"בנובמבר 2012, כשהייתי עדיין מתמחה, נקראתי למיון לבדוק צעיר שהופנה אלינו מבית החולים בנצרת אחרי שנמצא נוזל בחלל שמקיף את הריאה הימנית שלו. ראיתי מולי נער צנום וביישן בן 20, שהגיע מלווה באביו ובאחיו. הבחור סיפר לי כמעט בלחישה שכבר כמה שבועות הוא סובל מכאבים בצד הימני של בית החזה, שמלווים בקוצר נשימה אשר הולך ומתגבר. אחרי סדרת בדיקות שנעשתה לו, הסברתי לו שצריך לנקז לו את הנוזל מבית החזה והבטחתי שתוך ימים ספורים הרגשתו תשתפר מאוד והוא ישתחרר לביתו. בשלב הזה הייתי לגמרי רגוע, כי בגילו מקור של נוזל כזה הוא דלקתי בדרך כלל.
"הכנסתי נקז, שממנו הופרש ליטר וחצי של נוזל צלול, שזו בשורה טובה בפני עצמה. הייתי בתחושה שהסיפור מאחוריו והעברנו אותו להשגחה במחלקה. אחרי כמה ימים הוא עבר צילום חזה וראינו שלמרות שמרבית הנוזל נוקז, הריאה עדיין מכווצת ולא חזרה למלא את בית החזה. הוא הורד פעם נוספת לחדר ניתוח, ובהליך זעיר-פולשני התגלתה הזוועה במלוא עוצמתה: כל הריאה הייתה זרועה גושים סרטניים. הייתי המום. לא האמנתי למראה עיניי. נטלנו ביופסיה, והתשובה אישרה שמדובר בדבר באמת רע: הוא חולה בסרטן אלים וסופני.
8 צפייה בגלריה
ד''ר עמית כץ, רמב"ם. ''האמא התעלפה, ולמען האמת גם אני לא הייתי רחוק מזה''
(צילום: יח"צ)
"הרגשתי נורא, אבל הקטע הקשה עוד היה לפניי: לבשר למשפחה. זימנתי אותם לחדר משפחות, והם ציפו לשמוע שההליך עבר בקלות. כשבישרתי להם מה גילינו, האמא התעלפה, ולמען האמת גם אני לא הייתי רחוק מזה. גם לי, ששירתתי שבע שנים בשייטת והייתי מג"ד, זה היה יום נוראי. ליוויתי את המשפחה עד שהוא נפטר, ואני עדיין שומר איתם על קשר".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"הבשורה שלעולם לא אשכח יצאה לי מהפה לפני 20 שנה. נקראתי למחלקת יילודים לבדוק תינוק מאחר שהצוות איבחן משהו מוזר בעיניו, שנראו קטנות באופן לא סביר. מיד כשהבטתי בתינוק ראיתי שאין לו כלל עיניים, ובמקומן התפתחה רקמה. איך בכלל מבשרים דבר קשה כזה להורים טריים? הכנסתי את שניהם לחדר והתחלתי בסיבוב מרכך, תוך שאני מעצימה את שאר הבשורות: 'איזה חמוד התינוק שלכם', אמרתי, 'הוא שומע מצוין, כל האיברים שלו בריאים ומתפקדים, הוא יתפתח באופן נורמטיבי, אבל' – אמרתי בעדינות – 'הסיכוי שהוא יראה לא גבוה'.
8 צפייה בגלריה
פרופ' חנה לייבה, קפלן. ''מצד אחד רציתי לרכך את הרגע, אבל מצד שני הייתי צריכה להיות ברורה''
(צילום: גלעד שעבני שופן)
"ההורים ההמומים ביקשו הסברים: 'מה זאת אומרת? יהיו לו קשיים בראייה? הוא יזדקק למשקפיים?' בשלב הזה כבר אמרתי להם באופן הברור ביותר: 'הוא נולד בלי מבנה תקין של העין. חסר בה החלק שמצלם'. ההורים, כצפוי, התקשו להפנים: 'ואין מה לעשות? אולי יש ניתוח?' מצד אחד רציתי לרכך את הרגע, אבל מצד שני הייתי צריכה להיות ברורה. אמרתי להם בטון הכי רגוע שיכולתי לגייס שכולם בסוף מסתדרים, ושתיאורטית ניתן לנתח – אבל זה לא כדאי כי זה רק יסב לו כאב מבלי לשדרג את מצב עיניו. הם קיבלו חוות דעת נוספות, ולבסוף נאלצו להשלים עם הגזירה".
