כשבשורה רובנשטיין-ורד (28) החליפה את הסוג של הגלולות נגד היריון, החזה שלה גדל מאוד והיא נאלצה לקנות חזייה גדולה בשתי מידות. "עברתי תוך חודשיים ממידה D70 ל-F75", היא מספרת, "וחשבתי לעצמי איזה כיף יהיה אם במקום שאצטרך לחפש חזייה שתתאים לי, החזייה תוכל להתאים את עצמה אליי. התחלתי לחפש פתרון כזה, וראיתי שזה לא כזה פשוט".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זה היה הרגע שבו נולד הרעיון לפרויקט הגמר בלימודי הנדסת מכונות בטכניון, שזכה לשם המדליק "מאמציצים" ועיקרו - פיתוח מודל ממוחשב לבדיקת השפעת העומסים על החזה שלנו, בדרך למציאת פתרונות חזייה טובים ויעילים יותר.
תסבירי לנו מה בדיוק עבר לך בראש כשבחרת לעסוק בנושא?
"ציצים זה דבר חשוב שצריך לדבר עליו בלי בושה ודווקא בהקשרים של חיי היומיום, כמו איזו חזייה באמת מתאימה לנו. שיעור גדול מהנשים לא יודעות להתאים לעצמן חזייה ונבוכות להיעזר בנשות מקצוע. ומי הכי סובלות? דווקא אלה בעלות החזה הגדול שהחזייה ממש חיונית להן. ומה עוד יותר אבסורדי? שמבנה החזייה המודרני לא באמת השתנה מאז שזרקנו את המחוכים לפני יותר ממאה שנה, ומלבד חזיות הספורט, אין באמת חזייה מבוססת מדע ומחקר איכותי. זה חייב להשתנות".
מה למהנדסת מכונות ולמודל של ציצים?
"חשבתי שיש כאן הזדמנות לפרויקט גמר, ולמזלי המנחה שלי, ד"ר דנה סולב, הייתה פתוחה לרעיון. היא אמנם אמרה שפיתוח חזייה שתתאים לגוף האישה הוא עניין קצת גדול מדי לפרויקט של תואר ראשון, אבל הציעה לי להתחיל בבניית מודל אמין יותר של ציצים למחקר מדעי, שיעזור לנו להבין את הבעיה לעומק".
רובנשטיין-ורד, נשואה פלוס כלב, דתל"שית שגדלה בצפת ומתגוררת כיום בפרדס-חנה, מייחסת את הניצוץ המדעי שלה לסבתה בת ה-92. "גדלתי בבית דתי במשפחה מאוד פמיניסטית, בייחוד סבתא שלי, שהייתה השראה עבורי", היא מספרת. "סבתא נולדה ב־1930, עשתה תואר בכימיה ועודדה אותי לקריירה במדעים. ביליתי איתה הרבה שעות כשההורים שלי עבדו, שניהם כיום מתכנתים, והיא הסיבה המרכזית למקום שאני נמצאת בו היום".
ומאיפה הגיעה הנטייה למכניקה דווקא?
"ההורים שלי מספרים שכבר בגיל שנתיים, אם היה איזה כיסא שבור וראיתי מברג על הרצפה, ישר תקעתי אותו בחור של הבורג ואמרתי שתיקנתי. אהבתי לגו, אהבתי לפרק ולהרכיב דברים, ואפילו עזרתי לאבא להרכיב רהיטים. למדתי במרכז מחוננים ביסודי, אבל בתיכון שהלכתי אליו בדיוק נסגרה מגמת הפיזיקה ולא היה לי משהו מדעי ללמוד, אז בחרתי במגמת מוזיקה, ואני שרה ומנגנת על קלרינט. אבל התשוקה למכניקה, להבנה איך הדברים עובדים, לא הרפתה, ואחרי השירות הלאומי הכיוון של הנדסת מכונות בטכניון נראה לי טבעי ביותר. במיוחד כי יש שם מסלול ייחודי של ביומכניקה, שזה למעשה המכניקה של הביולוגיה, וזה הכי סקרן ומשך אותי".
