תזמון העלייה לארץ של ד"ר דניאלה הלפרן ומשפחתה לא היה מושלם, בלשון המעטה. באוגוסט 2023, חודשיים לפני שפרצה מלחמת חרבות ברזל, נחתה המשפחה בארץ, וכשהיא עדיין בגישושי היכרות ראשוניים עם מציאות חיים שונה בתכלית, כבר נשמעו האזעקות של שבת בבוקר. "היינו ממש מבוהלים, כי מה לנו בארצות הברית ולאזעקות", מספרת ד"ר הלפרן (35), נשואה ואם לשלוש בנות, מומחית ברפואה פנימית וברפואת ילדים. "הבנות, לעומתנו, אז בגילי שנתיים, שש ותשע, חוו את מראות הכט"במים כחלליות מסרטים, ולכן הן נהנו. גם כשנכנסנו לממ"ד, בחוויה של הבנות שלי, זה היה אירוע כיף".
"אמרתי לבעלי שזה הזמן הנכון"
הצעד של ד"ר הלפרן ומשפחתה שעלו לישראל בולט על רקע מגמה הפוכה של יציאת רופאים ורופאות מהארץ בשנה החולפת, שבחרו בחיים אחרים מעבר לים. ד"ר הלפרן נערכה מבעוד מועד לכל אחד מהיבטי העלייה: תעסוקה, דיור, מוסדות חינוך לבנות ועוד.
5 צפייה בגלריה
"אחרי 7 באוקטובר התחזקה בנו התובנה שהכרחי שיהודים יחיו כאן כי אחרת לא תהיה לנו מדינה". ד"ר דניאלה הלפרן
(צילום: אביגיל עוזי)
"עליתי כשאני מדברת עברית, אבל השפה שלי עדיין לא מושלמת", היא מעידה, "נולדתי בניו יורק לאמא ישראלית שבילדותה ירדה עם משפחתה לארצות הברית, ובבית שלה דיברו עברית, כך שלפעמים היא דיברה אתי ועם אחי ואחותי עברית. בנוסף, למדתי בבית ספר יהודי. למתנת בת מצווה קיבלתי מהוריי טיול לישראל, וכשסיימתי תיכון הגעתי לשנת לימודים בבית מדרש, שם העשרתי מאוד את השפה. ככל שהתבגרתי חזרתי לביקורים בישראל".
בתום לימודי הרפואה נרשמה ד"ר הלפרן לתוכנית שמשלבת התמחות ברפואה פנימית וברפואת ילדים במרכז רפואי נחשב בבוסטון. "בדיעבד, אני יכולה להגיד שמתאים לי לעבוד באתגר הרפואי הזה, שנוגע בשני קצוות החיים, בתחילתם ובסופם. גם בארץ, אחרי שעברתי את הליך ההתלמדות הנדרש, שכלל שלושה חודשי התנסות בפנימית ושלושה חודשים נוספים ברפואת ילדים, אני מיישמת את שני מקצועות הרפואה שבחרתי: רופאה פנימית בכירה באיכילוב, ורופאת ילדים בכירה במכבי".
הרצון שלה לעשות עלייה התחיל אחרי השנה שלמדה כאן, נחשפה לישראל, ולדבריה - גם התאהבה. "התאהבתי בשפה ובסיפור של עם ישראל והרגשתי שגם אני רוצה להיות חלק מאותו סיפור. עברו שנים, וכשבתי הבכורה התקרבה ליום הולדתה התשיעי, בשלה בי ההבנה שהגענו לאותו רגע משנה חיים. אמרתי לבעלי שזה הזמן הנכון, שכל שהבנות יגדלו, יהיה קשה יותר לנתק אותן מההוויה האמריקנית.
5 צפייה בגלריה
ד"ר הלפרן: "הרפואה בישראל מצוינת, אבל יש מחסור באחיות ובמכשירי הדמיה"
(צילום: אביגיל עוזי)
"מכאן התחיל המסע. טסתי לכנס שיזם ארגון 'נפש בנפש' ,שתכליתו לממש את החזון הציוני של רופאים יהודים, בעיקר לנוכח המחסור החמור ברופאים בישראל. בכנס נחשפתי לנציגים בכירים מבתי חולים וקופות חולים מישראל וכן ממשרד הבריאות. הנציגים הסבירו לנו איזו בירוקרטיה נצטרך לעבור עד לקבלת אישור ההתמחות ורישיון העבודה בארץ. הכרתי אנשי מפתח שיכולים לעזור לי ולהקל עליי את העלייה, כשאחד מהם הוא הנציג של איכילוב. והשאר היסטוריה".
