כשסיפרתי לבת הזוג שלי שאני כותב מאמר סביב השאלה "איך לזרום", הדבר הראשון שהיא אמרה היה שזה נושא שחוק. היא צדקה: זו באמת קלישאה ניו-אייג'ית. "לזרום", "לשחרר" או "פשוט להיות עצמך" הם מונחים פופולריים מאוד ושחוקים בתרבות העכשווית. אז למה אני בכל זאת רוצה לכתוב על הנושא?
קראו עוד:
אחרי מחשבה עניתי כך: מה הופך נושא לשחוק? קודם כל, הוא חשוב לאנשים רבים. קלילות, ספונטניות ויצירתיות אינטואיטיבית הן חוויות נחשקות ביום-יום לחוץ וכבד. שנית, אנשים עדיין נאבקים על מציאת פתרון יעיל ולכן חוזרים לנושא הזה שוב ושוב. חשוב לנו לזרום, אבל אנחנו לא יודעים איך. אם לא היה לנו חשוב, או אם הייתה לנו תשובה טובה, הנושא לא היה עולה בתדירות כזו.
4 צפייה בגלריה
חשוב לנו לזרום, אבל אנחנו לא יודעים איך. אם לא היה לנו חשוב, או אם הייתה לנו תשובה טובה, הנושא לא היה עולה בתדירות כזו
(צילום: shutterstock)
מה זה "לזרום"?
נתחיל בניסיון לדייק את המונח. למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "לזרום"? קחו רגע ותחשבו על אירוע אחד שבו "זרמתם", ועל אירוע אחר בו "לא זרמתם". התחושה מוכרת: ריאיון עבודה או פגישה ראשונה עם ההורים של בן/בת הזוג מרגישים מכווצים, קפוצים וכבדים. לעומתם, חשבו על שיחה נעימה עם חברה קרובה או על הרגע שבו מתמסרים למוזיקה, רוקדים ושוכחים את כל הדאגות: בשני המקרים אנחנו מרגישים אווריריים ונינוחים, כאילו הדברים מתרחשים מעצמם.
שיחה טובה עם חברה וריקוד הן חוויות שונות לגמרי, ובכל זאת, בשתיהן זרמנו. אז מה משותף להן? על מה אנחנו מתבססים כשאנחנו קוראים להן "רגעים זורמים"? התשובה שאני מבקש להציע היא פשוטה: רגע "זורם" הוא רגע עם מעט מאבקים פנימיים.
מהו מאבק פנימי
הגוף והתודעה הם מרחב שבו מתעוררים אינספור תחושות, רגשות, דחפים וכוונות. כל אלמנט מושך לכיוון אחר. כדי להדגים, נתחיל מכמה קלישאות.
אני זוכר את היום שבו ניגשתי בפעם הראשונה למישהי שמצאה חן בעיניי. צד אחד בי מאוד לא רצה בחוויה הזו: הוא רצה להישאר לשבת ולהתחבא. אבל צד שני דחף בכל הכוח קדימה, כמעט דרס את הצד הפוחד. צד שלישי זיהה שאני בלחץ וצעק ש"חייבים להירגע". צד אחר שם לב לאופן שבו אני עומד. צד נוסף תהה מה כדאי שאגיד לבחורה.
התוצאה של כל הבלגן הזה הייתה אינטראקציה קפואה וקפוצה. כל מילה שיצאה מהפה שלי הייתה תוצאה של מאבק בכל שאר הכוחות שדחפו למקומות שונים. סבלתי מכל רגע, והייתי רחוק מ"לזרום". חברים ששמעו את הסיפור אמרו לי, "תירגע", "פשוט תהיה עצמך" – אבל העצה הייתה חסרת תועלת. מה מכל הרגשות והתחושות האלה מייצג את "עצמי"? הרי חלק מעצמי רוצה להכיר, להתקרב ולחוות – וחלק אחר רוצה לברוח.
