שעת בוקר מוקדמת במחלקה לרפואה דחופה באסותא אשדוד. גם עכשיו, בשעה שבה נהנים רוב חדרי המיון משקט יחסי, נראה שהמלחמה כבר התחילה. לא צריך תואר ברפואה כדי להבין שמשהו חריג מתרחש פה. חדר המיון עמוס קשישים, שפניהם מעידות על הקושי שהם מצויים בו. לידם יושבים בני משפחותיהם המודאגים, שמנסים להקל על סבלם. בשעות הקרובות ייכנסו לכאן עוד ועוד חולים. המיטות הפנויות אוזלות במהירות, וכך גם האלונקות והכיסאות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בין הממתינים לעלות למחלקה נמצאת גם טובה שריקי (72) שסובלת מסרטן מפושט. ביום שני בצהריים, כשמצבה הבריאותי החמיר, פינו אותה בני משפחתה לאסותא אשדוד, עיר מגוריה. בדיקות שנערכו לה גילו שהיא סובלת ממצב חירום רפואי וזקוקה לאשפוז דחוף, אבל שתי המחלקות הפנימיות היו מלאות. כך קרה ששריקי, כאמור חולה אונקולוגית במצב קשה ביותר, חיכתה גם ביום רביעי למיטה פנויה. יותר מ-48 שעות היא תקועה כאן, במיון הצפוף והרועש, כשבנה מנמנם בישיבה בכיסא פלסטיק לבן לידה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"המיון באסותא לא גדול, ומגיעים אליו מכל האזור", מסבירה ליהיא רנד, בתה של שריקי. "פגשנו כאן חולים מראשון-לציון, מיבנה, הייתה אפילו אחת מבאר-שבע. אין מיטות ואין סדר. יש רעש מסביב, אנשים צועקים ובוכים. זה לא מקום לחולה קשה".
אחרי המערכות הצבאיות בדרום ושנתיים של מלחמה בקורונה, כך נראית היום הבעיה הגדולה ביותר של בית החולים הציבורי החדש והמודרני ביותר בישראל: שתי מחלקות פנימיות בלבד, שבהן 60 מיטות, שאמורות לשרת אוכלוסייה של כחצי מיליון איש. המשמעות: מיון פקוק, עמוס במטופלים קשים שממתינים לאשפוז, לצד תנועה בלתי פוסקת של חולים נכנסים. התוצאה העגומה: חדר המיון הנדרש והמבוקש הזה נסגר מדי יום כמעט לחולים חדשים, שמפונים מחוסר ברירה לבתי חולים מרוחקים. כך היה גם בתקופת הקורונה.
המראות של חולים קשים, ששוכבים במיון של בית החולים היפה הזה יום, יומיים, לפעמים אפילו שלושה הם כבר עניין שבשגרה. אלה הם "מאושפזי המיון", מחלקה שנועדה בהגדרה לטיפול דחוף בלבד. מקלחת? שנת לילה טובה? פרטיות? אין על מה לדבר כאן. תגידו תודה אם הצלחתם להידחק למחלקה לפני שהמחלה שלכם או של מי מיקיריכם החמירה.
"בשבוע שעבר הייתה כאן מישהי שאבא שלה שכב במסדרון במיון יותר מ-26 שעות", מספרת מנהלת המיון, ד"ר דברה ווסט. "היא שאלה אותי: 'אם זה היה אבא שלך, היית מרשה לו לשכב ככה?' אמרתי לה, 'בחיים לא'. היא ענתה: 'אז למה אתם עושים את זה לאבא שלי?' אמרתי: 'אנחנו רוצים שחולים יעלו למעלה בדיוק כמוך, אבל אין אף מיטה פנויה במחלקה'".
21 חולים, מתוך 64 מטופלים, מאושפזים במיון הבוקר. חלקם הגדול שוהים בו יותר מ-20 שעות. רובם בני יותר מ-80. "מדובר על אנשים זקנים שאסור להשאיר אותם באלונקה כי הם מפתחים פצעי לחץ", אומרת ווסט בצער. "אסור גם להשאיר אותם במקום מואר, שאין בו יום ואין לילה. זה מבלבל אותם. זה קורה כל יום, כל הזמן. כשאין כבר איפה לדחוף עוד מיטה במסדרון ‑ אנחנו נאלצים לסגור את המיון".