מהניסיון שהספיקה לצבור, ד"ר הלפרן אומרת שהרפואה בישראל מצוינת, כך שאין הבדל בין ארצות הברית לישראל. ההבדל היחיד, לדבריה, הוא לא איכותי אלא כמותי, כמו מחסור באחיות ובמכשירי הדמיה. "לוקח לחולה שלושה ימים בממוצע לעבור הדמיה, מרגע שביקשתי ועד שהוא עבר אותה. גם הצפיפות בחדרי האשפוז לא מוכרת בבית החולים בבוסטון שבו עבדתי, או, בנוסף, משפחות שיושבות כל היום סביב מיטת יקירם החולה ומתערבות לצוות הרפואי בעבודה. גם היו מקרים שמטופלים שאלו אותי למי הצבעתי, כשבארץ זו שאלה 'לגיטימית', כביכול, אבל בארצות הברית היא תיחשב כחדירה לפרטיות".
ד"ר הלפרן: "היו מקרים שמטופלים שאלו אותי למי הצבעתי, כשבארץ זו שאלה 'לגיטימית', כביכול, אבל בארצות הברית היא תיחשב כחדירה לפרטיות"
עם זאת, היא מצאה כאן לא מעט יתרונות: ביטוח רפואי ממלכתי גורף לכלל האוכלוסייה, כשבארצות הברית, היא הייתה צריכה לרדוף אחרי חברות ביטוח שיאשרו תרופות ואשפוז לחולים המבוטחים שלה. כמו כן, יתרון ישראלי נוסף: בכל מחלקה פנימית בבתי החולים בישראל, קיים חדר מוגבר שמתפקד כטיפול נמרץ. היא מסכמת את הסיפור שלה עם המשפט: "דווקא אחרי 7 באוקטובר התחזקה בנו התובנה שהכרחי שיהודים יחיו כאן, כי אחרת לא תהיה לנו מדינה".
בשנת 2023 עלו לארץ 494 רופאים, כשהגיל הממוצע הוא 41.4 שנים. לא כולם נקלטו במערכת הבריאות, ועבור מי שנקלטו, תחלוף שנה לפחות עד שיקבלו רישיון עבודה ממשרד הבריאות. כעת מתכנן משרד הבריאות הקלות והכרה אוטומטית בתואר מומחה ממדינות מסוימות בלי צורך בבחינות הסמכה נוספות.
"רציתי לתרום דווקא לפריפריה"
סיפורו של פרופ' ברדלי שטראוס התחיל מיד אחרי 7 באוקטובר. פרופ' שטראוס, מומחה בינלאומי נחשב בתחום צנתורי לב, נחת בנתב"ג יומיים אחרי השבת השחורה. "אני אדם דתי, אבל משמועות על מה שקורה בארץ, פתחתי את הנייד בשבת והתקשרתי לרופאים שעברו אצלי התמחות. שאלתי איך אני יכול להועיל, והראשון שהציע לי עבודה היה ד"ר רפי וולף מבית החולים העמק, ולשם הגעתי".
5 צפייה בגלריה
נחת בנתב"ג יומיים אחרי 7 באוקטובר כדי לסייע. פרופ' ברדלי שטראוס
(צילום: המרכז הרפואי העמק)
פרופ' שטראוס (67), נשוי ואב לארבעה, נחשב לשם דבר בתחומו. במהלך קדנציה בת עשר שנים ניהל את מערך הקרדיו וסקולרי במרכז הרפואי Sunnybrook Health Sciences Centre בטורונטו שבקנדה, לשם עלו לרגל לפחות 20 מצנתרים ישראלים כדי לעבור את התמחות-העל אצל המאסטר. "כיום, בסיפוק רב, אני רואה שכולם מנהלי מחלקות או יחידות, ואני גאה בהם", אומר פרופ' שטראוס.
