למרדכי ללזרי אין ספק: לדעתו, המדינה חייבת להוריד מהכבישים את כל הקורקינטים והאופניים החשמליים. "הכלים האלה יותר מדי מסוכנים", הוא אומר. "אין בארץ נתיבים מיוחדים בשבילם, ומשאיות לא רואות אותם. אני רוכב שנים על אופניים חשמליים: הבאתי אותם מסין, הייתי אחד הראשונים בארץ שרכבו עליהם, וכל השנים לא רק שהייתי זהיר, אלא שגם הייתי מעיר לרוכבים אחרים על עבירות תנועה. אם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכולם. אלו הכלים הכי מסוכנים שיש".
קראו עוד:
זה קרה לו לפני כשלושה חודשים. ללזרי (36), גרוש ואב לילד בן תשע מחולון, נסע לתל אביב, לחנות הנעליים בבעלותו ברחוב אלנבי. "כמה דקות לפני שהגעתי לעבודה, משאית מחצה אותי", הוא מספר. "הנהג לא ראה אותי וביצע פנייה. אני נכנסתי מתחת לגלגלי המשאית ואיבדתי את ההכרה. יותר אני לא זוכר כלום. אחר כך סיפרו לי שהביאו מנוף כדי להרים את המשאית, ועובר אורח נתן לי עזרה ראשונה בשטח וביצע בי החייאה למשך תשע דקות עד שהגיע אמבולנס. הבנתי שחילצו אותי כשאני מגולגל, כמו כדור.
"פינו אותי לבית החולים איכילוב כשאני מחוסר הכרה, והייתי מורדם ומונשם במצב קשה מאוד במשך שבועיים. איפה נפגעתי? איפה לא. כל הגוף נפגע: כל עמוד השדרה, כל הצלעות, בית החזה. האיבר היחיד שלא נפגע היה הראש".
בשבועות הראשונים עבר ללזרי מספר ניתוחים. "קודם כל, היה ניתוח גב מורכב. אני עם פגיעה קשה בעמוד השדרה, ויצרו לי בגב תשעה קיבועים. עברתי גם שלושה ניתוחים ביד. אחת האצבעות נכרתה, והרכיבו לי אותה מחדש. כשיצאתי לשיקום בבית החולים רעות, לפני חודשיים, הרופאים לא נתנו לי הרבה סיכויים".
אבל הם הופתעו. "בהתחלה הייתי מרותק למיטה ולא יכולתי לבצע שום פעילות יומיומית", אומר ללזרי. "ההתחלה בשיקום היא מאוד קשה, אבל הצוות לא מוותר, ומההתחלה עודדו אותי לנסות לקום ולבצע דברים. אמרו לי, 'גם כשתבכה, אנחנו נעזור לך. אנשים שנפצעו יותר קשה ממך, יצאו מפה כשהם עומדים על הרגליים' – וזה נתן לי תקווה שאני יכול לעשות משהו עם עצמי, שיש סיכוי לשפר את מצבי".
האזינו לפודקאסט:
פרופ' רפי חרותי, ראש חטיבת השיקום בבית החולים רעות, אומר: "אנחנו מתמודדים היום עם כמה עשרות פצועים של תאונות בדרגות חומרה שונות: יש פגיעות אורתופדיות, פגיעות נוירולוגיות ופגיעות ראש. הצוות במחלקות השיקום מתמודד עם האתגר להחזיר את המטופלים לתפקוד עצמאי ומלא וגם לתת מענה להשלכות הנפשיות של מצבם".
"אנשי הצוות כאן מקצוענים ברמות", אומר ללזרי. "בזכותם אני היום במצב הרבה יותר טוב. אני כבר מתחיל להרגיש את אחת הרגליים ומתנייד עם כיסא גלגלים. לפני כן לא יכולתי לשבת; רק שכבתי במיטה. גם היד שלי משתקמת. מוסר ההשכל: אסור להתייאש. אדם חייב להאמין, להיות חזק. אני מעורב באופן מלא בטיפול ועושה הכול כדי להצליח".
איך הבן שלך מגיב למצבך?
"קשה לו. הוא מאוד רגיש, ולכן אני מקפיד שיראה אותי רק שוכב במיטה. אני לא רוצה שיראה אותי על כיסא גלגלים".
מה התוכניות שלך ליום שאחרי השיקום?
"אין לי תוכניות. את החנות החלטתי לסגור, ואני לא יודע מה יהיה איתי מבחינה מקצועית. כל מה שאני רוצה זה לעמוד על הרגליים. כשזה יקרה, אני אבוא לרעות, אעזור לאנשים שמאושפזים כאן ואעודד אותם. אני אעשה את זה בלי כסף, רק מאהבה".