בין פסח ליום הזיכרון ויום העצמאות - והשבתות שביניהם: בצל אווירת החגים והמשפחתיות, יש בינינו מי שעבורם שמחת החג או בילוי השבת הם סיוט שחוזר על עצמו, סבל מתמשך. דיכאונות, בדידות, מצבי נתק או חנק מהמשפחה הגורמים למועקה ולמעמסה נפשית, לצד אלה שעברו אשפוזים וניסיונות אובדנות.
איילת (שמותיהם המלאים של המרואיינים שמורים במערכת), רווקה בת 43 מכפר סבא, היא בת למשפחה בת ארבעה ילדים שכולם, מלבדה, נשואים. "כשאנשים חושבים על בדידות בחגים, זה מיד זורק לקשישים גלמודים. עם קריירה, משפחה וחברים שאומרים שאני יפה ומוכשרת - אף אחד לא מבין מה באמת עובר עליי, כשאני אומרת שהמפגשים הללו הם בלתי נסבלים מבחינתי. כאילו שאין לי זכות להרגיש רע".
למה בלתי נסבלים?
"זה מתחיל בימים שלפני החג ונמשך עד לאחריו, פשוט סבל מתמשך. התחושה היא מחנק שמשתק אותי, שכולם שמחים ומאושרים סביבי ואני רק הולכת ונחנקת. בחוץ אני מחייכת אבל אף אחד לא מבין את השדים שיש לי בפנים. את הקושי בלקום, להיכנס לרכב של ההורים ולנסוע איתם לדודים. שוב לשמוע איך בחורה כמוני לא נשואה כבר ומה רע בי. כל חוויה סיוטית כזו מחייבת חוויה מתקנת".
מה היא כוללת?
"אני נכנסת למיטה ולא יוצאת ממנה שלושה ימים. על כדורים אני כבר לא מדברת. אבל קרה לא אחת שהרמתי טלפון בחג לפסיכולוג שלי. בלעדיו כבר מזמן הייתי מתאבדת. אפילו לקטר למשיבון שלו – קצת מקל עליי. רק המבטים של אמא ושל הדודות יכולים להרוג אותי. הביקורתיות הזו והתחושה שאני לא מספיק טובה או לא שווה כמו האחרות במשפחה ש'הצליח' להן, פשוט משתקת אותי.
"אני נכנסת למיטה ולא יוצאת ממנה שלושה ימים. על כדורים אני כבר לא מדברת. קרה לא אחת שהרמתי טלפון בחג לפסיכולוג שלי. בלעדיו כבר מזמן הייתי מתאבדת. אפילו לקטר למשיבון שלו – קצת מקל עליי. רק המבטים של אמא ושל הדודות יכולים להרוג אותי"
"פעם עוד הייתי עונה להם. היום אני פחות ופחות מגיעה למפגשים הללו. היום, אם אני לא עומדת בלחץ ההורים – אני באה עם הרכב שלי ומתישהו פורשת הביתה. דכאון החג הזה פשוט גומר אותי, ולכי תסבירי לאנשים איך את מרגישה ותדברי על בדידות כשאת עם משפחה גדולה וכשיש כל כך הרבה אנשים מסביבי. אף אחד מלבדך לא מבין את זה ויש גם בושה של מה יגידו עליי ו'מה, אני פסיכית?'".
למעט כדורים פסיכיאטרים וטיפולים קבועים בעיקר סביב החגים, איילת אומרת שבשעת הצורך היא מתקשרת גם למוקדים של סיוע נפשי טלפוני, מסתמסת בוואטסאפ עם "מומחים" ואפילו מתנחמת אצל רבנים. על השאלה איך אפשר לעזור לה היא אומרת, "שיפסיקו לשאול אותי 'איפה את עושה את החג?' ושיפסיקו להרים גבה ולומר: 'איך את מעיזה להרגיש בודדה כשיש לך משפחה מסביב?'".