לעלייה האחרונה והרשמית שלו, שבעקבותיה התאזרח וקיבל רישיון עבודה ממשרד הבריאות, קדם ניסיון עלייה שלא צלח. "בשנת 2005 הגעתי לארץ עם אשתי מתוך רצון להשתקע, אפילו קנינו דירה, אבל לאשתי היה קשה להסתגל אז חזרנו לקנדה". משם נמשך הקשר החם עם הארץ, כשפרופ' שטראוס מגיע בכל שנה לכנס הקרדיולוגי, מסייע ומתרים לבתי חולים בישראל, וממשיך להכשיר במומחיותו את דור מצנתרי העתיד.
על ההחלטה לתמוך דווקא בבית חולים לא מרכזי הוא אומר: "ניהלתי מרכז חדשנות מוביל בקנדה, סייעתי לשיבא בהקמת מרכז החדשנות הדיגיטלית שלהם (ARC), ובזמן מגפת הקורונה גם יצרתי איתם שיתוף פעולה. בכל זאת בחרתי במרכז הרפואי העמק. בעיניי זה לא מוזר, למרות שהיה לי הכול, הגעתי לשיא המקצועי שלי וטיפסתי הכי גבוה שאפשר. עבדתי במרכזים הגדולים והנחשבים ביותר, וכשהגעתי לכאן רציתי לתרום דווקא לפריפריה".
5 צפייה בגלריה
פרופ' שטראוס על בחירתו בהעמק: "המרכזים הרפואיים הגדולים במרכז יודעים להסתדר בלעדיי אבל לפריפריה אני משמעותי"
(צילום: דוברות העמק)
הוא ממשיך ואומר כי "המרכזים הרפואיים הגדולים במרכז הארץ יודעים היטב להסתדר בלעדיי אבל לפריפריה אני משמעותי. שלבי הקליטה היו מאתגרים, לא ויתרו לי על כלום. אפס הנחות. נדרשתי לעבור שמונה חודשי התלמדות שאותם עשיתי בשיבא, ובסיומם עברתי את מבחן ההכשרה של משרד הבריאות. בכל הבירוקרטיה של ההתאזרחות נעזרתי בד"ר לימור אילן בושרי, מנהלת המערך הקרדיולוגי בהעמק, שלקחה ממני את הניירת והריצה את המהלך עד שקיבלתי אזרחות ישראלית, שאני כל כך גאה בה".
פרופ' שטראוס: "בחרתי במרכז הרפואי העמק. בעיניי זה לא מוזר, למרות שהגעתי לשיא המקצועי שלי וטיפסתי הכי גבוה שאפשר. עבדתי במרכזים הגדולים והנחשבים ביותר, וכשהגעתי לכאן רציתי לתרום דווקא לפריפריה"
ככל שנכנס לעובי הקורה הוא מזהה שרמת הרפואה בקנדה ובישראל זהה. "היא גבוהה בשתי המדינות, עם הבדלים קלים בגישה. מה שהרשים אותי במיוחד זו רמת המקצוענות של האחים והאחיות, שעולה בהרבה על רמת הסיעוד בקנדה. כמו שם, גם כאן יש לי חזון להפוך את צפון הארץ לחממה רפואית מובילה שתופעל מבית החולים העמק ובה, לצד רופאים ורופאות, ישולבו מהנדסים ואנשי מחשבים. אני יודע שמימוש החלום הזה יקר, אבל כמו שגייסתי תרומות לבתי חולים ולרופאים הישראלים שהתמחו אצלי, אנצל את הקשרים שלי בקנדה ואשיג סיוע כספי".
