גם ממרחק של 123 ימים מאז 7 באוקטובר קשה להבין כיצד שרד את התופת עמיחי שינדלר (33), עובד סוציאלי שמטפל בנפגעי נפש ואב לשישה, שנפצע אנושות בביתו בקיבוץ כרם שלום. המחבלים פוצצו מטען על דלת הממ"ד לאחר שעמיחי חסם את כניסתם. הביטוי "הציל אותם בגופו" קיבל באותן שניות משמעות מצמררת. עמיחי ספג את הפיצוץ האדיר ואת הרסיסים, והציל את אשתו אביטל (31) ואת ששת הילדים שלא נפגעו כלל. אביטל הייתה בטוחה באותם רגעים שבעלה לא שרד. שניים מחברי כיתת הכוננות, עמיחי ויצן וידידיה רזיאל זכרם לברכה, הוזעקו לטפל בעמיחי - ונהרגו בהיתקלות עם מחבלים ליד הבית. אחיו של עמיחי, אבישי שינדלר ז"ל, נרצח לפני 13 שנים וחצי בפיגוע בדרום הר חברון.
8 צפייה בגלריה
עמיחי שינדלר ואשתו אביטל, ליד דלת הממ"ד שאליה הצמידו המחבלים מטען רב-עוצמה
(צילום: אלבום משפחתי)
"חיפשנו משמעות ואורח חיים קהילתי והגענו לכרם שלום", מספרת אביטל כשהיא יושבת לצידו בחדר הטיפולים במחלקת השיקום האורתופדי של המרכז הרפואי שיבא בתל השומר. עמיחי ואשתו, שהתגוררו באלון מורה, עברו לקיבוץ הדרומי לפני ארבע שנים וחצי, שם הם מגדלים את ילדיהם בני השנה וחצי עד 11. רק לפני חצי שנה עברה המשפחה לביתה החדש הממוקם בצדו המערבי של הקיבוץ, 50 מטר בלבד מגדר הגבול והקרוב ביותר לחומה המפרידה בין ישראל לרצועת עזה. זה גם הבית היחיד בקיבוץ שנפגע במתקפת הטרור. כיתת הכוננות ניהלה שם קרב שמגדיר מחדש את המילים אומץ והקרבה.
התראת צבע אדום בשבת הארורה שינתה את מסלול חייה של המשפחה לנצח. אביטל הכניסה את בני המשפחה לממ"ד. "מתחילות לרוץ בניידים הודעות מהמזכירות שמורות לנו להינעל בממ"ד כי בחוץ מתנהל ירי חי ממחבלים שחדרו לקיבוץ. בסביבות 10:00, בעלי התפלל מחוץ לממ"ד וכששמע רעשים מוזרים בתוך הבית שלנו, הוא נכנס לממ"ד ונעל את הדלת", משחזרת אביטל את הדרמה.
"המחבלים דיברו אלינו בעברית ואמרו לנו שנפתח את הדלת, שהם חיילי צה"ל. עמיחי צעק עליהם 'תסתלקו או שאני הורג אתכם', ומיהר להחזיק את דלת הממ"ד ולחסום את כניסתם פנימה". אביטל התקשרה לכיתת הכוננות ובקור רוח עדכנה שמחבלים נמצאים בבית שלהם. באותן שניות הצמידו המחבלים מטען חבלה עוצמתי לדלת הממ"ד. "פתאום נשמע פיצוץ אדיר, הייתי בטוחה שכולנו ניהרג. עמיחי, שהחזיק עדיין את הדלת, ספג רסיסים רבים. מההדף, הוא נחבל בראשו מהקיר שחלקו קרס עליו, צנח על המיטה שבממ"ד ושבר אותה".
