אריק אבנרי הוא אחיו של אבנר אפשטיין ז"ל. אבנרי, שנושא את שם אחיו, נפל בשבי הסורי ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים, וישב שם שמונה חודשים. במהלך הזמן הזה החליט שמה שעבר, ישמש אותו לעזור ולסייע לאחרים וכשחזר לארץ התחיל ללמוד פסיכולוגיה, בשנת 1974.
בסוף מלחמת לבנון השנייה הגיע ליחידה לתגובות קרב, מתוך תחושה של שליחות במטרה לסייע לנפגעים פוסט טראומטיים מהמלחמה. עכשיו הוא מספר בריאיון ל-ynet radio, על ההתמודדות עם האובדן של אחיו, בצל הטראומות שהוא חווה בעצמו, עד הבחירה בטיפול במתמודדי פוסט טראומה.
"55 שנה אחרי מותו הגיע אחד מחבריו וסיפר על הבן אדם שאחי היה. הוא תמיד אהב אנשים, אנשים אהבו אותו. הוא הצטיין מאוד בכל מה שהוא עשה, הוא למד, הוא מהראשונים שנסעו לבקר את אושוויץ עוד לפני שזה היה מקובל, הוא ראה את משפחתו, את היהדות. אין יום שאני לא חושב עליו".
קראו עוד:
בישראל כמו בישראל, המציאות הישראלית מטלטלת, אתה עצמך נופל בשבי הסורים.
"נכון, אני הייתי בן שש עשרה כשהוא נהרג, ואז נפלתי בשבי במלחמת יום כיפור, דווקא בחרמון, שנחשב כמקום הבטוח ביותר. הייתי בלוחמה אלקטרונית של חיל האוויר, והייתי מאלו שהקימו את מוצב החרמון. לא הספקנו להפעיל את המכשירים עד שהסורים והקומנדו שלהם השתלטו על החרמון. ביום הראשון למלחמה".
זה הקרב שתואר בסדרה "שעת נעילה".
"כן, זאת הייתה הפתעה וגם צריך לזכור שרוב אנשי החרמון, כמוני, לא היו לוחמים ולא תרגלו אותנו. הדבר היחידי שהיה לי זה עוזי".
מה עבר עליך במהלך שמונת החודשים בשבי?
"אותי זה הפך לפסיכולוג, זאת אומרת, בלי השבי לא הייתי פסיכולוג, מכיוון שהדרך שלי להתמודדות בזמן השבי הייתה הסתכלות מבחוץ. אמרתי לעצמי, שיבוא יום ואני אדע להשתמש בחוויות שאני עובר כדי להתמודד. החוויה הזו, שאתה סגור באיזשהו מקום ומושפל לאורך זמן, בהחלט מקרינה גם עליי, למרות שאני חזק. איפה שיש רוע אני מאמין שיש טוב, וזה המסר שאני תמיד מעביר לכל המטופלים שלי".
אתה עצמך סובל גם מפוסט טראומה?
"כן, אני סובל מפוסט טראומה, ובני משפחתי יכולים להעיד על זה, אני חרדתי מאוד, ישן מעט מאוד. אבל רוב הזמן אני עסוק כדי לא להתעמק בטראומה. העובדה שאני רואה את עצמי פחות או יותר כמתמודד, זה מסר למטופלים שלי.
"גם אם אתה עובר את הגיהנום, ואנשים עברו גיהנום הרבה יותר ממני במלחמות ישראל השונות, החל מלוחמים בששת הימים שבהם טיפלתי ועד אלו שעוברים אירועים חבלניים אחרונים, אפשר לשים את הטראומה מאחור, וצריך להמשיך לחיות ולהמשיך לחיות טוב".
אתה מטפל באנשים שכלל לא ידעו שהם פוסט טראומטיים?
"כן. אני מתמקד הרבה מאוד באנשים מבוגרים. אני עושה קבוצות לאנשים שכל חייהם זה סבל אמיתי והם לא ידעו שהם סובלים בגלל זה. הם לא ישנו, היו תוקפניים והביעו כעס רב וזעם. הם לא ידעו שהם פשוט פוסט טראומטיים מהמלחמה. גם לי לקח זמן עד שאני קיבלתי איזושהי הכרה שאני פוסט טראומטי, כמעט 25 שנה.
"במחשבה אחורה על כל מה שעברתי, מה שעזר לי מאוד הוא שאני ידעתי שמענים אותי ומרביצים לי לא בגלל שאני אני, אלא בגלל שאני חייל ישראלי. והגאווה הישראלית שאני שייך לצבא ובגלל זה אני מקבל את העונשים האלו, את המכות האלו, זה משהו שמאוד-מאוד עזר לי להתמודד".
איך ההורים התמודדו עם הנפילה בשבי שלך אחרי מות אחיך?
"סבלו מאוד. אמא שלי חלתה בסרטן, וגם אבא שלי סבל מאוד. אבל זה גורלנו. הם היו חלוצים ובנו את הארץ ושילמו מחירים בגלל זה. זה המחיר של לחיות בארץ הזאת".
