, כל הדברים הרגשיים עולים וצפים ויש צורך עצום לדבר על זה ולעבד את זה.
"נשים רבות מספרות על הלחץ שהן מרגישות מצד הסביבה שלהן לחזור לתפקד, לחזור לחייך ולשמוח, בעוד שהן רק מתחילות להבין מה עבר עליהן. אחד המסרים המרכזיים שאנחנו מעבירות בקבוצות התמיכה שלנו הוא שגם אם סיימת את הטיפולים, זה בסדר לא להיות בסדר.
"לא צריך להיבהל. זה לא אומר שככה הן ירגישו לעד. זה חלק מתהליך ההחלמה: לקבל את העובדה שעברת משהו לא פשוט ולהכיר בזה. משם יכול להתחיל תהליך שבו האישה מתחילה להבין איך לחיות לצד מה שעברה. איך להפוך את תקופת הטיפולים לאירוע בתוך רצף החיים שלה, אבל לא לאירוע היחיד.
"מתוך ההכרה ומתן הלגיטימציה לתחושות שלה, לעובדה שהיא זקוקה לזמן לחזור לעצמה, יכול להתחיל תהליך של קבלה וחזרה לשגרה, גם אם זו שגרה חדשה שהיא בוחרת ליצור לעצמה. הצמיחה מתוך המשבר יכולה להיראות כשינוי מהקצה אל הקצה גם אם היא בוחרת לחזור לשגרת החיים שהייתה לפני הסרטן, רק צעד אחד קרוב יותר לעצמה. כל התקרבות שלה לעצמה ולצרכים שלה הם חשובים ומשמעותיים בתהליך, וכל זה מקבל מקום בתוך השיח של 'היום שאחרי'.
"קבוצות התמיכה של אחת מתשע מאפשרות מקום לדבר בגלוי עם נשים שעברו משהו דומה, נשים שמבינות גם את הרצון לחזור לשגרה וגם את הקושי להמשיך הלאה..
"אנחנו מקיימות קבוצות תמיכה בנות 12 מפגשים, המיועדות לנשים שהחלימו מסרטן השד (כולל הפרדה בין נשים שההחלמה שלהן כללה טיפולים כימותרפיים לבין אלה שהחלימו ועברו "רק" הקרנות). הקבוצות מתנהלות בדיגיטל וכך מאפשרות לנשים מכל הארץ לקחת חלק".
להצטרפות לקבוצת תמיכה
מוגש כשירות לציבור ללא מעורבות בתכנים על ידי החברות: אסטרהזניקה, גיליאד, מדיסון, MSD, נוברטיס, פייזר, רוש
בשיתוף עמותת "אחת מתשע"