"זה בור שחור, בלי יכולת לראות אור בקצה"
רונן, בן 49 מרמת גן, גרוש ואב הסובל מריחוק מבנו בן העשר. "אם תבדקי בבית מרקחת תגלי בוודאות שיש עלייה מטורפת בצריכת הכדורים האנטי-דיכאוניים בתקופת החגים. חבר שלי אושפז בבית חולים לחולי נפש, חי על כדורים ואחרי שלושה ניסיונות התאבדות – הצליח ברביעי. רק כי הוא לא היה יכול לשאת את השבתות והחגים רחוק מהילדים שלו. מישהו בתקשורת סיקר את זה? אם אני לא הייתי חזק מספיק - גם אני הייתי מרים ידיים מזמן. היו לי כבר כמה נקודות יציאה בחיים האלה, שאיכשהו שרדתי אותם. זה בור שחור, בלי יכולת לראות אור בקצה".
פרופ' יוסי לוי-בלז, פסיכולוג קליני, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין מאשר כי אכן קיימת עלייה בשיעורי ההתאבדות בעולם סביב חגים מרכזיים כמו ראש השנה. מחקרים מארצות הברית ומאוסטרליה מהעשור האחרון מראים עלייה בשיעור ההתאבדויות בעולם בימי ראשון, הוא יום השבתון.
"זו סיבת המוות השנייה בשכיחותה בקרב צעירים בישראל, אחרי תאונות. וכמה כתבו על זה? כמה זמן מסך הקדישו לזה? התקשורת שותקת ואף אחד לא יודע מזה. למה? בגלל המיתוס הטיפשי"
"בדידות היא הזרז המרכזי להתאבדות, היא החוויה ש'מעלה אנשים על הגג'", אומר פרופ' לוי-בלז. "בסופו של דבר אנחנו יצורים חברתיים ותחושת בדידות וניתוק חברתי קשים מאוד לכולנו. לאנשים הפגיעים לבדידות, החווים את היום-יום עם חוויה של ריחוק מאחרים, לא מוצאים קשרים משמעותיים ותחושת חיבור לסביבה - החגים רק מגבירים את התחושות הללו, בשל ההשוואות החברתיות. כשכולם מתכנסים ומרגישים יחד, לפחות בתפיסה של האדם במשבר, חוויית הבדידות והבידוד הן עוצמתית בימים אלו ביתר שאת, מה שמוביל לעלייה בכאב הנפשי ובתחושת חוסר התקווה".
3 צפייה בגלריה
פרופ' יוסי לוי בלז. "חוויית הבדידות והבידוד הן עוצמתית בימים אלו ביתר שאת"
(צילום: עופר חג'יוב)
400 מתוך 500 המתאבדים מדי שנה - גברים
לדברי פרופ' לוי-בלז, כ-500 אנשים מתאבדים מדי שנה בישראל וכ-6,000 עוברים ניסיונות התאבדות. "כ-400 מתוך אותם 500 המתאבדים הם גברים, כאשר רובם צעירים בגיל 20 עד 40 או מעל גיל 70 - שהם בסיכון החריף ביותר. חלק מכך טמון בעובדה שאנחנו, הגברים מתקשים לבקש עזרה או לבטא מצוקה שחושפת את הבדידות שלנו. חינכו אותנו לאורך השנים שלומר 'קשה לי' זה לא גברי, ו'אל תבכה כמו בחורה' זה משפט רווח, שהרבה גברים גדלו ועדיין גדלים עליו. וזה מבעבע כמו סיר לחץ".
הביקורת שלו היא לא רק חברתית. לפרופ' לוי-בלז יש גם ביקורת נוקבת על התקשורת, שנותנת יד להשתקה. "זו סיבת המוות השנייה בשכיחותה בקרב צעירים בישראל, אחרי תאונות. וכמה כתבו על זה? כמה זמן מסך הקדישו לזה? התקשורת שותקת ואף אחד לא יודע מזה. למה? בגלל המיתוס הטיפשי - לפיו אם מדברים על אובדנות זה יכניס לאנשים מחשבות לראש".
