קשה מאוד לפספס את רום כרמי בן ה-26 כאשר הוא חולף בריצה ברחובות תל אביב. בשונה מרוב הרצים ה"מדוגמים", הלבושים במיטב האקססוריז ובגדי המותגים, כרמי רץ כשלגופו בגד ים פשוט ושיערו הארוך הפרוע בולט למרחקים. אך לא זה הדבר שכנראה יגרום לכם לסובב את הראש בעודו חוצה את כיוונכם, אלא העובדה הפשוטה שכרמי פשוט רץ יחף, ללא כל נעליים לרגליו. אספלט, חול, שדות וחופי ים - אין מקום שהוא לא חצה בשנים האחרונות. ואם תשאלו אותו, הוא יגיד לכם שהוא מאוד נהנה, ולא רק זה – שזה אפילו בריא יותר ממה שחשבתם.
כתבות נוספות:
"התחלתי לרוץ כשהייתי יותר צעיר", אומר כרמי, 26, יוצר תוכן ובעל עסק לצילום והפקת וידיאו. "הייתי ילד שמן יחסית, היו צוחקים עלי בכיתה, אז בכיתה ה' התחלתי לרוץ ומאז לא הפסקתי. גדלתי בקיבוץ בערבה אז הייתי רץ בטבע ובשטחים הפתוחים".
עם השנים הריצה הפכה בשביל כרמי לטבע שני ותחת רגליו עברו קילומטרים רבים. אל הריצה היחפנית הוא נחשף לראשונה בתור נער, כאשר צפה בחבר קיבוץ אחר אשר תרגל אותה. "הייתי מסתכל עליו ותמיד אומר שיום אחד גם אני אנסה", הוא מספר, אבל נקודת המפנה הראשונה שגרמה לו לחשוב ברצינות על השארת הנעליים בארון, הגיעה בכלל לאחר השחרור מצה"ל.
"ראיתי סרטון ביוטיוב של אבבה מיקלה - אצן קנייתי שניצח את מרתון רומא ומרתון טוקיו ב-1960 ו-1964 כשהוא רץ יחף, והשיג את כל האנשים שרצו עם נעליים", הוא אומר. "אני ממש אוהב ללכת יחף אז החלטתי לנסות. עברתי לנעליים מינימליסטיות: בתחילה סנדלים עם סוליה של 12 מ"מ, לאחר מכן נעל סגורה עם סוליית 6 מ"מ, ומשם הורדתי את הנעליים לגמרי. כל התהליך ארך שנה".
איך היה לרוץ בלי נעליים בפעם הראשונה?
"היו לי המון חששות. זה היה השלב הכי קשה פסיכולוגית, להבין שאתה באמת יכול לרוץ בלי משהו על כף הרגל. לוקח זמן להרגיל את הרגל. אתה יודע, דורכים על אבן וזה כואב. התחלתי עם 3 ק"מ כי לא רציתי להעמיס יותר מדי על כף הרגל או הגוף. אחרי שסיימתי הייתה לי הרגשה של מסוגלות. הרגשתי שלרגל באמת יש מנגנון טבעי לריצה, ושאנחנו לא באמת צריכים נעליים בשביל לרוץ".
להיות מחובר יותר לקרקע
היום הוא סוגר כבר שנתיים של ריצה יחפנית והזיכרונות מהאימון הראשון כבר רחוקים. בזמן שעבר מאז הספיק כרמי לא מעט והתחביב כבר הפך לדרך חיים. "אני רץ בכל שבוע 3 פעמים לפחות, ריצות של 30 ק"מ ומעלה", הוא מפרט, ומסביר כי כף רגלו התקשחה עד כדי כך שהוא אינו מרגיש כמעט בכלום: "היום אני יכול לדרוך על זכוכיות, לחזור הביתה ורק אז לראות שיורד לי דם בכף הרגל".
איפה יצא לך לרוץ יחף?
"בכל מקום. אני עדיין לא ברמה של לרוץ בשטח הררי קיצוני, אך חוץ מזה אין מקום שלא רצתי בו. בחורף האחרון היה שלג בהר איתן ורצתי שם 6 ק"מ. היה קר מאוד אבל הגוף מתחמם תוך כדי. זאת הייתה חוויה מטורפת".
