קלים שהחלים מסרטן מנגן
(קרדיט: דוברות רמב"ם)
קלים אגרקוב לא האמין שיגיע לגיל 20. כשחגג לפני ימים אחדים את סיום העשור השני של חייו, הרגיש שזו המתנה הכי יפה שקיבל אי פעם.
קראו עוד:
"הסרטן היה אויב שלי במשך שלוש שנים, ולא האמנתי שאנצח אותו", הוא אומר. "ברוסיה גזרו עליי גזר דין מוות כששלחו אותי הביתה ללא טיפול, ואילו בישראל הצילו את חיי ונתנו לי בריאות טובה. אחרי חמישה חודשים של טיפולים אני נקי מסרטן. אני מאושר, ויש לי הכרת תודה ענקית למשפחה החדשה שלי בבית החולים רמב"ם".
2 צפייה בגלריה
קלים ארגקוב ברמב"ם. "הסרטן היה אויב שלי שלוש שנים, ולא האמנתי שאנצח אותו"
(צילום: אילנית חדד)
"זו ההזדמנות האחרונה שלך לחיות"
אגרקוב חלה בלוקמיה לימפואידית חריפה, ובאוגוסט האחרון עלה מסנט פטרסבורג לישראל. אביו התגרש מאמו ועלה לפני כשנה וחצי. לפני מספר שבועות נחתו כאן גם אמו וחברתו כדי לסייע לו בהחלמה ובמעבר לדירה החדשה שלו בעכו.
כשצוללים לחשבון האינסטגרם שלו, אפשר להבחין בצעיר מלא קעקועים שעוסק במוזיקה – כותב שירים, שר, מנגן בתופים ובבס. הוא חלם להיות כוכב רוק, אלא שבמהלך הניסיונות להגשים את חלומו, לקה במחלה והתפנה להתמודדות איתה. כשהלוקמיה אובחנה, פנה לבית חולים בסנט פטרסבורג ועבר טיפולים. "ואז הרופאים שם הרימו ידיים", הוא מספר. "אמרו לי שהטיפולים לא עוזרים, לא נמצא תורם מח עצם מתאים, ואין מה לעשות איתי. הם פשוט שלחו אותי הביתה, למות".
הוא סיפר על כך לאביו, שכבר גר בישראל, וזה הציע לו להגיע לכאן. "אבא אמר לי, 'זו ההזדמנות האחרונה שלך לחיות', אז מיד, בלי התלבטויות, עליתי על מטוס. למעשה, גם קודם רציתי לעלות לישראל, אבל עדיין למדתי ברוסיה והיו לי שם חיים. ההתמודדות עם המחלה גם גזלה לי הרבה זמן ואנרגיות. כשהרופאים אמרו שאין לי סיכוי לחיות, זה הרס אותי לגמרי".
ד"ר עפרת ביאר-כץ: "מתאמת ההשתלות ואני היינו עבורו כמו שתי אמהות. דאגנו לו בכל הרמות. אנחנו יודעים ש-CAR-T מביא לתוצאות טובות, אבל לנוכח ההיסטוריה שלו חיפשנו ומצאנו תורם מח עצם שמתאים לו, כך שאם המחלה תחזור, ניקח אותו להשתלה. בינתיים, התגובה שלו מעולה"
ימים אחדים לאחר נחיתתו, הגיע לבית החולים רמב"ם בחיפה והופנה לד"ר עפרת ביאר-כץ, מנהלת שירות תרפיה תאית. "בפגישה הראשונה התרשמתי ממנו כבחור ביישן מאוד", היא נזכרת. "התחושה הייתה שהוא מיואש ועייף מהטיפולים הכימותרפיים שהוא עבר ברוסיה, שלא צלחו. המחלה חזרה שוב ושוב, והוא נראה בודד וסובל. בעקבות זאת נערכה פגישה של המטולוגים ונתפר לו הטיפול הכי נכון עבורו – טיפול CAR-T, שהוא פורץ דרך".
מדובר בטיפול חדש, במהלכו אוספים מהמטופל את "התאים הלוחמים", לימפוציטים מסוג T. את התאים שולחים למעבדה בחו"ל שמייצרת מהם את תאי ה-CAR-T, מעין 'סופר-לימפוציטים'. כשהם חוזרים לגוף המטופל, הלימפוציטים האלה גורמים לתגובה הרבה יותר אינטנסיבית כשהם נפגשים עם תאי המחלה, וסוחפים אחריהם עוד תאים מסביבם שמסייעים להילחם בגורם הזר.