אולי בגלל החשש שזה יעודד התאבדויות. כמו התקשורת שמאותה הסיבה ממעטת בסיקורי התאבדות?
"המיתוס הזה איננו נכון וחשוב מאוד לחשוף את הדברים, כדי שאנשים ידעו שזה אכן קיים ושמשפחות ידעו שהן לא לבד במה שהן עוברות. כשבאים אלי אנשים לקליניקה אני שומע הרבה את המשפט 'וואו, לא ידענו שזו אופציה'. האבסורד הוא שבנושא אובדנות אנחנו מתבססים על נתונים שמפרסם משרד הבריאות ברמת השנתיים אחורה ולא ברמת דיווח בזמן אמת. זה חייב להשתנות".
ממשרד הבריאות, נמסר, כי מדי שנה מפרסם אגף המידע של משרד הבריאות את נתוני האובדנות. "הפרסומים כוללים נתוני התאבדות עד שנתיים לפני שנת הפרסום וניסיונות התאבדות עד שנה לפני הפרסום. למשרד הבריאות יש מידע מעודכן באופן מלא (לאותו היום), על כל הנפטרים שהגיעו למכון לרפואה משפטית בחשד לאירוע אובדנות, והמהווים את מרבית אירועי האובדנות מדי שנה.
"בשנים האחרונות מספר ההתאבדויות הרשומות נע בין 390 ל-450 ומספר נסיונות ההתאבדות שהגיעו לחדרי המיון בין 6,200 ל-6,850 לשנה. לעניין עלייה בשיעורי אובדנות בתקופות החגים, המידע מראה מספר נמוך יחסית של התאבדויות בחודשי החגים, ניסן ותשרי".
הקשר בין קורונה לאובדנות
פרופ' לוי-בלז הגיב לנתונים: "בשנת הקורונה 2020, זו השנה האחרונה שיש מידע עליה בישראל, אנו רואים ירידה בשיעור האובדנות, כמו גם ברוב מדינות העולם. הסיבה המרכזית לכך היא שמצבי משבר חריפים יוצרים תחושה של סולידריות וחיבור של אנשים מול אויב חיצוני משותף. מה שמפחית את חווית הבדידות ואת הסיכון האובדני. אבל השנים שלאחר סיום משברים עולמיים גדולים הם בדרך כלל שנים של עלייה מחודשת, ולכן אנחנו צריכים להיות עם היד על הדופק".
בהתייחס לטענה כי משרד הבריאות אינו מפרסם אודות אובדנות בשל חשש לעודד את התופעה, נמסר מהמשרד: "משרד הבריאות באמצעות היחידה למניעת אובדנות, עוסק בניהול ותכלול פעילות התוכנית הלאומית למניעת אובדנות בישראל, בשת"פ עם משרדי ממשלה, רשויות מקומיות וגורמי מקצוע שונים. האמירה שהמשרד לא מפרסם בכדי לא לעודד, היא שגויה ומנוגדת לתפיסת העבודה הבסיסיות של התוכנית בנושא".
"בשנת הקורונה 2020, אנו רואים ירידה בשיעור האובדנות, כמו גם ברוב מדינות העולם. הסיבה לכך היא שמצבי משבר חריפים יוצרים תחושה של סולידריות וחיבור של אנשים מול אויב חיצוני משותף. מה שמפחית את חווית הבדידות ואת הסיכון האובדני. אבל השנים שלאחר סיום משברים עולמיים גדולים הם בדרך כלל שנים של עלייה מחודשת, ולכן אנחנו צריכים להיות עם היד על הדופק"
במחקר של אוניברסיטת חיפה, שפורסם בכתב העת היוקרתי Psychological Medicine, ביקשו החוקרים, פרופ' לוין מהחוג לבריאות נפש קהילתית; פרופ' ערד קודש מקופת חולים מאוחדת ומהחוג לבריאות נפש קהילתית; פרופ' יאיר גולדברג ותלמידת המחקר יעל טרוויס-לומר מהפקולטה לתעשייה וניהול בטכניון; ופרופ' סופיה פרנגו מבית החולים Mount Sinai, לאפיין את הקשר בין מגפת הקורונה ושיעור ניסיונות ההתאבדות.
