"לאחר שהתעוררתי מהניתוח דאגתי רק לדבר אחד, שאני אהיה בסדר בשביל יאלי אשתי. טבעת הנישואים לא הייתה עליי כשהתעוררתי וזה מאוד הלחיץ אותי. אני זוכר שביקשתי שיביאו לי את הטבעת". את סרן (מיל') אלון בן 28, לוחם בחטיבת הצנחנים 55, אנחנו פוגשים כשאשתו הגיעה לבקר במחלקת השיקום במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. היא הביאה איתה כביסה עם ריח של בית, מביטה בהתרגשות באלון שמצליח לעמוד על רגליו בכוחות עצמו, צועד אליה באיטיות ומחבק אותה.
"יש פער מאוד גדול בין איך שאלון הגיע לבית החולים לבין המצב שלו כיום", אומרת יאלי שמלווה את אלון מאז הניתוחים בסורוקה ועד לשיקום בשיבא, "הוא היה פצוע קשה מאוד והיו תהיות אם לכרות לו את הרגל או לא לכרות, אם הרגל תחזור לתפקוד או לא תחזור לתפקוד. אבל אלון נתן ספרינט מטורף בשיקום והתחיל ללכת קצת". צפו בסיפורו של אלון בכתבה הבאה:
"אלון נתן ספרינט בשיקום". סיפור על אומץ, על נחישות ועל אהבה
(כתב: אסף קמר| צילום: טל שחר | עריכה: קורל קוט)
אנחנו חוזרים כמעט 150 ימים לאחור, אל אותה שבת ארורה שבה הוקפץ אלון קצין החי"ר לשירות. "ב-7 באוקטובר הייתי בטיול משפחתי באתונה. פתאום אתה מתחיל מקבל מלא התראות ואתה לא מבין מה קורה. הייתי קצת מנותק בחופשה בחו"ל ולא האמנתי למה שקורה במדינה. לאחר שהבנו שזאת מלחמה, החלטנו לחזור לארץ הכי מהר שאפשר. כבר בשדה התעופה קיבלתי צו 8".
ישר לאחר הנחיתה בישראל אלון, אחיו התאום ואח נוסף המשיכו ישר לבסיס, עלו על מדים ונפרדו לשלום - כל אחד לתפקידו. "אני שייך לפלוגת עורב (פלוגת נ"ט) של החטיבה ובתוך כל האקשן והבלגן לא מצאתי את היחידה שלי. לקחתי טרמפ עם האמר של הפלח"ן (פלוגת חבלה) ורק אחרי יומיים מצאתי את הפלוגה שלי". החברים מהפלוגה ממשיכים להגיע אליו לבית החולים, פניהם צרובי שמש והעיניים עייפות.
"נפצעתי לפני כשלושה חודשים בחאן יונס", מספר אלון, "זאת הייתה פעולה יזומה שלנו. באנו לעבור את הציר והתפוצץ מטען גדול מאוד. בדיעבד אמרו לנו שהוא היה מיועד לטנק ולא לכוח חי"ר שהולך ברגל. באותו רגע אתה שומע בום מטורף ועולה ענן עשן לא נורמלי. הרגשתי שהיד שלי מנותקת מהמקום עם כאבי תופת בחלק האחורי שלה. ישר תפסתי את היד הפצועה, חיבקתי אותה ורצתי לכיוון הכוח שלנו כי ידעתי שאני צריך לקבל טיפול מהיר". משם הדרך הייתה קצרה למרכז הרפואי סורוקה, שאליו פונה אלון לאחר פציעתו הקשה, ושם נותח.
ידו הימנית של אלון חבושה ועשרות ברגים וברזלים יוצאים ממנה. נפצעת קשה מאוד גם ברגל ורצו לכרות אותה. איך הצלחת בכל זאת לרוץ ולחלץ את עצמך?
"לא ידעתי שנפצעתי ברגל אלא רק לאחר שהתעוררתי אחרי ניתוח של 13 שעות. התברר שהיה רסיס שקרע לי את העורק הראשי ברגל. אחרי 11 שעות של ניתוח, הרופא אמר שהוא לא מצליח לתקן אותה וצריך לכרות את הרגל. ואז אמא שלי התחננה שינסה להציל את הרגל בפעם האחרונה ולאחר שעתיים נוספות של ניתוח הוא הצליח. בכלל לא ידעתי מזה, אפילו לא הייתי ער לדרמה של הרגל".
הוא מצביע על צלקת טרייה שמעטרת את הרגל שלא נפצעה. "כדי לטפל ביד שאיבדה את השריר האחורי, הורידו לי עור מהירך. היה חסר גם שריר, אז לקחו מהגב שלי. יש לי גם חוסר בעצם".
אלון: "אחרי 11 שעות של ניתוח, הרופא אמר שהוא לא מצליח לתקן אותה וצריך לכרות את הרגל. ואז אמא שלי התחננה שינסה להציל את הרגל בפעם האחרונה ולאחר שעתיים נוספות של ניתוח הוא הצליח. בכלל לא ידעתי מזה, אפילו לא הייתי ער לדרמה של הרגל"
היו לך רגעי חולשה בעזה?