"כמו שהאדם הקדמון הלך, רץ וצד יחף, כך גם אנחנו צריכים. יש לנו מערכת בלימה טבעית בכף הרגל, זה משהו שנולדנו איתו, שריר שצריך לעבוד עליו. הקרסול שלי היום יותר חזק מזה של אדם שנועל נעליים כל חייו. אני מחובר ומודע יותר לקרקע. גם בפן הרוחני אני הרבה יותר מחובר לסביבה שאני רץ בה, לטבע שמסביבי או לנופים"
בעידן שבו חובבי ריצה רבים נמדדים לא רק בזכות כישוריהם הספורטיביים, אלא גם לא מעט לפי הנעליים שהם נועלים, כרמי סבור שהכל טמון באינטרסים כלכליים של בעלי עניין. "אחד הסיפורים המעניינים בספר 'נולדנו לרוץ' הוא הסיפור של נייקי ואדידס", הוא מסביר. "ב-1970 נציגים שלהם הגיעו לראות אימון של רצי מרתון אולימפיים בארה"ב ונדהמו לגלות כי כולם התאמנו יחפים. הדבר הזה לא התאים למוצר שהם רצו לשווק וכך למעשה הם יצרו את ההגבהה בנעל הריצה שאנחנו מכירים עד היום. כשאתה רץ עם נעליים אתה נוחת קודם כל על העקב ורק אחר כך על כריות כף הרגל - זו תנועה הפוכה לגמרי ממה שאנחנו מבצעים באופן טבעי".
בתור חסיד נלהב של הריצה היחפנית הוא סבור כי תנועה טבעית תמיד תהיה עדיפה על זוג נעלי ריצה, יוקרתיות ומתקדמות ככל שיהיו. "אני מאמין בתנועה טבעית של הגוף, הנעל מנוונת אותנו", הוא אומר. "כמו שהאדם הקדמון הלך, רץ וצד יחף, כך גם אנחנו צריכים. צריך להבין שיש לנו מערכת בלימה טבעית בכף הרגל, זה משהו שנולדנו איתו, שריר שצריך לעבוד עליו. הקרסול שלי היום יותר חזק מזה של אדם שנועל נעליים כל החיים שלו, זה מטורף בעיניי. אני מחובר ומודע יותר לקרקע – איפה אני רץ ועל מה אני דורך. גם בפן הרוחני אני הרבה יותר מחובר לסביבה שאני רץ בה – בין אם זה לטבע שמסביבי או לנופים".
המטרה: להשלים מרתון שלם בריצה יחפנית
עם זאת, הוא עדיין מודה כי תשובה מחקרית חד משמעית בנושא טרם נמצאה. "המחקרים חצויים", הוא אומר, "יש תורה שלמה של חוקרים שיגידו כמה ריצה יחפה טובה ובריאה לגוף ויש כאלה שיטענו בתוקף שהיא הורסת את הברכיים. מבחינתי, אני כבר שנתיים רץ יחף לגמרי ואין לי בעיות ברכיים ולא בעיות גב ולא כואב לי שום דבר. גם מכל הרצים היחפנים שאני מכיר, אני לא מכיר אחד עם בעיות ברכיים ופציעות רציניות".
הוא כבר רגיל למבטים ולתגובות שהוא מקבל כשהוא רץ ברחוב. האם זה מפריע לו? לא באמת, הוא אפילו נהנה מכל רגע. "אני רץ בטיילת בתל אביב ובנוסף לריצה היחפה אני עם שיער פזור ובגד ים מינימליסטי וזו תמיד חוויה תרבותית לאנשים מסביב", הוא צוחק, "יש המון תגובות. כל הזמן ילדים צועקים 'אמא תראי אותו, הוא רץ יחף', וגם קרה לי הרבה שחבורות ילדים רדפו אחריי עם קורקינטים. פעם מישהו שנתקלתי בו צעק לי הומלס. אין ריצה שלא זורקים לי הערות – שואלים אותי למה אין לי נעליים ואם אני צריך שיקנו לי. אני לוקח הכל בהומור וברוח טובה, צועק להם בחזרה שינסו גם".
לאן מכאן בעצם?
"המטרה היא בעצם להגיע למרתון. אני גם רוצה לשבור את השיא העולמי בריצה יחפה על שלג. בארץ פשוט אין מספיק שלג אז אני צריך לנסוע לאירופה לעשות את זה. יש לי גם חלום להצליח לרוץ יחף לגמרי על הרים, שטח הארדקור ממש. זה קשוח, אבל אני מאמין שזה אפשרי".