"כל אישה עם חזה גדול שניסתה לרדת במדרגות בלי חזייה מרגישה אותו קופץ. בסיטואציה כזו אפשר להרגיש את הכוחות שעובדים על החזה ועד כמה העור מתאמץ להשאיר את הציצים במקום"
ד"ר סולב, מנחת הפרויקט ומנהלת המעבדה לממשקים ביו־מכניים בטכניון, זוכרת את הפנייה אליה. "בדרך כלל סטודנטים באים למרצים לשאול איזה נושאים יש להם להציע להם לפרויקט המחקר. במקרה של בשורה, זה היה הפוך. זה מאוד נדיר ומאוד שימח אותי. מחקר של סטודנטים שיש להם מוטיבציה משל עצמם לחקור משהו, יוצא בדרך כלל הכי מוצלח. למרות שספציפית הנושא של חזייה נראה קצת לא קשור למחקרים אחרים במעבדה שלי, אני תמיד שמחה להרחיב את היריעה ולהוסיף עוד תחומים שרלוונטיים לחיים שלנו".
כבר בשלבים הראשונים של המחקר התברר עד כמה נחוץ העיסוק בנושא. "השלב ההתחלתי הוא סקירת הספרות המקצועית", מספרת רובנשטיין־ורד, "והופתעתי לראות עד כמה מועטים המחקרים בתחום. רוב המחקרים שמצאתי עסקו בחזה בהקשר של סרטן השד, תחום מאוד חשוב לכשעצמו, אבל בנושא חזיות כמעט שלא נערכו עבודות. כמעט כל המחקרים היו על חזיות ספורט, ומעט המחקרים שכן מצאתי על הנזק שיכול להיגרם מחזייה לא מתאימה, לא עסקו בחזה במידות גדולות (מעל E70) כלל".
איך את מסבירה את זה?
"יש כמה סיבות. קודם כל, עולם המדע היה בשליטה גברית במשך המון זמן, ודברים שנחשבו לנשיים היו דברים שלא מדברים עליהם ולא חוקרים אותם. חזה זה דבר טבעי, לא מחלה, לא משהו חריג, לכל הנשים יש אותו, ולכאורה אין סיבה מספיק טובה לחקור את הנושא. מעבר לכך, יש אלמנט של בושה, בכל זאת, איבר אינטימי. לחלק מהאנשים אפילו היה קשה שקראתי לפרויקט שלי 'מאמציצים' כי זה לכאורה לא מקצועי.
"ויש כאן עוד עניין: בסופו של דבר, הקהל שזקוק לחזיות הוא קהל שבוי. את תקני מה שיש, כלומר את אותן חזיות שהעיצוב המכאני שלהן לא השתנה כבר כמה עשורים טובים".
אז איך המודל שלך יכול לעזור?
"בניתי מודל ממוחשב של ציצי במידות F75 עד H75 ובדקתי איך הוא מגיב לעומסים ולמאמצים שונים שפועלים עליו. בנוסף לגרביטציה שמשפיעה על החזה באופן קבוע, יש עומסים נוספים שמופעלים בזמן הליכה או ריצה, למשל. כל אישה עם חזה גדול שניסתה לרדת במדרגות בלי חזייה מרגישה אותו קופץ וכאילו מנסה לברוח. בסיטואציה כזו אפשר ממש להרגיש את הכוחות שעובדים על החזה ועד כמה העור מתאמץ להשאיר את הציצים במקום. הסימולציה הממוחשבת הזו נותנת לנו מרחב סטרילי לבדיקה, לפני שעושים את בדיקות השטח".
מה בלט במודל?
"הדבר הראשון שראיתי זה שרקמת השד עצמה לא מושפעת כמעט מהגרביטציה, אלא רק רקמת העור. העור הוא זה שסופג את העלייה בלחצים וצריך לשאת עומסי מתיחה משמעותיים, וכתוצאה מכך עלול להיגרם לו נזק. את הנזק הזה החזייה אמורה למנוע. מחקרים מצאו שמתיחת עור של מעל 30% עלולה לגרום נזק בלתי הפיך ברקמת העור, והמתיחה שנגרמת כתוצאה ממשקל החזה עוברת את סף ה־30% באופן משמעותי, לכן כל כך חשוב שהחזייה תעשה את העבודה כמו שצריך.
"מצאתי גם שיש אזורים בשדיים שבהם העומסים גדולים יותר. מתיחת העור יכולה להופיע סביב החלק העליון בקדמת השד ויכולה לפגוע בעור של נשים בעלות חזה גדול, בייחוד במהלך התקופה שבה השד גדל בזמן המחזור החודשי.
"בנוסף, בצד הימני והשמאלי של כל שד יש אזורים שבהם המאמצים תחת גרביטציה סטטית גדלים בקורלציה גבוהה לגדילת החזה במהלך החודש. אלה האזורים שאפשר להיעזר בהם לתכנון חזייה שתתאים את עצמה לגודל החזה".
הקרסים בחזייה יכולים לפתור חלק מהבעיה?