מתוצאות המחקר עולה כי בתקופת שלושת הסגרים של הקורונה נרשם מהפך במגמת ניסיונות ההתאבדות בישראל. לאחר שנים רבות של עלייה בשיעור ניסיונות ההתאבדות בישראל, במהלך תקופת הקורונה, בין מרץ 2020 לפברואר 2021, נרשמה ירידה בשיעור ניסיונות התאבדות בהשוואה לתקופה שלפני פרוץ המגפה.
על פי הממצאים, מספר נסיונות ההתאבדות החודשי בישראל עלה באופן לינארי בין השנים 2013-2020, כאשר בחודשים שלפני הקורונה הגיעו הנסיונות לשיא של כ-21 נסיונות התאבדות לחודש. על פי הצפי של המשך מגמה זו, מספר ניסיונות ההתאבדות המקסימלי החזוי במהלך תקופת הקורונה אמור היה לעלות לכ-24 נסיונות בחודש, אולם בפועל נצפה מספר מקסימלי של כ-17 מקרי נסיונות התאבדות בלבד. "הציפייה הייתה שמגמת העלייה בשיעור ההתאבדויות תימשך גם בתקופת הקורונה אולם דבר זה לא התממש. ייתכן שהגבלות התנועה הן אלו שצמצמו את ההזדמנויות לניסיונות התאבדות, משלל סיבות כגון דיכאון או בדידות", אמרו החוקרים.
אפשרות נוספת לירידה בשיעור ההתאבדות לפי החוקרים היא שאנו מגיבים למגפה לפי מודל פסיכולוגי שנקרא "מודל אסון". לפי מודל זה אנשים מראים גישה חיובית בשלב ההתחלתי של האסון, מתרכזים פחות בעצמם ויותר בתגובה לאסון. כך שנוצר מצב של אחדות חברתית ושיעור ההתאבדות יורד בהתאם. "עם זאת, תוצאות המחקר שלנו צופות כי מספר ניסיונות ההתאבדות יחזור לעלות לאחר הסרת מגבלות הקורונה. לפיכך אנחנו רואים בהסרת ההגבלות כמעין תמרור אזהרה שצריך לגרום למקבלי ההחלטות להבין שעליהם להפעיל צעדים ותוכניות למניעת התאבדויות".
מי ששרד זה מי שנשאר בקבוצה
המחקרים של פרופ' לוי-בלז, יוצאים מתוך הבנה שהמרכיב המרכזי שמאיץ סיכון אובדני הוא בעיקר חווית הבדידות. "החוויה הזו היא סובייקטיבית. לא משנה שאת עם משפחה שמקיפה אותך, ולא משנה כמה חברים יש לך בחיים או באינסטגרם. החוויה שאת מרגישה היא החוויה שאת בבדידות גדולה. את מרגישה מנותקת. שכולם נהנים ושמחים וביחד ורק את לבד. והתחושה הזו הקשה מנשוא לנו כבני אדם, מתחדדת דווקא בימים שבהם כולנו מתכנסים. וזה מאוד כואב.
"מבחינה אבולוציונית, אבות אבותינו היו חייבים להיות ביחד, בקבוצות. לבד הם היו נטרפים. כברירה טבעית מי ששרד זה מי שנשאר בקבוצה. לכן נוצר מצב שבו הבדידות ממש כואבת פיזית. הגוף מסמן לנו שאנחנו חייבים ליצור קבוצה, והצורך הבסיסי הזה יוצר הרבה פעמים מצוקה מאוד גדולה. שימי לב שרוב המתאבדים מדווחים על חוויית בדידות גדולה שהם חוו. מכתבי התאבדות גדושים במשפטים בנוסח "כשאני לא אהיה כאן יהיה לך קל יותר". למרות שזה לא נכון. לכן, חשוב לזכור שזו חוויה סובייקטיבית כי ברוב המקרים לאנשים הללו יש הרבה אנשים סביבם שדואגים להם ורוצים בטובתם ועדיין, למרות הקירבה, לא תמיד יודעים שהם במצוקה".
