"יש לי יום הולדת עוד יומיים, ויש לי בן זוג וילדים שלא עושים מזה עניין. הילדים שואלים אותי כבר שבועות מה אני רוצה לאכול, מה המשחק האהוב עליי וכל מיני כאלה, ומתכננים כל מיני פרויקטים גרנדיוזיים, אבל כשצריך לשבת ולכתוב ברכה או להכין עוגה, הם יעדיפו לעשות כל דבר אחר. בן הזוג לא יודע לתפעל את העסק הזה בכלל. למרות שלכאורה הייתה לו שנה להתכונן, זה אף פעם לא קורה. שנים - שנים! - זה עצבן אותי ממש. אחר כך חשבתי ששחררתי, אבל מסתבר שלא. וזה רובץ עליי, ואני עצבנית עוד מלפני. אני כפסע מלהכין לעצמי עוגה ולתלות לעצמי קישוטים, כי אף אחד אחר לא יעשה את זה. למה זה מטריד אותי? איך אני משתחררת מזה? מה הקטע? זה באמת מטופש. ואני באמת יודעת שאוהבים אותי ושרואים אותי. ועדיין לא מצליחה להשתחרר מזה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הווידוי הזה הוא אומנם של י' מתל אביב, אבל כמעט כולם יכולים להזדהות איתו. ימי הולדת הם תמיד זמן מטלטל. טוב, לא תמיד. עד גיל מסוים אנחנו מצפים להם בקוצר רוח כדי לנשוף על הנרות ולקבל מתנות, אבל פחות או יותר מהשלב שבו עוגות הופכות להיות אויבות, גם הזמן שעובר מפסיק להיות חבר. ימי ההולדת מביאים איתם בעיקר חשבון נפש, ואנחנו מוצאים את עצמנו נעים בין הצורך להתכנס לבינג' מתחת לשמיכה לבין הרצון שכל העולם יצעק לנו מלמטה שהוא אוהב אותנו ושנרד לחגוג איתו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
ימי הולדת עגולים הם בכלל סיפור מורכב. במחקר של אוניברסיטת פרינסטון מ-2014, שכלל יותר מ-42 אלף משתתפים ממאה מדינות, מצאו החוקרים שבימי הולדת, ובעיקר בכאלה שלפני עשור חדש (29, 39, 49 וכו'), אנשים בוחנים את משמעות החיים שלהם באופן מעמיק יותר מבדרך כלל, ואי לכך גם מקבלים החלטות גדולות ומשמעותיות יותר (שלא תמיד יוצאות לפועל, ונגררות ליום ההולדת הבא). לד"ר שיר בר אמת, פסיכולוגית קלינית ומרצה בתוכניות לפסיכותרפיה, יצא לפגוש את הבחינה הזו מקרוב אצל מטופלים בקליניקה שלה. "מאז שהתחלתי לטפל, שמתי לב שאנשים מדברים הרבה על יום ההולדת במהלך הטיפול, ולרוב זה מצוין כאירוע משברי. כפסיכולוגית הרגשתי שאין לי כל כך מה לעשות עם זה, כי זו אמת קיומית – הזמן עובר, ולא תמיד אנחנו מצליחים לעשות עם החיים שלנו מה שאנחנו רוצים, וימי הולדת מסמנים את זה. בשנים האחרונות היו לי כמה מטופלים שעברו משברים ממש גדולים בימי ההולדת, וזה התבטא כהחרפה של סימפטומים או אפילו בתכנים אובדניים. הרגשתי שכבר אין לי את האפשרות לשים את זה בצד ולהקטין את זה כמשבר שאין מה לעשות איתו, אלא שאני צריכה להעמיק ולנסות להבין למה זה מעורר כל כך הרבה רגשות וקונפליקטים – גם קיומיים וגם חברתיים".
ימי הולדת הם לא חגיגה מודרנית שנועדה למלא את האינסטגרם בתמונות יפות. עוד משנת 3,000 לפני הספירה יש תיעוד של חגיגות שנעשו במצרים העתיקה בכל פעם שהיה מוכתר פרעה חדש, ומאותו רגע היו מציינים את תאריך ההכתרה שלו כיום ההולדת שלו. ברומא היו חגיגות מפוארות וימי חופש בימי ההולדת של האנשים החשובים, ובמקביל באותה תקופה התחילו לחגוג גם לפשוטי העם. הרעיון של עוגה ונרות הגיע מיוון העתיקה, שם נהגו לחגוג ימי הולדת לאלים. בחגיגה של ארטמיס, אלת הציד והירח, נהגו להביא לה כמנחה עוגה בצורת ירח שעליה היו מניחים נרות בוערים, במטרה ליצור אפקט זוהר. המסורת הזו השתרשה במאה ה-17 בגרמניה, ושם החלו להדליק על עוגת יום ההולדת נרות כמספר השנים שהאדם חי.