"הקרסים הם פתרון טוב רק מבחינת היקף החזייה, לא בהיבט של הקאפ (הגביע) שלה. לחזה יש צורה תלת-ממדית מסובכת, ולשם כך צריך פתרון חזייה מתוחכם יותר".
רובנשטיין-ורד התחילה באחרונה לעבוד כמהנדסת מכונות, אך הנושא עדיין קרוב ללבה. ההוכחה לכך: שרשור ציוצים מרתק שהעלתה בטוויטר ובו פירטה כמה מממצאי המחקר והסתיים בקריאתה "שמרו על הציצים שלכן! קנו חזיות טובות! ואל תתביישו להיעזר בנשות מקצוע".
נראה כאילו את בסוג של שליחות.
"תראי, נשים שיש להן חזה גדול ובאמת טורחות לחפש חזיות מתאימות, יכולות להעיד על כך שיש להן חזיות במידות שונות לשלבים שונים בחודש. וזה עוד במקרה הטוב, כי רבות אחרות אפילו לא מודעות להשפעות ההורמונליות על גודל החזה. יש הרבה בושה שצריך להתגבר עליה. אף אחד לא מלמד נשים איך חזייה אמורה לשבת על הגוף, ולא כולן רוצות שאישה זרה תתעסק בציצים שלהן, זה מביך אותן. לכן רוב הנשים פשוט מקבלות את מה שיש ולא טורחות למצוא חזייה מתאימה".
אז איך מתקדמים מכאן?
"הממצאים בסימולציות שלי יכולים להוות בסיס להתקדמות. רציתי להראות שזה משהו שיהיה אפשר לחקור ולעבוד איתו. בהמשך צריך לאמת את הממצאים על מודל אנושי ולבחון גם את החומרים השונים של החזיות במטרה לגבש פתרונות קונקרטיים".
ממה שידוע לך, ליצרניות החזיות אין מחלקות מחקר שיכולות להמשיך מכאן?
"אם יש להן, הן לא מפרסמות את המחקרים. מצאתי כמה מחקרים שבדקו חזיות ספורט בלבד, כי שם לכאורה יש שוק גדול. אבל האבסורד הוא שדווקא כשמדובר בחזיות לשימוש יומיומי שמהוות את פלח השוק הגדול ביותר, זה הרבה פחות קורץ להן, ודווקא כאן המחקרים הכי נחוצים".
את שוקלת להמשיך את המחקר בעצמך?
"אני מהנדסת, חשוב לי לצבור ניסיון בתעשייה, ואני לא רוצה לפתוח עסק או להקים סטארט-אפ. אם אראה שהנושא עדיין ממשיך לבעור בי, יש סיכוי לא קטן שאמשיך לתואר שני. אבל אם מישהו אחר ירים את הכפפה - אצטרף בשמחה".
ד"ר דנה סולב, ראש המעבדה לממשקים ביו-מכניים בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון, מחפשת בעבודתה את המחקרים האפליקטיביים ביותר, כאלה שיכולים לסייע לבעיות מהותיות שאנשים נתקלים בהן בחיי היומיום. במעבדה שהקימה נחקרים בין היתר אביזרים רפואיים כלליים, למשל מדרסים וגם אביזרים הקשורים לפתולוגיות מסוימות, כמו פרוטזות לקטועי רגליים, סדים לעקמת ועוד. המחקר של רובנשטיין-ורד, המתמקד באביזר כל כך שונה אך גם כל כך חיוני, הוא בעל חשיבות רבה לדעתה.
"למחקר הזה יש פוטנציאל מסחרי. אין פה שאלה שמדובר בשוק ענק. רק צריך אולי לחנך קצת את היצרניות שפועלות בו ולשכנע אותן שכדאי לעשות את הדברים בצורה מדעית ומחקרית.
"אבל החזייה אינה נחשבת לאביזר רפואי, ולמרות שהיא משפיעה על הבריאות של 50% מהאוכלוסייה, היא נופלת בין הכיסאות".
ד"ר סולב רואה בסימולציות שערכה רובנשטיין-ורד כלי אפקטיבי לקידום הנושא ואף מוצאת בזה עניין אישי. "לי אמנם אין חזה גדול, אבל אני יכולה מאוד להבין את הצורך ולהתחבר לזה. כעת, כשאני נמצאת בתקופת הנקה, החזה שלי גדל עד 50% והוא מאוד רגיש לתזוזות ולחצים. חזייה שתתאים את עצמה לשינויים בגוף מתבקשת גם בתקופה הזאת".