ואכן, סגירת המיון התרחשה כאן בחודשים האחרונים מדי יום ממש. ברפואת חירום, מדובר בקריסת מערכות. "אני לא רוצה לסגור את המיון שלי אף פעם, אפילו לשנייה. פתחנו את בית החולים הזה כדי לתת מענה לבעיות דחופות. זו העבודה שלנו. לזה התחייבתי. בחיים לא סגרתי את המיון כי יש עומס, אנחנו סוגרים אך ורק כשאין לנו מקום פיזי לקבל עוד מטופל. כשאין לנו מקום לנהל החייאה".
המיון של אסותא אשדוד מחולק לשלושה אגפים: מיון שוכבים, לשם מגיעים חולים קשים הזקוקים לניטור צמוד, ובו 32 עמדות, כולל שלוש עמדות טיפול נמרץ; מיון מהלכים, שבו נמצאים חדרי הבדיקה והחולים ממתינים בו על כורסאות; ומחלקת השהייה לאשפוז קצר, הכוללת חמש עמדות. המחלקה הזו שימשה בשנתיים האחרונות כמיון קורונה, בו טופלו בתנאי בידוד חולים שסבלו מבעיות נשימתיות.
ד"ר דברה ווסט: "האור במיון דולק 24/7 ואין דרך לכבות אותו, אז החולים לא יכולים לישון. אין להם מקלחת. יש שלושה חדרי שירותים לכל המטופלים. אין מיטה עם מגש, אז הם אוכלים מחמגשית"
אלא שזמן קצר אחרי שנפתח, ביוני 2017, כבר היה ברור שמשהו בבית החולים לא עובד כמו שצריך. "במיון מתפקד החולים נכנסים, עושים להם הערכה, נותנים להם טיפול דחוף ואחרי ארבע, גג שש שעות ‑ הם יוצאים משם הביתה או למחלקה", אומרת ווסט. "המיון מתוכנן לחולים שנכנסים ויוצאים. כך גם חישבו את שעות העבודה ואת כמות הצוות שלנו. זאת מחלקה לרפואה דחופה, שעושים בה דברים דחופים. לא מחלקת אשפוז. המומחיות שלנו היא להציל חיים בארבע שעות הראשונות להגעה. זה מה שאנחנו לומדים. אשפוז זה סוג אחר של הסתכלות, סוג אחר של טיפול. שם צריכים להיכנס יותר לעומק".
המשמעות של שגרה בלתי אפשרית כזו, מודה ווסט, היא פגיעה מיידית ומתמשכת באיכות הטיפול שניתן לחולים. "בארבע שעות הראשונות אנחנו נותנים להם טיפול מצוין ואחר כך הוא תת-אופטימלי, בלשון המעטה. החולה שכבר בדקת וכבר קיבל טיפול ראשוני הופך להיות הכי פחות דחוף, ביחס לחולה הבא שצריך להציל. חולים שעברו בירור וחשיבה, נמצאים באופן טבעי במקום האחרון. אף אחד לא מקדם את הטיפול בהם. גם המקרים הדחופים מקבלים הרבה פעמים טיפול שאינו מיטבי. כשיש לי 30 דחופים ו-38 מאושפזים, אי-אפשר לתת להם את תשומת הלב הנדרשת".
וזו לא הבעיה היחידה. "האור דולק 24/7 ואין דרך לכבות אותו, אז החולים לא יכולים לישון", מסבירה ווסט. "אין להם מקלחת. יש שלושה חדרי שירותים לכל המטופלים. אין מיטה עם מגש, אז הם אוכלים מחמגשית. אין לנו גם דרך לתת להם את התרופות הקבועות שלהם כי במיון מקבלים תרופות דחופות בלבד. המשפחה נשארת לידם, ובצדק, כי הם תקועים במצב ביניים. אני מבינה אותם. הם רוצים לקדם דברים. בתוך משמרת של 12 שעות, לא עוברות עשר דקות בלי שבן משפחה בא לשאול אותנו מה קורה".
כמה אנשי צוות מטפלים בעומס המתמשך הזה?
"בלילה יש לנו שלושה רופאים: בכיר ושני מתמחים, שזה הכי מעט צוות בכל הארץ. אם היו כאן חולים דחופים בלבד עוד היינו יכולים להתמודד עם זה. אבל בממוצע, בחצות, יש לנו 45 חולים. בשישי האחרון הגעתי לעבודה בשבע בערב, וקיבלתי 30 מאושפזים. מחלקה שלמה. חלקם היו אצלנו מחמישי בבוקר, ולא היו צפויים להגיע למחלקה עד ראשון בבוקר. עברתי על כל אחד מהם ואצל כולם מצאתי דברים שלא טופלו כמו שצריך. דברים שהיינו צריכים לתת ולא ניתנו. זה קורה כי במסגרת הזו את לא יכולה לתת להם את המענה הנדרש. הגעתי לעבודה כדי לטפל בחולים הדחופים, אבל התפניתי אליהם רק בשתיים בלילה".