קלים אגרקוב: "לא רק חיים קיבלתי כאן. קיבלתי את עצמי בגרסה הכי טובה שיש. חשבתי שאין לי סיכוי. הייתי מדוכא מהאפשרות שלעולם לא אוכל לנגן ולכתוב שירים. כשהגעתי לישראל, לא האמנתי שאנשים שאני לא מכיר, ישמרו עליי ככה, ושאני אבריא. פה נתנו לי את הדבר הכי חשוב בעולם – את ההזדמנות להיות בריא"
הטיפול הזה, מסבירה ד"ר ביאר-כץ, מצריך טיפול מקדים של ארבעה עד שישה שבועות במחלקת השתלות מח עצם, ובו מהנדסים את התאים של החולה באופן מלאכותי במעבדה. במקביל עבר אגרקוב טיפול חדש, שונה מזה שקיבל ברוסיה, שמזער את הסרטן ואיפשר לגוף להגיב טוב ל-CAR-T. "זה לא היה טיפול פשוט, והתלוו אליו הרבה תופעות לוואי", אומרת ד"ר ביאר-כץ. "היו גם סיבוכים שהתגברנו עליהם: קלים התחיל לא להרגיש טוב נוירולוגית וסבל מנימול בשפה. אלו היו רגעים מייאשים עבורו; הוא חשש שגם הפעם הטיפול לא יעזור, אבל הצלחנו להשתלט על תופעות הלוואי, והיום, שלושה חודשים וחצי אחרי הטיפול, הוא נקי מהמחלה".
ד"ר ביאר-כץ מספרת שלקחה את הצעיר הרוסי כפרויקט אישי שלה. "מתאמת ההשתלות ואני היינו עבורו כמו שתי אימהות", היא אומרת. "הפכנו עולמות בשבילו. דאגנו לו בכל הרמות. אנחנו יודעים ש-CAR-T מביא לתוצאות טובות, אבל לנוכח ההיסטוריה שלו חיפשנו ומצאנו תורם מח עצם שמתאים לו, כך שאם המחלה תחזור, ניקח אותו להשתלה. בינתיים, התגובה שלו מעולה".
2 צפייה בגלריה
קלים אגרקוב עם פרופ' צילה צוקרמן (מימין), מנהלת המערך ההמטולוגי ברמב"ם, ליאת שרביט, מתאמת מחקר שם, וד"ר עפרת ביאר-כץ
(צילום: הקריה הרפואית רמב"ם)
לא האמנתי שישמרו עליי ככה
אגרקוב מספר שנדהם מהיחס שקיבל בארץ. "לא רק חיים קיבלתי כאן", הוא אומר. "קיבלתי את עצמי בגרסה הכי טובה שיש. בעבר הייתי מדוכדך, חשבתי שאין לי סיכוי. הייתי מדוכא מהאפשרות שלעולם לא אוכל לנגן ולכתוב שירים. כשהגעתי לישראל, לא האמנתי שאנשים שאני לא מכיר, ישמרו עליי ככה, ושאני אבריא.
"לפני שהגעתי לכאן, ידעתי שיש פה מלחמה עם הערבים, ושאחרי הלימודים מתגייסים לצבא לשלוש שנים. זהו. עכשיו אני לומד לאט-לאט את הארץ הזאת. אני גם לומד עברית. אני כבר רואה שהחיים פה הרבה יותר שמחים מאשר ברוסיה. פה אני מרגיש שאני יכול לנשום, שהחיים אפשריים. פה נתנו לי את הדבר הכי חשוב בעולם – את ההזדמנות להיות בריא.
"עכשיו אני רק מקווה שהחברה שלי מרגרט, שאמורה לחזור לרוסיה בחודש הבא, תקבל אישור להישאר בארץ ולהתחיל הליך של עלייה. אנחנו עובדים על זה עכשיו. מרגרט ואני חברים שנה, והיא הייתה איתי בהרבה מהרגעים הקשים וגם השמחים. היא חלק ממני".