"החוויה הזו היא סובייקטיבית. לא משנה שאת עם משפחה שמקיפה אותך, ולא משנה כמה חברים יש לך בחיים או באינסטגרם. החוויה שאת מרגישה היא החוויה שאת בבדידות גדולה. את מרגישה מנותקת. שכולם נהנים ושמחים וביחד ורק את לבד. והתחושה הזו הקשה מנשוא לנו כבני אדם, מתחדדת דווקא בימים שבהם כולנו מתכנסים. וזה מאוד כואב"
עם זאת, הוא אומר, יש מה לעשות. "חשוב להבין שאובדנות היא תופעה שאפשר למנוע. המודעות היא החשובה. לדעת שלאנשים מסוימים החגים הם תקופה רגישה. צריך להתבונן סביבנו ולראות למי אין איפה להיות, מי עלול להיות זה שנשכח מאחור. מי שנמצא במשבר, אל תהססו – דברו איתו. עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית. לפעמים פעולות פשוטות יכולות להציל חיים. הרבה אנשים עם מחשבות אובדניות אומרים: 'אם מישהו היה מתעניין בשלומי או מתקשר אלי – הייתי מרגיש או עושה אחרת'. וזה תפקידנו וחובתנו כחברה. להושיט יד. לפעמים מספיק מבט אמפתי ומוכנות להושיט יד ולהתעניין. הדברים הקטנים הללו כביכול - יכולים לעשות שינוי משמעותי ולהפחית סיכון אובדני בימים מורכבים שכאלו".
מירב לוי, עובדת סוציאלית, מנהלת האגף לבריאות הנפש בעמותת "עזר מציון" ועוסקת בתחום בריאות הנפש למעלה מ-30 שנה, מאשרת כי גם השנה, העלייה במספר הפונים למוקדי החירום של העמותה גבוהה מהרגיל. כך, לדבריה, גם כמות האשפוזים במחלקות הפסיכיאטריות. "אני רואה את זה בעיקר בחגי ניסן ותשרי, שהם החגים המשפחתיים הדומיננטיים והארוכים. זו גם הסיבה לכך שלמרות שהעובדים יוצאים לחופשת החג, יש אצלנו מענה של כוננים פעילים וזמינים באופן מלא, כך שכל פונה יקבל מענה לאלתר". לוי מבקשת להדגיש: "בואו נשים לב לעצמנו וכלפי הנפש שלנו ונהיה עם עין טובה כלפי אנשים סביבנו שמתמודדים עם הנפש שלהם. והכי חשוב - לא לפחד לדבר על הדברים".
"לפעמים החג מציב מראה לא נעימה על הקשרים בתוך המשפחה, עולים קשיים שבזמן השגרה ובעיסוקי היום-יום אפשר להתמודד איתם. החגים גורמים לנו להעמיס על עצמנו מעבר לכוחות שלנו וצריך ללמוד למנן את הסיטואציות הללו. אנחנו בהחלט יכולים לקצר ארוחות חג אם יש בן משפחה שקשה לו ולא חייבים לארח כל ימי חול המועד והחג"
לדבריה, המשבר בחג דווקא נובע מהעובדה שמדובר בפסק זמן מהשגרה, "המשפחתיות, ההתחדשות וכל מה שהחג מביא איתו – מזמנים לחלקנו לא מעט סבל. בעיקר לאלה שהשגרה מחזיקה אותם ועוזרת להם, מה שמעלה רגשות שליליים של דחק וקושי מהיעדר שגרה ושינוי בדברים הרגילים.