מי שמכיר את ווסט, יודע עד כמה הטיפול המאולתר הזה רחוק ממנה. היא נולדה במלבורן שבאוסטרליה, ועלתה לארץ עם בעלה בגיל 22, אחרי שסיימה סטאז' ברפואה. ההתמחות הראשונה שבה בחרה הייתה רפואת ילדים, אבל אחרי שנה החליטה לעבור לפנימית. כשסיימה אותה המשיכה לתת-התמחות ברפואה דחופה. "מנקודת מבטו של החולה, רפואה דחופה היא החזית של בית החולים", הסבירה בראיון קודם מדוע בחרה בסופו של דבר באחד המקצועות הקשים בתחום. "הגורם הראשון שמקבל את פניהם צובע את כל החוויה שלהם בבית החולים. אם פוגשים שם אדם שאכפת לו, היא מתחילה ברגל ימין, ואם מגיעים למי שלא אכפת לו, אפשר לאבד אמון במערכת".
כשהפכה למנהלת המיון הכירורגי באיכילוב, חוללה ווסט מהפכה דרמטית בתחום. תוכנית הכשרה ברפואה דחופה שכתבה עם עמיתיה, וכוללת גם פרק חיוני ביחסי אנוש, אושרה בידי המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית. והנה, דווקא היא, החלוצה והאידיאליסטית, מתקשה להעניק למטופליה שירות הולם.
"באוסטרליה ובאנגליה יש חוק שקובע שאם המטופלים נתקעים במיון יותר מארבע שעות ‑ בית החולים נקנס. לפני חודש התפרסם מחקר ענק מאנגליה, שגילה שחולים שמעוכבים במיון יותר משמונה שעות מתים יותר. עד שהם מגיעים למחלקה, לפעמים מפספסים את הרכבת".
לעומס המתמשך הזה יש מחיר נוסף: הצוות הרפואי והסיעודי שמרים ידיים ואומר: אנחנו לא מוכנים לעבוד בתנאים כאלה. מי שלפני כארבע שנים עמדו בתור כדי להצטרף לבית החולים הקטן והמושקע, מתחילים עכשיו לברוח ממנו. "המורל ירוד והצוות נוטש", אומרת ווסט. "יש אנשים שעזבו בכלל את המקצוע".
גם לך היו מחשבות כאלה?
"האמת? בהחלט".
במוקד המשוואה הבלתי אפשרית הזו ניצבות, כאמור, המחלקות הפנימיות. שתיים כאלה, ליתר דיוק, המיועדות לכ-300 אלף תושבי אשדוד והסביבה, ועוד 160 אלף בקריית-מלאכי, בגדרה, ביבנה ובקריית-גת. כבר כשהוחלט על בניית בית החולים הזה היה ברור שזה לגמרי לא מספיק. אבל בשיטת הסלמי הישראלית, הוחלט לפעול בשלבים: בשלב הראשון, נקבע אז, יהיו בבית החולים 300 מיטות, שיוכפלו בהמשך ל-650.
בית החולים גם תוכנן כך שלא ניתן יהיה לדחוף חולים במסדרון, כפי שנעשה היום כמעט בכל מוסד רפואי אחר בישראל כפתרון למצוקת האשפוז. הכוונה החיובית והראויה הזו היא בעוכריו כיום. כשהמחלקות עולות על גדותיהן, עניין יומיומי כאמור ‑ החולים נתקעים במיון. "המיון והפנימיות שזורים זה בזה. כדי שהמיון יתפקד בצורה סבירה חייב להיות מעבר קבוע לפנימיות", אומר רן סער, יו"ר מכבי שירותי בריאות ויו"ר אסותא אשדוד. "לא בלתי שכיח שחולה נתקע במיון שלנו 90 שעות כי אין לנו אף מיטה במחלקות. זה יוצר צוואר בקבוק בלתי נסבל ומאלץ אותנו לשחרר הביתה את כל מי שאפשר".
