כשהגענו לבית החולים זיו בצפת בשבוע שעבר חלפנו על פני מקום פגיעת הרקטה בכניסה לבית החולים, ימים ספורים קודם לכן. "למזלי, זה היה טיל נפל. אם הוא היה חלילה מתפוצץ, היה לי כאן אר"ן (אירוע רב-נפגעים) משמעותי. הטיל פגע סמוך לתחנה שבה חנו שני אוטובוסים מלאים. ברור שאני מודאג ומוטרד, כי ניכר שחיזבאללה שם לו למטרה לפגוע גם בזיו, כפי שקרה במלחמת לבנון השנייה", אומר מנהל בית החולים זיו, פרופ' סלמן זרקא.
מתחילת המלחמה קלט בית החולים כ-170 נפגעים, חיילים ואזרחים. במקום חליפת מיגון הולמת לבית החולים הצפוני, המצב דומה יותר להדבקת טלאי על טלאי. בכניסה הראשית מקדמות בטונדות את פני הבאים. מיגוניות נבנו סביב החלק החדש של בית החולים. בחלק מהמבנים חיפו את הקירות החיצוניים ואת הגגות בפלטות פלדה, לתגבור. האם ישרדו פגיעות ישירות של טילים? איש לא יודע. גם מבנה האשפוז הראשי שהוקם ב-1973 אינו חסין מפני רעש אדמה וטילים.
"ההגדרה לאתרים ממוגנים היא לא יותר ממכבסת מלים", אומר פרופ' זרקא כשהוא מתייחס למיגון החסר בזיו. "אני לא מעוניין לספק לחיזבאללה מידע, על מה ממוגן כאן ומה לא. אבל את תושבי הצפון אני יכול להרגיע, שמחלקות קריטיות ממוגנות על-פי הגדרות מיגון מגוונות ומאושרות".
אבל גם פרופ' זרקא יודע שהמענה שמסוגל לתת בית החולים לנפגעי המלחמה חלקי ומוגבל, ולא רק מטעמי מיגון חסר. "גם לתושבי קריית שמונה ומג'דל שמס מגיעה רפואה בסיסית טובה, וכשאין לי מחלקות קריטיות - נוירוכירורגיה וכירורגיית חזה - אני לא יכול לספק לתושבים מענים מלאים. פונה אלינו חייל עם פגיעת ראש, חוץ מהצלת חיים ראשונית לא יכולנו לטפל בו. הוא הוטס במסוק על-ידי צוות 669 לרמב"ם. אבל מה היה קורה אם במקום חייל היה מגיע אזרח באותו מצב? גם הוא היה זוכה לפינוי במסוק? אני בספק. הוא היה עלול למות", אומר פרופ' זרקא.
לדבריו, המדינה סובלת מאי-שוויון חמור בבריאות וזה תקף לצפון ולדרום, בשגרה ובחירום. "7 באוקטובר יצר נקודת שבר שחייבת להוביל לחשיבה מחודשת על חלוקת המשאבים בישראל ולצמצום הפערים. לכן אני מצפה שמשרדי הבריאות והאוצר, יעבירו לנו תקציבים לשגרה וקל וחומר בזמן מלחמה".
בית החולים הממשלתי זיו הוקם לפני 110 שנים ונחשב לוותיק מבין בתי החולים בישראל. הוא מונה כיום כ-370 מיטות אשפוז ו-38 מיטות במלר"ד הממוגן, ומספק שירותי רפואה לכ-300 אלף תושבי הגליל העליון, רמת הגולן וכן לחיילים ולכוחות האו"ם. מצבת כוח האדם, כמו גם המטופלים, היא פסיפס הנוף האנושי באזור: יהודים, ערבים מוסלמים, נוצרים, צ'רקסים, דרוזים ובדואים.