גם ביהדות ימי הולדת מוזכרים לאורך כל הדרך – בזכות המשתה שערך פרעה ביום הולדתו יוסף יצא לחופשי מבית הכלא, ולכן הוא התפרש כיום הצלתו של עם ישראל. בהמשך, על פי חז"ל, בזכות יום ההולדת של משה, שמצוין בחודש אדר, המן לא הצליח במזימתו להשמיד את היהודים. על פי המסורת דוד המלך נולד בשבועות, ולכן מדי שנה נוהגים לקרוא בחג את מגילת רות שמסתיימת בציון לידתו, וחגיגות ל"ג בעומר מציינות את יום לידתו - שהוא גם יום פטירתו - של רבי שמעון בר יוחאי.
בזכות סיפורים אלו השתרש המנהג לציין ימי הולדת של צדיקים גם אחרי פטירתם, מתוך אמונה שיום הולדת יכול לבטל גזירות קשות. גם הברכה "שתחיה עד גיל 120" מקורה בתנ"ך – על פי מספר השנים שחי משה רבנו. בעת החדשה הרבי מלובביץ', מנהיגה הגדול של תנועת חב"ד, האמין בכוחם הטוב של ימי ההולדת ואף הותיר לחסידיו מורשת של מנהגים לאותו היום, ובהם התבוננות וחשבון נפש, הוספה בלימוד התורה וצדקה. לצד חב"ד ישנם זרמים נוספים המתייחסים לימי הולדת לא רק כיום של שמחה אלא כראש שנה פרטי, שמביא איתו הזדמנות להתבוננות פנימית על מעשיו של החוגג בעבר ועל שאיפותיו בעתיד.
ד"ר בר אמת הגיעה לאזכורים התורניים, כמו גם הפילוסופים, של ימי הולדת, אבל היא מצאה מעט מאוד התייחסויות לימי הולדת בספרות הפסיכולוגית - "ולשם רציתי להיכנס, כדי לנסות להבין מה קורה לאנשים ביום ההולדת שלהם. הרי הגיל שלנו לא באמת נקבע ביום של יום ההולדת. המצב החברתי, המקצועי והמשפחתי שלנו מלווה אותנו כל הזמן, אבל בכל זאת יש אנשים שעבורם יום ההולדת הוא קשה וטעון במיוחד".
במאמר שכתבה, "עבד של הזמן: הצד האפל של ימי הולדת", שפורסם באתר "פסיכולוגיה עברית", ניסתה ד"ר בר אמת להבין את החוויה הפרדוקסלית של חגיגות ימי ההולדת. "ילדים שמחים כי הם רוצים לגדול, אבל מבוגרים שואפים שהזמן יעצור. אנחנו בעצם חוגגים משהו שהוא לא חיובי, אז למה אנחנו עושים את זה?"
התשובה שד"ר בר אמת הגיעה אליה היא המתקת הגלולה המרה. "כמו הטקס של פיית שיניים אצל ילדים. הרי זו חוויה די מפחידה כשנופלת שן, אבל אז באה פיה ומכתב ומתנות, והמטרה שלהם להפוך את זה לחוויה חיובית ומתוקה - וזה בעצם מה שאנשים עושים ביום ההולדת שלהם".
מהי אותה גלולה מרה בעצם?
"החרדה הקיומית שלנו – חרדה מכך שנמות וחרדה מכך שלא נספיק את מה שאנחנו רוצים לפני שייגמר לנו הזמן. אין לנו שליטה על הזמן, אז בניסיון לשלוט אנחנו כל הזמן מודדים אותו, מה שמאפשר לנו לחוש בשינויים. אבל כדי למדוד משהו צריך גם לתחום אותו, וזה מוביל להכרה שזמננו קצוב וסופי – וזה מחזק את הפחד מהמוות".
בעצם גם החרדה מהזמן מתנקזת לחרדה מהמוות, לא?
"אפשר להגיד שאם לא היה מוות לא היינו עסוקים בזמן, אבל אני לא בטוחה שזה בדיוק אותו דבר. אני חושבת שחרדה מהזמן היא גם חרדה משינויים. נראה לי שגם אם אנשים ימצאו דרך להאריך את החיים עד גיל 300, או אפילו לאפשר חיי נצח, עדיין תהיה תחושה שהזמן עובר ואין לנו שליטה עליו – זה באמת משאב שאין לנו שום יכולת להשפיע עליו, בשונה מכל משאב אחר. הוא עובר באותו קצב והוא מאוד מעליב, כי זה בכלל לא משנה מה אנחנו רוצים ומי אנחנו, הוא עובר על כולם באותו אופן. אני חושבת שיש בו משהו קשה לעיכול גם אם לא מחברים אותו לתמותה, אבל זו שאלה שאפשר להתווכח עליה".
