בשיתוף אלי לילי
בפברואר השנה – כלומר לפני תשעה חודשים שמרגישים כמו שבע שנים (רעות) – כתבתי כאן על נשים שמתמודדות עם סרטן שד בזמן מלחמה. הכותרת נשארה נכונה: "כולנו חיים עם הידיעה שמתישהו נמות" (ומצליחים להדחיק אותה כדי שנוכל להמשיך לחיות).
בשנה האחרונה התחזקו שני הצדדים של המשוואה הזו: הידיעה שמתישהו כולנו נמות – וביתר שאת שאם לא נציל אותם ואותן הם ימותו – בצד הצורך האדיר, ההכרחי, להדחיק, כדי שנוכל להמשיך לנשום. לחיות.
כמחלימה מסרטן שד אני חיה לצד הסדק הזה, שנפער לעד בחומת ההדחקה שלי. כמנכ"לית עמותת "אחת מתשע", אני מנסה לאפשר את זה גם לאחרות – מתמודדות ומחלימות.
מאז דצמבר האחרון אנחנו נוכחות יותר בצפון, עובדות עם מתמודדות שהפכו לוחמות בשתי חזיתות: מנהלות מאבק יומיומי במחלה מסכנת חיים, ומתפקדות בתקופה של כאוס חסר תקדים, כשרבות מהן מפונות מבתיהן.
חשבו עליהן, על נשות קריית-שמונה וקו העימות הגיבורות. נסו לדמיין איך זה לעבור טיפולי כימותרפיה כשאת גרה במלון, בחדר אחד עם בני משפחתך. לא תצליחו. גם מי שעברה זאת בסביבתה הרגילה, התומכת, תתקשה להבין איך הן עושות את זה.
דמיינו אותן מנסות לחזור לשגרה אחרי שהחלימו. אנחנו ב"אחת מתשע" מאמינות שאין באמת דבר כזה חזרה לשגרה, לפחות לא כמו זו שהייתה פעם. אנחנו מאמינות בחזרה לשגרה חדשה, אחרת. איך נראית שגרה של מפונות – בלי בית, בלי עבודה, בלי סדר יום? איך הן דואגות לעצמן, זוכרות לטפל בעצמן, לקחת תרופות למניעת הישנות או לדאוג לשגרת בדיקות צפופה, אם הן בקבוצת סיכון?
1 צפייה בגלריה
טלי רוזין, מנכ"לית "אחת מתשע"
טלי רוזין, מנכ"לית "אחת מתשע"
טלי רוזין, מנכ"לית "אחת מתשע"
(צילום: יפעת יוגב)
לכן אנחנו גם שם. תומכות ומלוות את המתמודדות והמחלימות – השנה גם בשטח ממש, בבתי המלון בטבריה, בעזרת סטודנטיות לעבודה סוציאלית ממכללת תל-חי, שרכזת הליווי והתמיכה שלנו, צפונית בעצמה, מדריכה אותן, והן עוזרות למחלימות לנהל את החרדה, ולא לתת לה לנהל אותן. אנחנו מקיימות קבוצות תמיכה, מסבסדות טיפולים רגשיים, מסייעות במיצוי זכויות ומנגישות מידע גם באתר.
נאמנות לקביעה שגילוי מוקדם מציל חיים, אנחנו פועלות גם עם הבריאות שבין המפונות. לאן הן הולכות להיבדק? האם הן הולכות להיבדק בכלל? אין להן שגרת חיים, איך תהיה להן שגרת בדיקות? ועם זאת, כמה חשוב להיבדק ולזכור איזו חשיבות עצומה יש לגילוי מוקדם.
מדי שנה, מציינים בחודש אוקטובר בעולם ובישראל את חודש המודעות לסרטן השד. מאז 7 באוקטובר החודש הזה נצבע לכולנו בשחור, וכנראה לא יחזור להיות ורוד שוב. כדי להישאר בתודעה ולהזכיר לכולנו את חשיבות הגילוי המוקדם, החלטנו בעמותה להשיק את חודש המודעות הישראלי לסרטן השד ב-1 בספטמבר.
כותרת הקמפיין שלנו קראה לכולן לא להיכנס לסטציצטיקה (כן, זו לא טעות), אלא לעמוד הרלוונטי באתר שלנו, שם אפשר למצוא את כל מה שצריך לדעת על גילוי מוקדם. רמז: לקבוע תור לכירורגית שד, לבקש למלא שאלון הערכת סיכון ולהתמיד בשגרת הבדיקות שהומלצה לך, בהתאם לגיל ולקבוצת הסיכון שאולי את שייכת אליה.
לקראת הקמפיין ערכנו סקר בקרב מדגם מייצג של נשים, והופתענו לגלות ש-59% מתוכן לא יודעות שלרוב הנשים המתמודדות עם סרטן השד אין כל סיפור משפחתי קודם, או גורמי סיכון ידועים.
גורם הסיכון העיקרי לסרטן השד הוא עצם היותנו נשים, ומכאן החשיבות הרבה שיש למודעות ולהקפדה על שגרת מעקב ועל בדיקות בהתאם להמלצות הרפואיות, המותאמות למאפיינים האישיים של כל אישה.
חשוב שתכירי את גופך ואת שדייך ותהיי מודעת לשינויים שחלים בהם. ברוב המקרים יהיו אלו שינויים שפירים (לא ממאירים), אבל כשיש ספק – אין ספק.
סרטן שד לא מחכה לחודש מודעות ולא נעצר במלחמה. לכי להיבדק, וזכרי: גילוי מוקדם מאפשר החלמה ב־92% מהמקרים.
בשיתוף אלי לילי