את התאריך הזה, 21.11.2021 לא ישכחו יאיר חרפוף ובני משפחתו כל חייהם. "עד אותו יום היו לי חיים רגילים", מספר חרפוף בן ה־33, "הייתי בריא לחלוטין וספורטיבי. התאמנתי באופן קבוע בחדר כושר, רצתי ורכבתי על אופניים. פתאום, משום מקום, תקפה אותי דלקת של תאי המוח. קרסתי, כמעט מתתי ובנס שרדתי".
הוא נשוי, אב לשני ילדים – שירה (בת הארבע) ונועם (בן שנה ושמונה חודשים), מנהל סניף זארה באילת. "באותו יום בחודש נובמבר, שהתחיל רגיל לגמרי, חזרתי מהעבודה עם כאב ראש, אבל כמי שבריא כל חייו לא ייחסתי לזה חשיבות", הוא מספר, "חשבתי שהכאב בא כתוצאה מהלחץ והמתח של העבודה, אז לקחתי אופטלגין וקיוויתי שבזה יסתיים העניין". אבל הכאב רק הלך והחריף ונוספה לו עייפות מוזרה. "איכשהו סחבתי את הלילה", הוא מתאר, "ובבוקר התפניתי ליוספטל. הייתי במיון שש שעות, שבמהלכן חוויתי אצירת שתן לצד חולשה מתגברת".
חרפוף עבר סדרת בדיקות ראשונית, טופל בעירוי נוזלים ושוחרר לביתו עם אמירה מרגיעה: "הכול בסדר. תהיה במעקב אצל רופא המשפחה שלך". אולם האבחנה האופטימית של בית החולים לא הייתה במקומה: ביממה שלאחר מכן מצבו החמיר והוא התקשה אפילו לעמוד על רגליו. "חזרנו שוב למיון של יוספטל, שמעתי במעומעם את אשתי אומרת לצוות: 'אני מכירה את בעלי. משהו איתו לא תקין, הוא כבר לא יכול אפילו לעמוד', ואושפזתי עם אבחנה של דלקת ריאות", הוא מספר. במהלך שתי היממות הבאות מצבו כבר החמיר: "הייתי זומבי לגמרי, עם הכרה מעורפלת, כך שאני כבר לא ממש זוכר את רצף האירועים", הוא מתאר.
למזלו, מי שהצילו את חייו בנקודת הזמן הקריטית הזו היו הוריו ואשתו, שדרשו בתקיפות להעביר אותו לבית החולים סורוקה. "אם לא אשתי הלביאה והוריי, הכתבה הזו הייתה על יאיר ולא איתו", הוא אומר בכנות.
המעבר לסורוקה התרחש ביום שישי אחר הצהריים, כשהוא כבר ללא הכרה. במיון של סורוקה לא ביזבזו דקה, וערכו סדרות בדיקות והדמיות mri, שמהן עלה חשד לדלקת במוח. חרפוף עבר ניקור מותני שעזר לאבחן 400 תאים לבנים. מורדם ומונשם הוא אושפז ביחידה לטיפול נמרץ, כשהרופאים מבשרים למשפחתו שמצבו מורכב ושסכנה נשקפת לחייו .
אנצפליטיס, דלקת של רקמת המוח, נגרמת על פי רוב מנגיף. תסמיניה כוללים כאבי ראש חדים, ערפול הכרה, פרכוס, הפרעות בתנועה, ליקוי בזיכרון, בהתמצאות ובתפקודי שפה, ולפעמים איבוד הכרה. "אחרי שבוע וחצי ניסו בהדרגה לגמול אותי מההרדמה אבל לא התעוררתי", הוא מספר, "בשלב הזה, הוריי ואשתי המסכנים כבר לא ידעו מה יהיה איתי. מצד אחד שרדתי, לא הייתי יותר בסכנת חיים, אבל כשאני במצב של צמח, לא מתעורר, הם כבר חששו איזה יאיר יקבלו חזרה. ממש חרב עליהם עולמם, בעיקר מאחר שגם לרופאים לא הייתה בנקודת הזמן הזו שום בשורה מעודדת עבורם".
חלפו שבועיים עד שהכרתו שבה אליו והוא התעורר. "בקצב צב", הוא אומר, "התחלתי להזיז אצבעות, ואז לפקוח עיניים, אבל המבט שלי עוד היה בוהה. אני לא זוכר כלום מאותם ימים. רק בדיעבד אשתי השלימה לי את הפאזל". גם שהלך והתחבר לעולם, הוא התקשה לתקשר עם הצוות המטפל ועם בני משפחתו המסורים. "עברתי פיום קנה לצורך ההרדמה, אז לא היה לי קול, לא יכולתי לדבר", הוא מספר, "אבל גם לא יכולתי לתקשר אחרת כי הגפיים שלי היו משותקות, אז לא יכולתי לכתוב אפילו אות אחת. בלית ברירה תקשרתי בתנועות שפתיים. ופתאום הגיעה גם ההבנה באיזה מצב אני: משותק ובלי יכולת לדבר. זה היה סופר קשוח ובעיקר מאוד מפחיד. מה? ככה אשאר? המחשבה הזו הייתה סיוט".
שלושה וחצי שבועות אחרי שהגיע לסורוקה הוא הועבר, עדיין משותק, לבית החולים השיקומי רעות. "יאיר הגיע אלינו לשיקום נשימתי כשהוא עדיין מונשם ובהכרה מלאה", אומר ד"ר אריה אלטמן, מנהל המחלקה לשיקום נשימתי בבית החולים, "מצבו התפקודי היה ירוד ביותר אחרי כחודש של הרדמה והנשמה בטיפול נמרץ. הוא היה סיעודי לחלוטין, מרותק למיטה וסבל מחולשה בפלג גופו השמאלי ומקשיים בריכוז ובזיכרון כחלק מהביטוי הנוירולוגי של הפגיעה שחווה כתוצאה מהמחלה".
5 צפייה בגלריה
באימון משקולות בבית החולים "רעות". "הצוות לא ויתר לי"
(צילום: דוברות ביה"ח שיקומי רעות)
חרפוף שהה קצת יותר מחודשיים ברעות וחזר לאחרונה לביתו. "הגעתי לשם 100 אחוזים משותק וסיעודי", הוא אומר, "נזקקתי אפילו לכך שיבצעו במקומי שינויי תנוחה במיטה. אבל בהדרגה, כשהצוות לא מוותר לי ואני לא מוותר לעצמי, התחלתי לתת עבודה". הוא למד להתיישב ולעמוד, ובעזרת הליכון התחיל להפעיל את שרירי הרגליים ששותקו וללכת. הוא למד לאכול ולבלוע ותירגל מיומנויות כמו דיבור, אחיזה, פעולות מוטוריות עדינות וגסות בידיים, ועוד. בכל פעילות קשה כזו, כשהתשישות כמעט מנצחת אותו, הוא נזכר בשירה בתו, שמפצירה בו, "נו, אבא, מתי תחזור הביתה", והמשיך בלי להיכנע. ועכשיו: הוא כבר יכול לרוץ. אף פעם אסור לאבד תקווה.