ד"ר מרהג' אחמד, מומחה ברפואה דחופה, מגיע לעבודתו מהכפר רג'ר ששוכן על גבול לבנון ישראל שנחשב לאורך שנים למוקד מריבה בין ישראל לחיזבאללה. "אני לא מודאג, כי לכל מה שלא יקרה חלילה, אנחנו מגובים ברופאים ממחלקות כירורגיה ואורתופדיה". מראדי מסרי, אחות טראומה מהכפר נחף הסמוך לכרמיאל, עברה לעבוד במשך חמש שנים במלר"ד איכילוב עם סיום לימודיה. אחרי שנישאה לאח משיבא והרתה, חזרו בני הזוג לכפר. מראדי, 34, אם לבן שנתיים, מספרת על ההבדלים בין בתי החולים. "בכל שעות היממה, העומס על המיון באיכילוב הוא נוראי. יש שם הרבה אנשי צוות ובטח לעומת זיו. אבל דווקא זאת החוזקה שלנו. העבודה האינטימית שמייצרת קשרים כמעט משפחתיים".
מראדי מסריצילום: אסף מגלהאפשרות של מלחמה בהיקף מלא בצפון מטרידה אותה מאוד: "בתחילת ההסלמה, אנשים פחדו להגיע אבל בשלושת השבועות האחרונים, ההגעה למלר"ד כבר חזרה לשגרה. אני במתח מתמשך. גם בעלי עובד כאן בזיו, אח בטיפול נמרץ ילדים. לא פעם שנינו באותה משמרת במחלקות שונות, ואנחנו משאירים את הילד עם חמותי בכפר ולא מפסיקים לחשוש. מה יקרה חלילה".
בסמוך למלר"ד ממוקמת יחידת הטראומה שכוללת ארבע מיטות בלבד, ובחירום שתיים נוספות. אז איך מסתדרים עם החסר הכמעט טרגי במיטות שנועדו לטיפול מציל חיים? בקומבינה. מווסתים את הנפגעים למלר"ד אחר במיקום אחר. יעיל? לא. גם לא הגיוני. יחידת הדיאליזה הייתה מהראשונות שהורדו מקומה לא ממוגנת לקומת הקרקע, שהכניסה אליה מדלת פתוחה למרחב חניה. "אנחנו מספקים למטופלים שלנו טיפול במקום שהוא ממוגן יחסית וכשנשמעת אזעקה, אנחנו סוגרים את הדלתות", אומרת לואיזה רוסטום, אחות אחראית בנפרולוגיה. היחידה פוצלה לשני מרחבים קטנים סמוכים. כשבאחד שבע עמדות טיפול ובשני - שמונה. "האמת שלא נוח לעבוד בתנאים שכאלה ובצפיפות-היתר, גם החולים מתלוננים".
לואיזה רוסטוםצילום: אסף מגלהצוות המסור עושה כמעט את הבלתי אפשרי, כדי לספק טיפול דיאליזה ל-80 החולים שלו. "נאלצנו לפתוח משמרת ערב כך שכל השבוע עובדים ברצף, אנחנו מקבלים מטופלים מהבוקר ועד 23:00, כשאנחנו במאבקי כוחות מולם. לזה קשה להגיע בערב, השני מעדיף צהריים. בסופו של דבר, הכול מסתדר וכל מי שחייב דיאליזה, מקבל". לואיזה, צ'רקסית, 22 שנים בזיו. "הייתי כאן כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, כשהמחלקה שכנה בקומה גבוהה, ולא התרגשנו. אבל כיום זה אחרת. המצב מאיים ועלולים לקרות הרבה אסונות". לכל משמרת היא מגיעה מביתה בריחניה, מרחק של ארבעה קילומטרים מהגבול עם לבנון. "בכל לילה אנחנו שומעים בומים וזה מפחיד".
למנהל בית החולים זיו, פרופ' זרקא, יש בטן מלאה על הזנחת הפריפריה, והוא יודע דבר או שניים על האופן שבו הדברים נראים ממקומם של מקבלי ההחלטות. זרקא הוא הדרוזי הראשון בתפקיד זה, ומחזיק רקורד מרשים של תפקידי מפתח. לפני שמונה למנהל בית החולים זיו לפני כעשור, ששירת אל"מ בדימוס זרקא בתפקידו האחרון בצה"ל כמפקד שירותי רפואה (משר"פ) בחר"פ. את עיקר המוניטין שלו קנה כשמונה לפרויקטור הקורונה בעיצומה של המגפה העולמית.
