בשיתוף המרכז הרפואי הדסה
בינואר 2024, חייו של יונתי בהט השתנו בשנייה אחת. בן 48, נשוי ואב לשניים מנס הרים, מצא את עצמו בהט במצב קריטי, לאחר שנפצע מירי במספר מוקדים בגופו. שלושה שבועות בטיפול נמרץ בהדסה עין כרם כשהוא מונשם ומורדם, שבועיים במחלקה הכירורגית, ומשם - למסע ארוך ומאתגר במרכז השיקום על שם גנדל בהדסה הר הצופים.
"השיקום התחיל כבר מהרגע שהתעוררתי מההרדמה וההנשמה", משחזר בהט את הימים הראשונים. "בטיפול נמרץ היה פיזיותרפיסט נחוש, שהגיע לטפל בי והתחיל להפעיל אותי כדי להפעיל את הריאות. זה היה ממש קשה - אתה רק רוצה לנוח, אבל הוא ידע בדיוק איך לדחוף ומתי להרפות".
אשתו הייתה לצדו כשניסה להיגמל מההנשמה. "הייתי במצב שצריך להגיש לי לפה את המכשירים", הוא נזכר. "כל פעולה פשוטה הייתה אתגר עצום".
הצעד הראשון: המסע מהמיטה לכיסא
השלב המאתגר הבא, המעבר מהמיטה לכיסא גלגלים, התרחש כבר במחלקת השיקום החדשה, במרכז השיקום בהדסה הר הצופים אשר סיום בנייתו בהדסה הר הצופים הוחש במיוחד עבור טיפול בפצועי המלחמה. "יום אחד הגיעו שני פיזיותרפיסטים ואמרו שהרופאים מאשרים לי לדרוך על הרגל שספגה כדורים", משחזר בהט. "הרגליים היו נפוחות מהפציעות. המעבר מהמיטה לכיסא נראה כמו משימה בלתי אפשרית. כל תנועה - להרים רגל, להזיז את הגוף - הייתה אתגר עצום והם הוכיחו לי שהוא אפשרי בהמון נחישות וחזרה על תנועות, באימון בלתי פוסק".
בנוסף, הכתף השמאלית של בהט הייתה מרוסקת ומנותקת מהגוף. "לא הייתה לי יכולת להזיז את היד, אבל את המרפק היה אפשר להניע", הוא מסביר. "הצוות ידע בדיוק איך לעבוד – לא לוותר על מקום מסוים רק כי כואב במקום אחר".
רכבת ההרים של השיקום: שני צעדים קדימה, צעד אחורה
כמעט שלושה חודשים אחרי הפציעה, עבר בהט ניתוח להחלפת הכתף – ניתוח שהושהה בתחילה על ידי צוות המנתחים, על מנת ששאר הפציעות יחלו בהחלמה. "זה היה אחד השלבים הכי משמעותיים, אבל גם המתסכלים", הוא משתף. "עד אז, כל הזמן התקדמתי - בהליכה, בתנועה. פתאום, אחרי הניתוח, היו דברים שכבר יכולתי לעשות וחזרתי אחורה. תנועות באצבעות, במרפק. הכאבים היו חזקים.
"תהליך שיקום לא מתנהל רק בווקטור קדימה", הוא מדגיש. "זו רכבת הרים. פתאום אתה מצליח לעשות משהו, ואז מתגלה בעיה חדשה, או ניתוח מתוכנן שמחזיר אחורה. צריך המון סבלנות".
המאבק הנפשי והניתוק מהיחידה: כשהלב נשאר בשדה הקרב
אחד האתגרים המשמעותיים עבור בהט, לדבריו, היה המעבר החד מלוחם פעיל למטופל. "בשדה הקרב אתה לוחם, עצמאי לחלוטין. פתאום אתה במצב שמישהו מקלח אותך, עוזר לך בדברים הכי קטנים של היומיום", הוא משתף. "יש לי תינוק בן שנה, וצחקנו שעושים לנו מקלחת ביחד. להיות על כיסא גלגלים, כשכולם מדברים אליך מלמעלה - זה היה תהליך של קבלה".
לחיילים פצועים, קשה מאוד להתמודד עם ההתנתקות הפתאומית מהחברים והמשימה, מסביר בהט. "היית בתפקיד ביחידה, במלחמה, מצאת את עצמך עושה דברים משמעותיים. החברים שלך הם כמו משפחה. ופתאום, בשנייה אחת, אתה מתנתק מהכל - מהמשימה, מהחברים. אתה יודע שהם שם, בשטח, ואתה שוכב במיטה".
משפחה בלבן: הצוות שהפך לבית
בימים אלו הכריזה יו"ר דירקטוריון הדסה, השרה לשעבר דליה איציק, על פתיחת מיזם "פרס הדסה לרפואה עם נשמה", במסגרתו נקרא הציבור לבחור מיהם אנשי הצוות שעשו עבורו רפואה המשלבת נשמה יתרה, אנושיות ולב רחום. דבריו של סא"ל בהט, כמו מדייקים את מהות המיזם, שכבר הפך למסורת והביא בפעם הקודמת למעל 15,000 הצבעות מהציבור הרחב בכל הארץ.
כך, דרך החוויה האישית של המטופלים ובני משפחותיהם, מצאו בהדסה שבעה מאנשי הצוות שנכנסו ללבבות ולא ישכחו והם זכו להוקרה משמעותית. מעבר למקצועיות בלתי מתפשרת, אותם עובדים בוחרים להביא גם את הרגש וההכלה האינסופית המנחה אותם במתן השירות והטיפול בחולים.