"רופא עמית, שהוא גם חבר שלי, בריא ומלא חיים, התלונן בפניי לפני שלוש שנים שהוא סובל מכאבי גב שמקשים עליו להתכופף וללכת. הפניתי אותו לביצוע סי.טי. גב, והוא ביקש ממני שאתלווה אליו בבדיקה. הממצאים העלו חשד לגידול בבטן. זה לא נראה לי טוב, אבל עוד לא הבנתי בנקודת הזמן ההיא כמה זה גרוע באמת. אישפזתי אותו במחלקה שאותה אני מנהל, אבל דיברתי עדיין באופן עמום ואמרתי לו שיש דברים לא ברורים ואני רוצה לבדוק אותם. ידעתי שכרופא הוא כבר מתחיל להבין שיש בעיה, אבל כאדם הוא אולי מסרב עדיין להפנים. ואולי הוא לא רצה להביך אותי בשאלות שיגרמו לי להגיד במדויק מה מצבו.
8 צפייה בגלריה
פרופ' בוריס קסל, הלל יפה. ''בוקר אחד הוא הגיע אליי למחלקה ואמר: 'בוריס, באתי למות אצלך'. וככה ליוויתי אותו עד יומו האחרון''
(צילום: דוברות הלל יפה)
"תוך יומיים הושלמה סדרת בדיקות מקיפה. מביופסיה שניטלה ממנו עלה שהוא לקה בסרטן נדיר ומאוד אלים בחלל הבטן. את המעמד הזה, כששנינו יושבים אצלי בחדר אחד מול השני, רופא מול רופא-חולה, כשאני מבשר שחורות לחבר שאיתו נהגתי לדבר על הכל, לבלות בחו"ל, לטייל – לא אשכח כל חיי. בקול רועד אמרתי לו שהתגלה גידול אלים בשלב שכבר אינו נתיח. הוא היה בהלם. בחדר השתרר שקט נורא. אחרי כמה דקות של שתיקה הוא עבר למוד של ביצוע ושאל מה התוכנית הטיפולית בשבילו. הוא גם פנה לקבל חוות דעת נוספת, ואף התחיל כימותרפיה שלא הועילה. המצב הלך והידרדר, נפשית וגופנית הוא כבר היה על הקרשים, ואז, באיזה בוקר הוא הגיע אליי למחלקה ואמר: 'בוריס, באתי למות אצלך'. וככה ליוויתי אותו עד יומו האחרון".
"לפני חמישה חודשים נכנסה למרפאה שלי אישה בת 37, מלווה על ידי אחיה הגדול. הם התיישבו מולי, וכשהתחלתי לתחקר את סיבת בואם עלה, שלאחרונה התנהגותה של האישה היא חסרת כל רסן. אחרי כמה דקות של שיחה הבנתי מהם שאמם נפטרה סביב אותו גיל, כנראה מאלצהיימר. בהמשך התמונה הלכה והתקדרה: נודע לי מהם שלפני שלוש שנים אחות נוספת חלתה בשיטיון ונפטרה.
"מחלתה של הצעירה לא התאפיינה בשלב הזה בשכחה, אלא בפיזור נפש, בהתנהגות משולחת רסן, חוסר שיקול דעת, פריצת גבולות, אכילה מופרזת, אמירת מילים או משפטים שאינם במקום, הערות מיניות שהייתה זורקת לזרים, קניות מופרזות, פזרנות, חוסר שינה ואדישות על גבול האפתיה למצבים מסוימים. בבדיקה גופנית הבחנתי ברעד ביד, שנראה כמו הפרעת פרקינסון, הליכה איטית וכבדה ומעט נוקשות.
8 צפייה בגלריה
ד''ר אופיר קרת, בילינסון. ''החלטתי לרכך את הבשורה ולהעביר אותה בשני שלבים''
(צילום: דוברות בילינסון)
"הפניתי אותה לסדרת בדיקות, כולל פט סי.טי מוח והדמיית mri, שמהן כבר היה ברור שהצעירה חולה בדמנציה. זה היה כל כך חד וברור שאפילו לעגל פינות כבר לא יכולתי. נאלצתי לבשר לה ולאחיה את הגרועה שבבשורות. החלטתי לרכך את הבשורה ולהעביר אותה בשני שלבים. תחילה זימנתי אותם אליי למרפאה ואמרתי שהבחורה ככל הנראה נמצאת בסיכון מוגבר לדמנציה. נתתי להם לעכל את רוע הגזירה ולהפנים אותה, ואחרי כשבועיים זימנתי אותם לפגישה נוספת. הפעם האמירה הייתה חד-משמעית, שאני כבר בטוח באבחנה וזו דמנציה. החולה לא הייתה נרעשת אלא מאוד משימתית וחיפשה פתרונות. האח שקע בעצב. זו הייתה הבשורה הכי קשה שבישרתי אי פעם, כי מלבד הסיפור המשפחתי הטרגי ידעתי היטב מה צפוי לה ולאן זה הולך".
"לפני כשנה הגיע אלינו באמבולנס של מד"א גבר בשנות ה-60 לחייו כשהוא מעורפל ומגיב חלקית בלבד. תוך כדי הבדיקות הוא גם הקיא ובהדרגה איבד את ההכרה. הצוות במיון הנשים אותו והעביר את מיטתו לחדר הדמיה. בשלב זה מצבו לא נראה טוב, אבל בטח לא קריטי. התסמינים שלו יכלו לנבוע ממינון יתר של תרופות, מזיהום ומסיבות רבות נוספות. אבל בסי.טי ראינו שיש דימום ברקמת המוח, והבנו שנחרץ גורלו כיוון שאי-אפשר היה לנקז את הדם.