"כילדה התרגשתי מימי הולדת, זה היה כיף. אמא שלי הייתה בטירוף, קיבלתי מלא מתנות. ואז, ככל שהתבגרתי היה לי קשה – ניסיתי לא לצפות כדי לא להתאכזב, ומצד שני לא היה לי נעים שהחברות היו טורחות יותר מדי, אז תמיד התלבטתי אם לחגוג לעצמי, אבל אני לא אוהבת לעשות לעצמי וכל ההתעסקות בזה הביכה אותי. עם השנים התחיל גם הקטע של הגיל. כל החברות שלי התחתנו מוקדם יחסית, וכל שנה שחגגתי כרווקה זה היה יותר מעיק. זה נורא קשה לחגוג 30 כרווקה כשכל החברות שלך כבר אימהות, זה רק גרם לי להרגיש עוד יותר גלמודה. זה הציף הרבה מחשבות סביב זה – מתי כבר תהיה לי זוגיות, ומה יקרה אם לא תהיה לי זוגיות? בגיל 32, בחודש של יום ההולדת שלי, ילדתי את הבת שלי וקצת נרגעתי. אבל עכשיו, לקראת יום ההולדת הבא, שוב יש מחשבות – כבר להביא ילד שני? להתקדם קודם בקריירה? אז כנראה שלא משנה באיזה שלב אני אהיה, זה אף פעם לא יהיה תאריך קל" (מ' מבאר שבע)
הטקס החברתי המקובל של ימי הולדת הוא זה שאמור לעזור לנו לעבור אותם בשלום: אנחנו זוכים ליום מיוחד משלנו, שמסמן את המיוחדות והספציפיות של כל אחד מאיתנו. במהלכו יש לנו לגיטימציה להטריח אחרים - אחרי שברוב ימי השנה אנחנו בדרך כלל מכפיפים את עצמנו לסדר היום החברתי ולצורכי הכלל, אנחנו מקבלים יותר תשומת לב ואהבה מהסביבה, ויש לנו את הרשות הפנימית והחברתית לעשות דברים עבורנו כמו לקנות לעצמנו מתנה, לבלות עם חברים או המשפחה ואפילו לקחת יום חופש. "זו העטיפה שאמורה להחזיק את החרדה, אבל במאמר התייחסתי למה שקורה כשהעטיפה הזו לא מחזיקה, ואז יש עטיפות אחרות, שהן ניסיון פחות מיטיב להסיט את הדגש ביום ההולדת מהזמן שעובר ומחרדת המוות לאזורים האחרים. אבל בשונה מההסטה שקורית בטקס המקובל, פה הרבה פעמים ההסטה הופכת את המצב ליותר גרוע".
ד"ר בר אמת מתייחסת לארבע עטיפות שונות, שמתחתן מסתתר אותו הקושי להתמודד עם החרדות של היום. ארבע דרכים שבאמצעותן מסיטים אנשים את הדגש מחרדות הזמן והמוות. העטיפה הראשונה היא האובססיבית, ובתוכה יש עיסוק בספירת הזמן ובמספר של הגיל באופן כפייתי. ממש כמו בהפרעות אובססיביות אחרות של ספירה (ספירת משקל, מידות, אחוזונים, ציונים וכדומה), המספר עצמו נהיה חשוב יותר מהמהות שאותה הוא בא לייצג. "יש היאחזות במשהו קטן או קונקרטי שמייצג ואומר עליי דברים מאוד רחבים. אנחנו רואים את העטיפה הזו גם בטיפול פסיכולוגי - כשמישהו בחרדה מזה שהוא לא יספיק לדבר על כל מה שהוא רוצה במהלך הפגישה, והוא כל כך עסוק בזה עד שהוא לא מצליח לקבל מהטיפול את מה שהוא היה יכול לקבל אם הוא היה מצליח לשחרר. אנשים נכנסים לחרדה לגבי מה הם יספיקו, ובסופו של דבר הם לא חיים את מה שיש להם. אז המטרה היא לקבל את החלקיות - נכון, אנחנו לא בהכרח נמצאים איפה שהיינו רוצים, אבל אנחנו נמצאים איפשהו".