אביטל שינדלר: "פתאום נשמע פיצוץ אדיר, הייתי בטוחה שכולנו ניהרג. עמיחי, שהחזיק עדיין את הדלת, ספג רסיסים רבים. מההדף, הוא נחבל בראשו מהקיר שחלקו קרס עליו, צנח על המיטה שבממ"ד ושבר אותה"
אביטל וששת הילדים שישבו מאחור ובמרחק מהדלת, לא נפגעו. המטען ניקב את הדלת והמחבלים נסוגו לסלון. כשהתאושש מפציעתו האנושה וחזר לדבר, שחזר עמיחי את אותם רגעים: "מסיבה שאני לא מבין אותה, המחבלים החליטו לעזוב את הבית שלנו, במקום להיכנס לממ"ד הפרוץ ולגמור את כולנו". אביטל הביטה בבעלה והייתה בטוחה שהוא מת. היא הזעיקה פעם נוספת את חברי כיתת הכוננות. "עד ששמעתי אותו גונח מכאבים, לא האמנתי שהוא בחיים. ובמצב הקיצון הזה, כשכל הזמן אני שומעת קולות ירי מבחוץ, אני אמורה לשדר ביטחון לששת הילדים שלנו, שמסתכלים עליי במבט מפוחד".
היא מתעשתת ומבקשת מהם: "תקשיבו לי טוב, אל תסתכלו על אבא", ששכב שותת דם, שזלג מכל מקום, כולל מהעיניים. "כלתי מבקשת מהילדים שיחד ישירו 'מזמור לתודה' להחלמתו של אבא, יגידו פרקי תהילים ושרו שירים של סוכות", מספרת אמו של עמיחי, סיגלית שינדלר.
"היא שרה והתפללה מתוך חשיבה בהירה שאם עמיחי לא ישרוד, לפחות הילדים ניצלו", מתארת האם שיחד עם בעלה משה, אינם עוזבים לרגע את עמיחי. שניים מחברי כיתת הכוננות, עמיחי ויצן וידידיה רזיאל זכרם לברכה, מיהרו לביתו של עמיחי. "הם התכוונו לפנות אותו לסלון, הרחק מעיני הילדים ולטפל בו, ופתאום הוא אומר להם 'אל תרימו אותי, אני יכול ללכת לבד'", מתארת האם.
רופא בכיר: "הייתי בטוח שהוא מת"
על הרצפה בסלון הניחו לו חוסם עורקים, ואז, קרוב לדלת הכניסה, הפתיע אותם מחבל וירה בהם למוות. ויצן, 33, אב לחמישה ורזיאל, 31, אב לשלושה, הספיקו עם שאר חברי כיתת הכוננות, ושישה חיילים מסיירת נח"ל-הגנ"ש (הגנת יישובים) להדוף ולהרוג את 20 המחבלים שחדרו לקיבוץ הקטן. בכך מנעו טבח המוני. לויצן ז"ל ולעמיחי היכרות מוקדמת עוד מהימים שגרו באלון מורה. הוא הכיר משם את הטרגדיה המשפחתית שפקדה את משפחת שינדלר 13 שנים קודם. בנם אבישי ז"ל, יצא מישיבת שבי חברון ועלה על טרמפ. בעיקול הדרך ארבו מחבלים, ירו צרורות ורצחו את כל הנוסעים. יחד עם אבישי ז"ל נרצחו בני הזוג טליה ויצחק אימס ז"ל וכוכבה אבן חיים ז"ל.
8 צפייה בגלריה
"עד ששמעתי אותו גונח מכאבים, לא האמנתי שהוא בחיים". עמיחי שינדלר ואשתו אביטל בשיקום האורתופדי בשיבא
(צילום: שאול גולן)
כבר בכניסה לבית המשפחה, כשראה את עמיחי מתנדנד בין חיים למוות, אמר ויצן ז"ל: "משפחת שינדלר לא תהיה שכולה עוד פעם". הלחימה התגברה ורעש ירי מחריש אוזניים נשמע ברחבי הקיבוץ. כאמור, ויצן עצמו נורה למוות בידי מחבלים וכך גם ידידיה רזיאל. ויצן ורזיאל נטמנו ב-11 באוקטובר בהר הרצל בדרגת רס"ר במיל'. השניים הוכרו כחללי צה"ל ב"חיל הגנת הגבולות" יחד עם חברי כיתות כוננות ביישובים אחרים שנהרגו בלחימה.
רק כשעה וחצי אחרי שהעניקו לעמיחי טיפול ראשוני הצליחו לפנות אותו למזכירות, שם פתחו חמ"ל חירום לטיפול בפצועים. יאיר ויזנר, חבר בכיתת הכוננות נפגע מירי רקטה 40 דקות אחרי שפינה את עמיחי. "עפתי באוויר אולי מטר וחצי, וכשהוטחתי על החול ראיתי שטפי דם פורצים, שברים פתוחים בשתי הידיים ופגיעה קשה במותן. הטיסו אותי במסוק לשיבא, יחד עם עמיחי, שלושה ימים הייתי מונשם ומורדם ונשארתי בחיים, כי הייתה לי משימה לספר על כרם שלום. סיפור של אחדות שמוכיח שאפשר לחיות יחד. וזה הסיפור הלאומי".