איפה משרד הבריאות באירוע, שממשיך לקפח בית חולים פריפריאלי?
"אין לי כל טענה למשרד הבריאות כי הכסף חונה באוצר, ושם גם המחסום. הוא זה שלא מתעדף אותנו כראוי".
משרד הבריאות הכריז על הכוונה להפוך את בית החולים זיו למרכז-על, יחד עם בית החולים ברזילי באשקלון שאף הוא סובל מהזנחה תקציבית רבת שנים. כדי להפוך למרכז-על יידרש זיו להשלים חוסרים בעיבוי יחידת הטראומה למתן טיפול רפואי מקיף לפציעות קשות ומורכבות וכן בהקמת מחלקות נוירוכירורגיה, כירורגיית חזה, טיפולי פוריות ותא לחץ.
הדרך לשם לא תהיה קלה, בייחוד כאשר משרד הבריאות ממשיך במדיניות תקינה קמצנית במיוחד. "דמם מוחי הוא אירוע שקורה גם בימי שלום. הנחיצות של מחלקה נוירוכירורגית היא קריטית", אומר פרופ' זרקא, "בגלל החסר הזה, האונקולוגיה שלנו לא יכולה לתת מענה טיפולי לחולים בסרטני ראש וריאה. הצרה הכרונית שלנו היא היעדר תקנים, דבר שמבליט את הפער בין המרכז לפריפריה ולא משקף את הצורך האמיתי. כי התקינה התקבעה בשנות ה-60, ומאז הרפואה פתחה צעדים גדולים קדימה".
אתה ערוך חלקית בלבד למלחמה בצפון שעלולה לפרוץ בכל רגע. אתם מקיימים תרגילים ומחשבים מצבי קיצון, אבל ביום פקודה, מי יציל אתכם?
"אני סגור עם בתי החולים האנגלי והצרפתי בנצרת, שבשעת חירום ינדבו לנו שישה רופאים ועשר אחיות. כמו כן, נעשיר את מצבת כוח האדם ברופאים שפרשו לגמלאות וברופאים שיגיעו אלינו מצוידים משיבא. אנחנו גם בתהליכים של הכשרת עוד מרחבים מוגנים".
חלק לא מבוטל מתקציב בתי החולים בא מתרומות, אבל התורמים לא מפנים את כספם לפריפריה. עד כמה זה מקומם?
"ידוע שתורמים מעדיפים שיקבעו שלט עם שמם בבתי חולים במרכז וזו זכותם המלאה. אבל הציפייה שלי ממשרד הבריאות היא שינהיג רגולציה בתרומות. ראשית, כי נושא התרומות חייב לעבור לניהול ממשלתי. למשל, הסדרת התקציב שנתרם. הרגולטור חייב למצוא דרך אחרת להתנהל מול תורמים. למשל, אם מישהו רוצה לתרום לשיבא. להציע לו ש-70 אחוז מהכספים יגיעו לשיבא ואת 30 האחוזים הנותרים יעבירו לזיו. וככה לא נצא מקופחים פעמיים. בראשונה, כשאנחנו לא מקבלים תרומות ובשנייה, כשאנחנו מפסידים גם את המצ'ינג הממשלתי. כי על כל שקל תרומה, אני מקבל ממשרד האוצר חצי שקל. כשכל דולר מביא דולר, זה יאפשר גם לנו להתפתח לצמוח, לצמצם פערים לטובת מדינת ישראל".
צמצום פערים לחוד ומציאות לחוד. כשחיזבאללה שיגר רקטה, היה זה מאבטח בבית החולים זיו' מנהאל ג'דבאן' שכיוון מבקרים למרחב מוגן ומנע אסון. הוא שמר על קור רוח, חילץ פעוט מכיסא הבטיחות והוביל את האם והילד לאזור הממוגן בשער הכניסה. מנהאל, תושב חורפיש, שוחרר לפני כשלושה שבועות משירות מילואים קרבי. באופן שבו מתנהלת ממשלת ישראל, כל האחריות נופלת על הש"ג בבית החולים זיו.