העטיפה השנייה שאליה מתייחסת ד"ר בר אמת היא העטיפה הנרקיסיסטית. "בעטיפה הזו המשאלה היא לשליטה, לכוח. האדם מרגיש קטן אל מול הזמן שעובר, ובאיזשהו מקום – זה כמובן לא מודע או רציונלי – הוא חושב שהוא יצליח להיות יותר חזק מהזמן ואולי לנצח אותו, ואת זה הוא עושה דרך דגש על נראות חיצונית ('אם לא יהיו לי קמטים, אולי אני לא אזדקן'), על הישגים שאפשר להתהדר בהם ועל בחירות מיוחדות. יש משהו מאוד מקטין בזה שאנחנו יכולים להיות מאוד שונים אחד מהשני במובנים הרוחניים והעמוקים, אבל ביולוגית אנחנו בנויים אותו הדבר, ואז העטיפה הנרקיסיסטית אומרת 'אני לא כמו כולם, אני מיוחד, עליי לא רואים את הגיל'. אני בעצם מספרת לעצמי שאולי הגורל שמשותף לכל כך הרבה אנשים יהיה אחר אצלי".
העטיפה השלישית היא המאגית. "פה המשאלה היא להגנה, לשמור על הטוב מפני הרע, לשמור על יום הולדת שמח. הרצון הוא שיהיה יום אחד בחיים שיהיה טוב, ולא יהיו בו דברים רעים". מובן שזו משאלה לא מציאותית, ולכן מתפתחים כל מיני טקסים ואמונות תפלות שיעזרו להעביר את היום הזה בצורה טובה, מבלי ששום דבר יתקלקל או ייהרס. "רואים את זה הרבה דווקא סביב יום ההולדת של הילדים שלנו. יש ניסיון לשלוט בזה שהכול יעבור בשלום ושלא יקרו דברים רעים, שיום ההולדת יהיה מוגן בתוך קפסולה של טוב".
העטיפה האחרונה היא החברתית. "היא שונה מהעטיפות האחרות, כי היא מאוד קרובה לעטיפה המקובלת והמיטיבה. בעטיפה הזו אדם לוקח את המשבר הקיומי שלו, שבו הוא לכאורה לבד מול הזמן ומול עובדות הקיום, ומעביר את הקונפליקט הזה מקונפליקט קיומי לחברתי, לשאלות כמו כמה אוהבים אותי, כמה נמצאים איתי, האם יש לי עם מי להיות. יש עיסוק, שגם יכול להישמע קצת טורדני, שמסווה את החלקים החרדתיים ומעניק אשליה שאם רק היו לי חברים שאוהבים אותי מספיק, אולי לא הייתי מרגישה חלשה כל כך מול עובדות הקיום".
העטיפה החברתית יכולה להתבטא גם בניסיון להתחבא, להרחיק אנשים, לפעמים מתוך החשש שגם ככה לא יזכרו או לא יחגגו לי כמו שהייתי רוצה. "העטיפה הזו היא בעצם כל מה שמסיט את העיסוק מיום ההולדת עצמו אל המעמד החברתי שלי".
אז המשבר יכול להיפתר אם נארגן לעצמנו את ימי ההולדת?
"כן, אם נבין את התפקיד של טקס יום ההולדת, אז באמת נוכל לקחת אחריות עליו ולעטוף אותו בצורה מיטיבה – לתת לעצמנו תשומת לב וממתקים ומילים טובות, להעביר אותו עם אנשים שאוהבים אותנו, ואז להפוך את היום הזה ליום חיובי ונעים".
עבור אנשים שיותר מרוצים מהחיים, ימי ההולדת פחות קשים?
"אנשים שמרגישים שהם בהלימה או בהתאמה עם הנורמות החברתיות או עם הרצונות שלהם, אז יותר קל להם, וזה נכון לכל השנה. דווקא בהקשר של יום ההולדת אני לא חושבת שאופטימיות כל כך עוזרת, כי בעצם גם אנשים מאוד ממומשים, שהשיגו את הדברים שחשובים להם, עדיין מרגישים שהזמן פועל 'נגדם', והם ויכולים לחיות עם התחושה שעוד מעט הכול ייגמר. אני לא חושבת שהסיפוק מגן עלינו מפני החרדה. מה שמגן עלינו זה דווקא המוכנות לקבל אותה, לקבל את זה שזה חלק מהחיים ולא לנסות לברוח מזה. או כפי שסיכמתי במאמר: 'על מנת לאפשר שינוי צריך לקבל את מה שלא יכול להשתנות, לנוע עם המציאות ולא נגדה. לקבל את השינויים שהזמן מביא איתו, ואף למצוא בהם נחמה".