"יש כל כך הרבה טראומה"
ד"ר אמילי שטייר, רופאה פסיכיאטרית, עלתה לישראל עם משפחתה בסוף 2023, בזמן המלחמה. בריאיון ל-ynet היא מספרת שכבר לפני שלוש שנים היא ובני משפחתה התחילו לתכנן הגירה, כאשר בהתחלה ישראל לא הייתה בתכנון, אלא שככל שחלף הזמן הם הבינו שישראל היא המקום היחיד שהם רוצים לטעת בו שורשים. צפון בראיון המלא עם ד"ר אמילי שטייר ועם דימיטרי יופה:
ד"ר אמילי שטייר, פסיכיאטרית שעלתה לישראל, מספרת על האתגרים
(צילום: מיקי שמידט)
אחרי לבטים ארוכים, הם החליט לעלות לארץ. "התפללנו וקיבלנו בהירות שזה היה רצון השם שנעלה לארץ, אז זו הייתה ההחלטה הטובה ביותר. היינו אמורים להגיע בסוף אוקטובר, בשנה שעברה, אבל אחרי 7 באוקטובר החלטנו לדחות, כי למרות שעדיין רצינו לבוא ולהיות פה עם העם שלנו, לא רצינו לחשוף את הילדים להרבה אזעקות ולסביבה לא בטוחה".
ד"ר שטייר ומשפחתה הגיעו לישראל והחלו את תקופת ההתאקלמות שלהם. לאחרונה נכנסה ד"ר שטייר לתקופה מאתגרת של התאמה לרישיון פסיכיאטרי מלא בארץ. "התחלתי לפני קצת יותר מחודש את, זו תקופה של שלושה חודשים שבמהלכה אני מסתכלת ועובדת כדי לקבל את רישיון הפסיכיאטרי המלא שלי. זה אתגר לעבוד בשפה אחרת, וזו עבודה די 'כבדה' – יש כל כך הרבה טראומה, כזו שקשורה למלחמה, וגם כזו שלא קשורה. אני רואה כמה אנשים נואשים לראות פסיכיאטר ופסיכולוג וכמה זמן הם צריכים לחכות, כי פשוט אין מספיק".
ד"ר אמילי שטייר על ירידת הרופאים מהארץ: "אני לא יכולה לשפוט אף אחד, אבל כששמעתי שכל כך הרבה אנשים עוזבים את הארץ הרגשתי עצובה, זה ממש עצוב שאנשים לא יכולים להישאר בבית שלהם"
כשנשאלה ד"ר שטייר מה דעתה בעניין "בריחת המוחות" – רופאים ורופאות שיורדים מהארץ בשנה האחרונה, השיבה: "אני לא יכולה לשפוט אף אחד. למדתי במסגרת עבודתי וגם מהתורה שאני לא יכולה לשפוט, יש לכל אחד סיפור ארוך, מסובך ועמוק, ויש לכל אחד את השיקולים שלו, את האתגרים, הפצעים הנסתרים מילדות, אז אני לא יכולה לשפוט. אבל כן, כששמעתי שכל כך הרבה אנשים עוזבים את הארץ הרגשתי עצובה, זה ממש עצוב שאנשים לא יכולים להישאר בבית שלהם".
5 צפייה בגלריה
"כששמעתי שכל כך הרבה אנשים עוזבים את הארץ הרגשתי עצובה". ד"ר אמילי שטייר
(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)
דימיטרי יופה, מנהל פרויקטים במנהלת הרופאים במשרד העלייה והקליטה, סיפר לאולפן ynet, על זירוז של אישורים ושל תהליכי עלייה וקליטה, דווקא בימים אלה. "מינהלת הרופאים הוקמה בזמן המלחמה והמיקוד שלה הוא באמת לתת מענה הולם לרופאים, גם מבחינה משפחתית וגם מבחינה קהילתית, לא רק מבחינה מקצועית".
בשנה החולפת עלו לארץ יותר מ-250 רופאים, מספר יופה, כאשר התכנון היה להגיע ל-400. "אנחנו תופרים תהליך שמתאים לכל אחד מהרופאים ומשפחותיהם". הצורך בהקמתה של מינהלת הרופאים פגש את הצורך ברופאים בפריפריה ובמוקדי המלחמה, "זה פרויקט שלנו יחד עם ארגוני עידוד עלייה והסוכנות היהודית, כמובן בשיתוף פעולה עם משרד הבריאות. יש כבר שבע מדינות שרופאים שמגיעים מהן פטורים מכל תהליך הרישוי. לכן, כאשר ד"ר אמילי שטייר הייתה בקשר עם 'נפש בנפש', אנחנו כבר ידענו מה הצרכים שלה ושל משפחתה. גם קבלת הרישיון שאיתו היא מתחילה לעבוד היה תהליך מאוד מהיר כך שהיא מוכנה לעבודה".