יאיר ויזנר: "הטיסו אותי במסוק לשיבא, יחד עם עמיחי, שלושה ימים הייתי מונשם ומורדם ונשארתי בחיים, כי הייתה לי משימה לספר על כרם שלום. סיפור של אחדות שמוכיח שאפשר לחיות יחד. וזה הסיפור הלאומי"
למזכירות שהפכה ל"חדר מיון קדמי" הוזעק רופא שהתארח בקיבוץ. הוא חיבר את עמיחי לעירוי נוזלים וחבש את פצעיו. ארבע שעות שכב עמיחי מדמם כשהוא בסיכון חיים ממשי עד שבסביבות 15:30, הועלה על טנדר צבאי לכיוון מושב בני נצרים. בגלל חומרת פציעתו הוא הועבר לבית חולים שדה שנפתח במושב הסמוך נווה. פרמדיק של מד"א שהגיע למקום הביט בעמיחי הפצוע וחשכו עיניו כשזיהה ש-13 שנים קודם הוא ניסה לשווא להציל את חיי האח, אבישי ז"ל. "זה החזיר אותי אחורה", אמר לאנשי הצוות, "הפעם זה לא יקרה. הוא יחיה".
8 צפייה בגלריה
"הפעם זה לא יקרה". האח אבישי שינדלר ז"ל שנרצח בפיגוע בדרום הר חברון
(צילום: באדיבות המשפחה)
שבע שעות קריטיות מהרגע שנפצע באופן אנוש, ידו הימנית התרסקה לחלוטין ומהשמאלית נותרו שתי אצבעות וחצי, הפנים שלו והלסת התרסקו, כשבידיו ובכתפיו שברים רבים והוא מוסיף לדמם - פונה עמיחי במסוק למרכז הרפואי שיבא בתל השומר. האם סיגלית: "כוחות ההצלה התלבטו אם יש בכלל טעם להטיס אותו, כי הוא היה גמור, אבל למזלו של בני, אלוהים שלח לו את הפרמדיק שזכר את המשפחה ואתגר את עצמו להציל את עמיחי ויהי מה". ב-18:00 נחת מסוק הפינוי במנחת של שיבא, ועמיחי הובהל לחדר הטראומה. "ראיתי אותו מיד כשהגיע", משחזר רופא בכיר, "והייתי בטוח שהוא מת".
בביתם באלעד, שמעו ההורים סיגלית ומשה במעומעם שמשהו קרה, אבל בגלל החג לא האזינו לאמצעי התקשורת. "מיד בצאת השבת הגיע אלינו הבן שגר בלוד. הוא מתנדב במד"א והוא עודכן בכל הפרטים גם מאביטל. כשראיתי אותו", מתארת סיגלית בקול רועד, "כמעט התעלפתי, עד שהוא אמר לי 'אימא אל תדאגי, עמיחי נפצע. אני לא יודע מה מצבו, הוא בשיבא'. בעלי ואני התארגנו מיד ונסענו ברכב של הבן את הנסיעה הארוכה בחיינו: מאלעד לתל השומר".
8 צפייה בגלריה
"לא יחזור להיות מה שהיה עד 7 באוקטובר". עמיחי שינדלר, אשתו וששת ילדיו
(צילום: אלבום משפחתי)
כשהגיעו לשם, עמיחי כבר היה בחדר ניתוח, הרופאים נלחמו על חייו ומצבו הוגדר אנוש. הוא הועבר מורדם ומונשם ובסיכון חיים ליחידה לטיפול נמרץ, ורק כעבור שלושה שבועות שב להכרה. "בגלל המנשם (טובוס) הוא לא יכול היה עדיין לדבר", מספרת אשתו אביטל, "ואני זוכרת שאמרתי לו: אתה לא מבין את גודל הסיפור, אבל כשתבין, תדע שהיו לך הרבה צמתים בדרך שבהם היית עלול לסיים את החיים שלך. משמיים בחרו בנו, בפינצטה, שנישאר בחיים". גם הרופאים תמהו כיצד נשאר בחיים. כשיתעורר יגידו לו: "לא הגיוני מה שקרה לך, אתה נס מהלך".