"אני בטח אפתיע אותך אבל לא, אפילו לא פעם אחת. הרגשתי שם כאילו שום דבר לא יכול לפגוע בי. ואני הכי חזק שיש. הלכתי עם חזה מנופח, כאילו אני מלך העולם. ואז, כשקרה פיצוץ, אמרתי לעצמי שאני לא מאמין שזה קרה לי".
מה עבר לך בראש לאחר שהבנת שנפצעת קשה?
"בהתחלה זה היה קשה, כי היו כאבים מטורפים. אתה רק רוצה להאשים את כל העולם ואת עצמך וכאילו אין דרך לצאת מהסחרחורת הזאת. אבל לאט לאט, כשאתה טיפה מתפכח, אתה מבין שאתה חי וזה מה שחשוב".
אלון לוקח אותנו לסיבוב קצר מחדר האשפוז אל המרפסת המפורסמת בקומה השנייה של מחלקת השיקום "חוזרים לחיים" בשיבא. הוא מתנייד לבד עם כיסא גלגלים, אבל התנועה היא איטית מאוד משום שהוא כל הזמן פוגש חברים פצועים וחברים של החברים הפצועים מהחטיבה שבאו לבקר את האחים לנשק. כולם מתחבקים ומתעניינים במצב הבריאותי ובזוויות נוספות של סיפור הקרב. יחד הם סוגרים עוד מעגל על אירוע שחוו בעזה, מלחמה שהפכה את הלוחמים הצעירים לסוג של משפחה.
"אני צוחק על המצב, כי לכולם קשה בפיזיותרפיה. אז אני עובר אצל החבר'ה שאני מכיר ואומר להם 'תפסיקו להתבכיין, יאללה אתם סתם סיסיות'. יש פה הרבה הומור שחור ולפעמים הוא לא נעים למי שבא מבחוץ, אבל פה בשיקום אנחנו מרשים לעצמנו, כאן כל הפצועים מבינים זה את זה בצורה שהיא ברורה מאליה".
מול מכונת הקפה הצנועה של המרפסת יש תור קצר של פצועי גפיים בשלבי שיקום שונים ובאווירה. אלון הצנחן מתרומם באיטיות מכיסא הגלגלים ומצטרף לסבב הבדיחות השחורות וההומור העצמי של הלוחמים הצעירים במחלקת השיקום.
אחד הפצועים החדשים בשיקום שאלון פוגש לראשונה בתור לקפה שואל אותו: "למה אתה הולך רק עם גופיות ספורט של ה-NBA?"
אלון מחייך ומצביע על הגופייה בגאווה: "קיבלתי שמונה גופיות בכל הצבעים, כדי להזכיר לי כאן שיום אחד אחזור לשחק כדורסל. התחלתי ללכת לפני שלושה שבועות נגד כל הסיכויים".
אלון מחייך: "קיבלתי שמונה גופיות NBA בכל הצבעים, כדי להזכיר לי כאן שיום אחד אחזור לשחק כדורסל. התחלתי ללכת לפני שלושה שבועות נגד כל הסיכויים"
בדרך חזרה למיטת האשפוז, פוגש אלון את אשתו עם חיבוק מפנק, "אני בסדר, נראה לי שכל יום שאלון בטוב אז אני בטוב. המצב שלו היה רע מאוד ואנחנו מזינים אחד את השני, גם כשטוב וגם כשרע. אלון אוהב לעשות הכול לבד, הכול בעצמו. הרופאים אמרו לו 'לא יודעים אם תלך', והנה הוא הולך".
"לא היה לי כוח לשבת, אז התחלתי ללכת", צוחק אלון, "יאלי היא החזקה, היא מביאה את הכוח והיא נותנת את הטון". יאלי אומרת ש"לפני הפציעה אלון תמיד היה החזק, ואני תמיד הבכיינית והייתי נשענת שצריך. ובאה המלחמה ופתאום שאלון נפצע אז היה צריך לעשות פה חילופי תפקידים". אלון מצטרף: "אני בכיתי הרבה".
מה את מאחלת לאלון?
"קודם כל, כמה שזה נשמע קיטשי, אני מאחלת לו בריאות והחלמה צעד אחר צעד, לא צריך למהר. בעיניי חלק גדול מההחלמה זה כל הזמן להסתכל קדימה ואלון עושה את זה מושלם, אז אני פשוט אאחל לו שימשיך ככה".
מה את מאחלת לשניכם?
"היו לנו הרבה תוכניות לאחרי החתונה והיה לנו מכשול ועברנו אותו. עברנו דברים שזוגות שחיו ביחד במשך חיים שלמים לא עוברים. עכשיו נראה לי שהכול קטן עלינו, אז אני מאחלת לנו תאומים", היא צוחקת.