8 צפייה בגלריה
ד''ר אהוד דרוקר, אסותא אשדוד. ''המשפחה הגיבה קשה. הם צעקו ובכו, ואני מולם חסר אונים''
(צילום: יח"צ)
"מחוץ לחדר הטיפולים התאספה כל המשפחה: אשתו, ילדיו, חתניו וכלתו. הם היו אופטימיים לגמרי, על גבול השאננות, כיוון שאב המשפחה היה בריא יחסית ונמרץ. ובעודנו מבינים שזה הולך לכיוון סופני, הם כבר תיכננו תוכניות, שכללו כמובן גם את האב, לשבת הקרובה. יצאתי אליהם מחדר ההלם, כינסתי אותם בחדר משפחות, ואמרתי שאני מצטער מאוד, אבל מצבו קריטי, למעשה סופני. המשפחה הגיבה קשה. הם צעקו ובכו, ואני מולם חסר אונים. זה לא קרה רק בגלל שהבשורה הייתה רעה כשלעצמה, אלא גם בגלל ההפתעה הגמורה. מבחינתם, אסון נחת עליהם משום מקום".
"זה קרה לפני 21 שנים ואני עדיין זוכר את זה בבהירות רבה. לאיכילוב, שם ניהלתי את המחלקה האורתופדית, הובהל אופנוען בן 30 שנפגע קשה בתאונת דרכים. פציעתו הייתה מורכבת וכללה דימום תוך-בטני מסכן חיים. בחדר ההלם טיפלו בו במקביל רופאים מהתמחויות שונות. בין היתר הוא פרק את הברך. באופן ידני החזרנו אותה למקומה, ולמרות זאת הדופק ברגל לא התחדש והיא הייתה חיוורת מהיעדר אספקת דם.
"חלון ההזדמנויות להציל גפה במצב כזה הוא שש שעות, אבל היה צריך קודם כל לעצור את הדימום בבטן. לכן, אחרי שקיבעתי את הברך ואת העורק מחשש שייקרע, הוא הובהל לחדר ניתוח. משם העבירו אותו ישירות לטיפול נמרץ, וחלון שש השעות למעשה נסגר. בכל זאת התעקשתי לנסות, ומטיפול נמרץ הורדנו אותו לניתוח בניסיון להילחם על הרגל שלו. אבל גם כשהסרתי את השרירים המתים זה לא עזר. הגפה למעשה מתה והיה צריך לכרות אותה.
8 צפייה בגלריה
פרופ' שמואל דקל, אסותא ת''א. ''הייתי שם, איתו, בשברו, חסר מילים מול העצב הנורא והגורל שכה התאכזר אליו''
(צילום: יח"צ)
"בישרתי לצעיר שכדי להציל את חייו אני חייב לכרות את הרגל. מה ששבר אותי היה לראות אותו מתמקח על רוע הגזירה. הוא אמר 'פרופסור, אולי לא חייבים לכרות? אולי יש משהו אחר לעשות?' – והתחיל לבכות בכי עמוק שאי-אפשר לעמוד מולו. ואני שם, איתו, בשברו, חסר מילים מול העצב הנורא והגורל שכה התאכזר אליו".
"במסגרת תפקידי נאלצתי לא אחת לבשר לנשים הרות על הפסקת הדופק בעובר, אבל המקרה הזה כל כך טילטל אותי שאת הבשורה מסרתי כשאני עצמי מוצף דמעות. זה קרה לאחר שלחדר המיון הובהלה אישה בת 34, בשבוע ה-36 להיריונה הראשון, שנפגעה בתאונה. כשהזעיקו אותי היא כבר הייתה בחדר טראומה. מיד זיהיתי את האישה: היא טופלה אצלנו שנים ארוכות בניסיון להרות. וכשסוף-סוף הרתה היא חלתה ביתר לחץ דם, בסוכרת היריונית ובלוטת התריס שלה יצאה מאיזון, אבל עם כל האתגרים האלה התמודדנו בהצלחה וההיריון היה תקין לגמרי.
"בחדר הניתוח גיליתי שהעובר לא שרד את התאונה. אני זוכר שניגשתי אליה, התקרבתי למיטתה, אמרתי לה שאני כל כך שמח שהיא בסדר ושמצבה יציב, 'אבל', הוספתי, 'יש לי גם משהו לא משמח לבשר לך, שהעובר לא שרד'. במשך דקות ארוכות שנינו בכינו. כמה היריונות נפל היא עברה, כמה ניסיונות להרות, והנה, היריון מוצלח ראשון מסתיים באופן כל כך טרגי. התפרקתי".