"יצא עמיחי משודרג"
עמיחי עבר מאז שישה ניתוחים, "התלבטנו אם יש בכלל סיכוי לשתיים וחצי האצבעות שנשארו לו בכף יד שמאל ולא ידענו אם יש להן בכלל פוטנציאל שיקום ובכל זאת לא ויתרנו. השתלנו בהן עצבים שהועברו מאצבעות אחרות ופחות או יותר הצלחנו להציל אותן", מספר ד"ר צביקה שטיינברגר, מנהל היחידה למיקרוכירורגיה ואורתופלסטיקה במחלקה לכירורגיה של היד במרכז הרפואי שיבא.
"במלחמה הזו אנחנו רואים יותר נפגעי גפיים כיוון שהגוף ממוגן באפוד מהצוואר עד לאגן והראש מוגן בקסדה, כך שרק הידיים והרגליים נשארות חשופות. מאז 7 באוקטובר טיפלנו רק פה ביחידה ב-200 נפגעים. כל אחד מהם נותח בממוצע שלוש פעמים. הפגיעות האלה גורמות לנכות קשה שמשנה חיים ולכן אנחנו מתאמצים לשמר את הגפיים. אצלנו בשיבא מתמחים בטיפול בפציעות משולבות, ידיים ורגליים, וזה דורש חשיבה מחוץ לקופסה".
8 צפייה בגלריה
"זה דורש חשיבה מחוץ לקופסה". ד"ר צביקה שטיינברגר, מנהל היחידה למיקרוכירורגיה ואורתופלסטיקה של היד בשיבא
(צילום: שאול גולן)
אתגר שימור כפות הידיים הוא הקשה יותר לביצוע. "קשה מאד לוותר על יד, כי היד מגדירה אותנו. אנחנו יוצאים לעולם עם עיניים רואות ועם ידיים נוגעות, ממששות ומלטפות", אומר ד"ר שטיינברגר, "לרגל כרותה יש חלופה מצוינת ובעלי הרגליים התותבות, כבר לא מסתירים וחושפים את התותב בחופשיות. אבל יד כרותה זו כבר נכות. בלי יד, הקטוע הופך לנכה על מלא ואיכות החיים שלו נהרסת. ולכן, כשאנחנו מזהים תזוזה הכי קלה ביד שנפגעה או שנחסמה לזמן ארוך מדי בחוסם עורקים, אנחנו חוגגים".
ד"ר צביקה שטיינברגר: "התלבטנו אם יש בכלל סיכוי לשתיים וחצי האצבעות שנשארו לו בכף יד שמאל ולא ידענו אם יש להן בכלל פוטנציאל שיקום ובכל זאת לא ויתרנו. השתלנו בהן עצבים שהועברו מאצבעות אחרות ופחות או יותר הצלחנו להציל אותן"
אחרי ששב להכרתו, אמר לעמיחי שינדלר אחד הרופאים: "הגעת אלינו פזל של 15 חתיכות". אחרי שהתאושש במהירות שהפתיעה גם את הרופאים, הועבר עמיחי למחלקת השיקום, שם הוא מתאמן בנחישות במסגרת ריפוי בעיסוק. האצבעות הנותרות ביד שמאל חלשות ובקושי מתפקדות, אבל הוא נחוש להניע אותן. כשביקרנו אותו בחדר הטיפולים, הוא ישב מול מכשיר וניכר עליו שהוא מתאמץ להפעיל אותו, אבל לא מוותר. ממשיך בנחישות פעם ועוד פעם. "אנחנו אופטימיים ומאמינים שבכוח האמונה והרצון העז שלו ובעזרת השם, גם האצבעות ישתקמו. עמיחי יודע שלא יחזור לחיים שהיו לו עד 7 באוקטובר, אבל הוא אומר שמהפציעה האנושה שלו ששינתה את חייו לתמיד, יצא עמיחי משודרג".