"הצוות במחלקת השיקום כאן בהדסה הוא משהו מיוחד", אומר בהט בחיוך. "הם מכירים היטב כל מטופל - מהפסיכולוגית ועד המזכירה והדיאטנית, שעוטפות את כולם בליווי שלהן. הם מכירים אותי, את אשתי, את המשפחה. הם יודעים מתי אני במצב רוח טוב ומתי לא. זה לא סתם טיפול - זו משפחה".
בהט מוסיף כי "אשתי הייתה מעורבת מאוד מהרגע הראשון. חברים ומשפחה, מהצבא ומהחיים, באו ועשו עליי תורניות. עזרו והיו מעורבים, זה מאוד עוזר לתהליך וחשוב שאנשים ידעו כמה הביחד הזה חשוב".
המבט המקצועי: על האתגר הייחודי
ד"ר שיר שבת, מומחית ברפואה פיזיקלית ושיקום, רופאה בכירה בהדסה הר הצופים, מתארת את המורכבות בטיפול בבהט: "יונתי הגיע עם פציעות מורכבות - ברגליים, ביד השמאלית, בחזה. נדרשנו לבנות תכנית שיקום מותאמת אישית שתאפשר לו להיות עצמאי בהדרגה".
הגישה הטיפולית הייתה כמובן הוליסטית: "יש לנו אפשרות לחבר את המטופל לדרך שעדיפה עליו, בתוך המסע שהוא עובר. הרבה מזה נשען על הקשבה. יונתי למשל לא מאוד אהב תרופות, אז הקשבנו לו. מעבר לטיפול הפיזי המסורתי, שילבנו דיקור, יוגה, הידרותרפיה וכלבנות טיפולית".
במכון פועל צוות רב-תחומי, הכולל פיזיותרפיסטיות, מרפאות בעיסוק, פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות מרפאות בדיבור ודיאטנית, "המקדישות את כל מרצן לטפל בפצועים. אחרי שחרור משיקום ואשפוז, יונתי עבר לשיקום יום ועדיין נמצא במסגרת הזו ומגיע מספר פעמים בשבוע לתרגול חשוב. התקווה היא שהוא ישתקם לגמרי, אבל קשה להגיד מתי זה יקרה".
מעל לכל, אומרת ד"ר שבת, "יונתי הביא למחלקה משהו מיוחד - אישיות כובשת שהיוותה השראה למטופלים אחרים ולצוות כולו. הוא מגיע מעיסוק של טיפול בפצועי טראומה, עם ניסיון בתחום, כך שמאוד מיוחד לטפל במטופל כזה. הוא החדיר בנו מוטיבציה למצוא לו פתרונות יצירתיים. זו הייתה זכות ללוות אותו".
במקרה של ד"ר שבת, "שנינו ממברשת ציון, וגדלתי על סיפורים על אבא שלו. התברר לי גם שיש קשרים בין המשפחות - אבא של אשתו של יונתי נפצע במלחמת יום כיפור ואמא שלי הייתה קצינת הנפגעים שלו. דברים כאלו מאפיינים את המדינה הקטנה והלוחמת שלנו. נתקלתי בזה הרבה בשנה האחרונה: פצוע נלחם עם בעלי במילואים, מכיר את אחותי המג"דית (מפקדת גדוד קרקל) או שההורים שלו היו מטופלים של ההורים שלי".
"המטופל במרכז והאגו בצד"
לדברי ד"ר שבת, "המטופל הוא מרכיב מרכזי בתכנון הטיפול. עם האשפוז, הצוות מקשיב לרקע שלו, לשאיפותיו המיידיות וארוכות הטווח. על בסיס זה והפרוגנוזה הרפואית, נבנית תכנית המשלבת את הפן הרפואי והשיקומי. הצוות הרב-מקצועי – רופאים, אחיות ומטפלים - מטפל בהיבטים האורתופדיים, בפצעים, כאבים ושינה, תוך התאמת תכנית אישית להשגת מטרות המטופל". כמובן, היא מדגישה, כי בהיבט של חיילים פצועים "כל מטופל עובר הערכה פסיכולוגית וטיפול מתמשך. הצוות מתאים את הטיפול למצבו הנפשי באותו רגע, ומספק תמיכה תרופתית במידת הצורך".
המסע ממשיך: מסר לפצועים החדשים
"אני עדיין בתהליך," מסכם בהט. "עדיין צולע קצת, היד עדיין לא מתפקדת במלואה. וגם נפשית, זה לא נגמר".
למי שמתחיל עכשיו את התהליך, בהט מבקש לחדד: "צריך המון סבלנות. זה מסע ארוך עם עליות ומורדות. מה שעזר לי היה להגיד לעצמי - עכשיו הכל בסדר. אני לא מסכן, יש מקרים יותר גרועים, ויהיה יותר טוב. אני עובד על זה שיהיה יותר טוב".
"הדרך שלי הייתה להתמקד ברגע, בנשימה הבאה, בצעד הבא", אומר בהט. "לקחת הכל בביסים קטנים. לא לחשוב יותר מדי קדימה. כל אחד מוצא את הדרך שלו להתמודד".
שיקום הוא שותפות
"משהו שחשוב להבין הוא ששיקום הוא קריטי באותה מידה כמו הצלת החיים בטיפול נמרץ", בהט מסכם. "הוא פשוט בא בשלב מאוחר יותר. מה שמיוחד בשיקום הוא שילוב הכוחות בין המטופל לצוות. אי אפשר לעבור שיקום בלי הצוות המסור והמדרבן, שרואה את הקצה ויודע לכוון רחוק, ואי אפשר להשתקם בלי שהמטופל נותן את כל כולו. זה מסע משותף".
בשיתוף המרכז הרפואי הדסה
פורסם לראשונה: 09:42, 10.11.24