הקונצנזוס המערבי שקיים סביב מדעי המוח מציע הסבר לחוויה שתיארתי, ולפיו המוח הוא רשת דינמית בעלת פונקציות מרובות, שעובדות במקביל ומתקשרות זו עם זו בדרכים מגוונות. בכל רגע נתון חלק מסוים בי "לוקח פיקוד", בעוד החלקים האחרים ממשיכים לייצר, לעבד ולשלוח מידע למקומות שונים. חוויית הרגע היא רק חלק קטן מהתהליכים שמתרחשים במוח בכל זמן נתון. אפשרי בהחלט שחלקים מהמוח יעסקו בשיחה - בעיבוד מילים ומחשבות, בהאזנה, במתן פקודות לפה ולידיים – ובמקביל, חלקים אחרים יעסקו בדאגות ובחוסר ביטחון.
גם לחקר התודעה הבודהיסטי יש הסבר לאירוע שתיארתי. על פי עיקרון מרכזי בו, "אני" הוא לא דבר אחד אלא הרבה תופעות שונות שמופיעות ונעלמות ללא הפסקה. רובן הגדול מופיע ללא הזמנה ושליטה. על פי המסורת, הפנמה מלאה של הרעיון הזה מובילה לשחרור מסבל ולחיים הרמוניים – או במילים שלנו: לחיים זורמים.
4 צפייה בגלריה
על פי חקר התודעה הבודהיסטי, "אני" הוא לא דבר אחד אלא הרבה תופעות שונות שמופיעות ונעלמות ללא הפסקה
(צילום: shutterstock)
כדי להדגים את ריבוי ה"אני" נפנה לחוויה מוכרת נוספת – התעוררות בבוקר. צלצול השעון מעיר אותי מוקדם, אני שולח את היד לכבות אותו ועוצם את העיניים בחזרה. כל הגוף שלי מתחנן שאתן לו לחזור לישון, אבל משהו מטריד לא מאפשר לי לשוב ולהירדם. הצורך לקום מתגבר וממשיך להתעקש שאני חייב לפקוח את העיניים, לצאת מהשמיכה, להתלבש ולהתארגן. אני מתרגז על המחשבות שאולי אאחר לעבודה, רוצה שיעזבו אותי וייתנו לי מנוחה. אני מנסה להסיח את דעתי עם מחשבות אחרות, אבל הדאגה לא עוזבת. מהצד השני, כשאני קם לבסוף, אני כועס על הרצון לחזור למיטה ("די, אני צריך לקום, תשחרר אותי"). בדרך לעבודה, בעודי מאחר, אני אכעס על עצמי: "למה הקשבת שוב לקול שרוצה להמשיך לישון?"
מי מהקולות הוא אני? מי מהם הוא המרכז האותנטי שלי? התשובה של חקר התודעה הבודהיסטי היא שבכל פעם זה משהו אחר. רגע אחד אני מזדהה עם התחינה של הגוף שלי למנוחה. ברגע הבא אני מרגיש חובה לקום ולהתחיל את היום שלי. שני הצדדים נאבקים ביניהם על השליטה, ובסופו של דבר ינצח צד אחד ויהפוך להיות "אני" באותו רגע. אם הצד שניצח הוא הצד האחראי, אקום מהמיטה ואספר את הסיפור ש"היה לי קשה לקום". במקרה זה ה"אני" הוא הרצון לקום. אם הצד שניצח הוא הצד השני, אשאר לישון ואספר סיפור הפוך: "החלטתי לתת לעצמי עוד קצת זמן לישון". כאן ה"אני" הוא הרצון לנוח.
עם מי המאבק שלי?
הגדרנו רגעים זורמים בתור כאלו שיש בהם מעט חיכוכים פנימיים. ראינו גם שבמשך היום מופיעים בתודעה כוחות שונים ומנוגדים: אני רוצה לקום מהמיטה וגם לישון; רוצה לגשת למישהו חדש וגם להתחבא; חוזר מובס מהשיחה המביכה וכועס על החלק בי שגמגם ואמר שטויות; מאחר לעבודה כי לא התעוררתי וכועס על החלק שהתעקש להישאר במיטה. כלומר, אני תופס צד בוויכוח הפנימי והודף את הצד השני: למה היית צריך לפחד כל כך? למה אני עצלן?