רחלי ביסמוט, מרפאה בעיסוק במחלקת שיקום אורתופדי במרכז הרפואי שיבא, נפעמת מנחישותו של עמיחי: "כמרפאה בעיסוק, נפגשתי עם המון פציעות ידיים והפציעה של עמיחי היא בין המורכבות. ברגע שלוקחים לך את שתי הידיים, חוסר האונים הוא בלתי ניתן לשיעור - אתה סיעודי בכל מובן המילה. בריפוי בעיסוק, מטרת העל היא חזרה לתפקוד עצמאי והיא מכילה בתוכה המון מטרות קטנות וחשובות כמו אכילה עצמאית, צחצוח שיניים, לבוש, נטילת ידיים ועוד תפקודים המאפשרים את עצמאות האדם ומחזירים לו את תחושת השליטה בחייו.
8 צפייה בגלריה
"אצל עמיחי התסכול אף פעם לא שיחק תפקיד". עם המרפאה בעיסוק רחלי ביסמוט ועם אביטל שינדלר
(צילום: שאול גולן)
"עמיחי אדם מיוחד מאוד. למרות הקושי, אצל עמיחי התסכול אף פעם לא שיחק תפקיד. הוא פשוט עושה כל מה שצריך ומעבר, סובל כאבים קשים, לובש סדים מכאיבים ולא מתלונן כלל. הוא מתרגל שוב ושוב עד שצולח כל משימה, ברוגע ושלווה. מבחינתו, הוא כבר רוצה לחזור הביתה לאשתו ולילדים. כיום, בעזרת סדים ואביזרי עזר, עמיחי כמעט עצמאי לגמרי ובקרוב יקבל את התותבת שתיתן לו עוד יותר תפקוד".
נווה מדבר של דו-קיום חילוני-דתי
שלוות החיים המשותפים בכרם שלום הופרה בשבת הארורה כש-20 מחבלים שפרצו את הגדר נכנסו לקיבוץ הקטן. הם נורו וחוסלו בידי כיתת הכוננות והחיילים. מסוק קרב תקף והשמיד עוד 50 מחבלים שהיו מחוץ לקיבוץ. "אבל זה לא ה-סיפור שלנו", אומרים במזכירות הקיבוץ. "אנחנו רוצים לספר על הקיבוץ האידיאולוגי שלנו, שחיים בו חילונים לצד דתיים בכבוד, בהערכה ובקבלה הדדית. אחרי הכול, כולנו הגענו לנווה המדבר הזה מתוך צורך עמוק וערכי ליצור משהו אחר. שותפות מעורבת ולהוכיח שזה אפשרי".
זה נשמע אידילי מדי, אבל בוודאי לא פשוט. חברי הקיבוץ בנו גשר של הבנה והערכה הדדית בין דתיים לחילונים. "דוגמה? הגענו לקיבוץ בקיץ החם של הנגב והתושבים, שעד לבואנו היו כולם מהזרם החילוני, קיבלו אותנו במאור פנים ובפתיחות ושאלו, מה אנחנו צריכים לעשות כדי שתבואו גם אתם לבריכה?" מתארת תושבת דתייה. "בערב שבועות, על גבינות ויין ובהשתתפות גורפת, של כל הקהילה, עשינו מעגלי שיח סביב נושא הבריכה. הדיון היה פתוח, טעון ואמיתי ובעיקר מחייב לפתיחות להקשבה ולהתגמשות". עמוק לתוך הלילה נמצא הפתרון שישביע את רצון כל התושבים: ימים בשבוע שמוקצים לשחייה נפרדת לנשים ולגברים ובשאר הימים הבריכה נשארת מעורבת.
"נושא החינוך היה הבטן הרכה שלנו כיוון שבמועצה יש בית ספר דתי ובית ספר חילוני. אז איפה השיתוף שעליו חלמנו? גם לזה מצאנו פתרון. בשעות אחר הצהריים מתקיימת מסגרת לא פורמלית שבה משתתפים כל הילדים. אם רוצים, תראו שאפשר". רק כשצוללים לעומק הפרטים ולומדים איך נרקם בקיבוץ הקטן והמאוים חזון ישראלי חדש ומרענן של דו-קיום חילוני-דתי, אפשר להבין את התשובה החד-משמעית של משפחת שינדלר כששואלים אם הם מתכוונים לחזור לגור שם. "איזו שאלה בכלל. רק מחפשים שיפוצניק שישקם את הבית".