"אתמול בלילה צילצלו מהמחלקה ואמרו לי: 'המיון עמוס, אנחנו רוצים לעלות ל-42 מיטות, שזה פיזית כל מיטה שיש לי", מספר ד"ר יוני אדל, מנהל פנימית ב', שכוללת, על הנייר, 39 מיטות בלבד. "זה מעבר לתקינה, אבל אפשר איכשהו לדחוס. כשהיו אצלי הבוקר 42 חולים, במיון המתינו למיטה עוד 27. לפני שהלכתי הביתה בדקתי שוב: במיון היו עדיין 22 חולים, שהוותיק ביניהם מחכה 69 שעות, כמעט שלוש יממות", ומוסיף בציניות: "הוא כבר יכול ללכת הביתה. למעשה הוא כמעט סיים את האשפוז שלו".
גם כאן, כמו במיון למטה, אין רגע שבו עוסקים אך ורק ברפואה. "אין לי מקום להכניס סיכה. יכול לבוא מישהו עם כאבים בחזה או עם זיהום ותת-לחץ דם. אפילו חולה מונשם. אין לי איפה להכניס אותם. קורה שחולה שהמתין זמן ממושך הידרדר מאוד בינתיים ומגיע אליך חצי מת. קשה מאוד לתקן מצב כזה".
במציאות כזו, הוא אומר, צריך לברור בזהירות רבה מי מהחולים יזכה לאשפוז שהוא זקוק לו - ומי יוחזר הביתה. "בלית ברירה שולחים אותם לחכות שלושה חודשים בתור לרופא מקצועי בקופה. כל בוקר מתחיל כאן בטלפון ממנהל בית החולים או מהסגנית שאומרים לי, 'אתה חייב לשחרר'. במקום לחשוב איך אני יכול לעזור יותר טוב לחולים שלי אני עסוק באיך לשלוח מכאן את מי שלא ממש חייב להישאר".
"מאז המערכה הצבאית בעזה הדרום מופקר, וחובה להכין אותו למערכה הבאה. מספר המיטות לדרום לאלף נפש הוא הנמוך ביותר בארץ. יש פה הזדמנות לאומית לתקן את העוול. מישהו חייב לקחת את המשימה הזו על עצמו בהקדם"
בתוך קצת יותר מעשור צפויה האוכלוסייה באזור אשדוד לגדול בעוד 50 אלף איש. מה שעשוי לפתור את המצוקה הנוכחית הוא מגדל אשפוז חדש, שבו ירוכז הטיפול במחלות הפנימיות. בית החולים מעוניין לבנות גם מתחם לאשפוז חירום תת-קרקעי, כורח קיומי במוסד השוכן בלב אזור העימות הדרומי. כל זה, מעריכים כאן, יעלה כמיליארד שקל, מהם מוכנה קופת חולים מכבי, שרשת אסותא שייכת לה, להשקיע כמחצית.
"הממשלה מפקירה את תושבי אשדוד", מאשים רן סער. "אם אנשים שסובלים מהתקף לב או מאירוע מוחי נאלצים לעמוד בפקקים לאשקלון או לראשון-לציון כי המיון שלנו סגור, ברור שחלקם מתים כי הם לא מגיעים לבית החולים בזמן. אי-אפשר להחזיק את העיר השישית בגודלה במדינת ישראל נצורה. סגירת המיון התכופה היא לא מצב לגיטימי. זה לא לוקסוס. בית חולים של 300 מיטות לא מנצל נכון את ההשקעה בו, והרחבתו היא מחויבת המציאות. מאז המערכה הצבאית בעזה הדרום מופקר, וחובה להכין אותו למערכה הבאה. מספר המיטות לדרום לאלף נפש הוא הנמוך ביותר בארץ. יש פה הזדמנות לאומית לתקן את העוול. מישהו חייב לקחת את המשימה הזו על עצמו בהקדם. גם אם נתחיל לבנות היום זה ייקח לפחות שלוש שנים. היה צריך להתחיל לבנות את המגדל הזה אתמול, לא מחר".
מישהו דיבר איתכם על הרחבת בית החולים? שר הבריאות, שר האוצר, ראש הממשלה?
"ישראל היא מדינה לא מתוכננת. כשיש משבר – מטפלים. באוצר אומרים, 'מכירים את רן סער ושוקי שמר מאסותא, אלה יבנו את המגדל החדש גם אם יצטרכו לשלם על הכול'. אבל מכבי לא תבנה אם המדינה לא תקצה חצי מהתקציב הזה מכיסה".
פורסם לראשונה: 07:49, 08.04.22