אבל על מה אני כועס? על מי אני כועס? לא החלטתי להיות נבוך, וגם לא יכולתי להחליט להפסיק את המבוכה. המבוכה פשוט הופיעה שם ולא עזבה אותי גם ימים אחר כך. האם יש דרך להיות רק דבר אחד? ניסיתי וגיליתי שלא. לא יכולתי להיות רק עם ביטחון או להפגין רק קסם אישי. הספק והבלבול היו שם איתי למרות כל הניסיונות. גם אין ביכולתי להחליט לקום בבוקר עם חשק ומרץ. אין לי שליטה על כך. לכעוס על עצמי על כך שאני רוצה לישון, זה כמו לכעוס על כך שיורד גשם: זו תופעה שמתרחשת מעצמה, לא ביוזמתי ולא בשליטתי.
אם הצד שניצח הוא האחראי, אקום מהמיטה ואספר ש"היה לי קשה לקום". במקרה זה ה"אני" הוא הרצון לקום. אם ניצח הצד השני, אשאר לישון ואספר סיפור הפוך: "החלטתי לתת לעצמי עוד זמן לישון". כאן ה"אני" הוא הרצון לנוח
אם כך, האם להתייאש? אם אין דרך להיות תמיד רק דבר אחד, האם יש דרך לזרום? על פי הפסיכולוגיה הבודהיסטית, המקור לתקיעות, לכיווץ ולמלחמות הפנימיות הוא לא ריבוי התופעות, אלא משהו עדין יותר.
מקור הסבל
בפסיכולוגיה הבודהיסטית מקור הסבל הוא לא ריבוי הרצונות, התחושות והרגשות, אלא מערכת היחסים שלנו עם אותן תופעות שמופיעות אצלנו או קורות לנו. מדובר בהבדל דק, אך משמעותי. במשך חיינו אנחנו חווים זרם בלתי פוסק של חוויות: עדינות וגסות, נעימות ושאינן נעימות, רצויות ובלתי רצויות. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לגרום לזרם הזה להיות נעים יותר. אם אני רעב, אני מכין סנדוויץ'; אם קר לי, אני מתלבש; אם אני בודד, אני מחפש חברה; ואם יש לי דאגות כלכליות, אני מחפש עבודה. ובכל זאת, תחושות בלתי נעימות מופיעות, ותחושות נעימות נפסקות במהלך החיים ופעמים רבות לאורך היום.
לצד ניסיון לשפר את התחושות ואת הרגשות שאני חווה, כדאי לבדוק את טיבה של מערכת היחסים שלי עם תופעות אלו. על פי עיקרון מרכזי בפסיכולוגיה הבודהיסטית, הניסיון לשלוט בתחושות וברגשות, לנהל אותן, להילחם בהן או לברוח מהן, גורם סבל מיותר. חוויה "זורמת" או הרמונית היא חוויה שיש בה פחות מאבק פנימי, לא משום שהעלמתי או הדחקתי חלקים ממני, אלא כי למדתי לקבל את מגוון התחושות והרגשות שעולים בי ברגע הנוכחי. אם הכוחות השונים בי מופעלים ללא בחירה, אין לי ברירה אלא לחוות את כולם. אבל אני בהחלט יכול ללמד את עצמי לא להוסיף שמן למדורה: לא להוסיף כעס, אשמה, חרטה או חשש לאותן חוויות.
בחלק הבא של המאמר, שיפורסם בשבוע הבא, נלמד טכניקות התבוננות וקבלה ברגשות ובתחושות, שנועדו לאפשר לכוחות השונים שעולים בנו להתבטא, ובכך להפחית את המאבק הפנימי.
הכותב הוא מורה ומטפל במיינדפולנס ליחידים ולקבוצות. למד בודהיזם בארצות הברית, באנגליה, בבורמה, בנפאל ובישראל. הדוקטורט שלו עסק בדרכי התמודדות עם משברים אישיים וקהילתיים בעזרת שינויים בהגדרת ה"עצמי"