"לפעמים החג מציב מראה לא נעימה על הקשרים בתוך המשפחה, עולים קשיים שבזמן השגרה ובעיסוקי היום-יום אפשר להתמודד איתם. החגים גורמים לנו להעמיס על עצמנו מעבר לכוחות שלנו וצריך ללמוד למנן את הסיטואציות הללו. אנחנו בהחלט יכולים לקצר ארוחות חג אם יש בן משפחה שקשה לו ולא חייבים לארח כל ימי חול המועד והחג. גם יומיים זה בסדר. על כל אחד מוטלת החובה לזהות, לדעת ולהכיר את אזורי החוסן שלו והכוח. להבין מה ממלא אותו ולהפסיק לרצות רציה חברתית. במקביל, כחברה חייבים לייצר שיח על המצב הנפשי ולא לרוץ למקום המוכר של הסטיגמות ולנסות להימנע כמה שיותר משיפוטיות. הרי אם מישהו סובל ממחלה פיזית אף אחד לא גוער בו להפסיק עם זה".
כשלוי מדברת על עולם עם מציאות של מחלת נפש היא מכנה אותה בחיוך, "הטיפשה" ומיד מסבירה, "כי היא מגיעה לכל בני האדם, בכל המגזרים, בכל הגילאים, ולא משנה מה הגזע מין דת שלך או היכן אתה גר. ועם היגיינה נפשית בשגרה שלנו אנחנו יכולים למנוע אותה. בשביל זה צריך לדעת מה מביא אותנו לסטרס ומה מטעין ולא להיות רק בטו-דו ליסט. זו מחשבה שעיקרה להניח את הנפש במקום חשוב ולשמור עליה".
וכשהנפש פגועה. מה אז?
"זה איתות ענק לגשת לאיש מקצוע ולהתחיל בטיפול. יש מגוון מאוד רחב של טיפולים ושיטות שבהם לא רק המטופל מקבל את הכלים להתמודדות אלא גם המשפחה שמסביב. בימים אלו ההתעוררות היא גדולה. רק אתמול פנו אלי זוג הורים מודאגים אחרי שהבת שלהם, בשנות ה-20 המאוחרות לחייה, שמאובחנת ומתמודדת עם הנפש - פשוט נעלמה, בלי לקחת את הסלולרי ובלי לומר כלום. הדברים מועצמים לכולם. המשבר הוא גדול לכולם וצריכים ללמוד איך להתמודד עם זה. לכן חשוב להקדים בבקשה לעזרה כבר בשלבים המוקדמים. בלי היסוס ועם אותו הביטחון. גם כאשר יש לילד חום מאוד גבוה - אין התלבטות האם ללכת לרופא לקבל טיפול".
לאחרונה נפתח בארגון מרכז הכוונה מקצועי וסיוע שהוקם על ידי עובד סוציאלי מתוך האגף לבריאות הנפש בעמותה, המהווה קו ראשון לחולים ולבני משפחותיהם. "שם אנשים יכולים לפנות אלינו ולקבל את כל המידע שהם מבקשים לדעת. יש גם אופציה לפנייה אנונימית".
לוי משתפת באחת השיחות שהגיעו למרכז בערב פסח, מאם לחמישה שאשפזה את עצמה בבית חולים פסיכיאטרי "כדי לאזן את עצמה". "בהודעה היא התייחסה לסל החג שנשלח למשפחה מהעמותה", מספרת לוי בהתרגשות, "היא אמרה: 'ראיתי את הסלים וראיתי איזו מחשבה ותשומת לב הושקעו בכל פרט ופרט וזה ממש הרגיע אותי. גם כשהתברר לי שאת החג אני לא אעשה בבית - לפחות ידעתי שהמשפחה שלי מסודרת. אני פה נלחמת על בריאותי וממש מרגישה את כל הצוות שעומד מאחורי ותומך'. את ההודעה הקולית הזו שקרעה את כולנו' לעולם לא אשכח. עמדנו והקשבנו שוב ושוב ופשוט בכינו".
אם אדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, נסו לעזור לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים:
- ער"ן - בטלפון 1201 או באתר
