עשרות אלונקות מוצפות בדם ובהן גם תרמילי ירי, עטיפות מזרקים ואינפוזיות על הרצפה, כפפות טיפול כחולות, חדרי ניתוח שעבדו בסרט נע ומקררי מתים עמוסים עד אפס מקום. חלק מהגופות כבר הונחו על הרצפה - מכוסות בסדיני בית החולים. המרכז הרפואי ברזילי קלט ב-7 באוקטובר לא פחות מ-370 פצועים, ומאז אותו יום ארור טיפל ביותר מ-3,300 פצועים - כאשר הוא עצמו מאוים במאות רקטות וסובל מהיעדר מיגון בחלקים גדולים ממנו, עוד תוצאה עגומה של הרעבת מערכת הבריאות הישראלית לאורך השנים.
"מתי הרגשתי שאנחנו על גבול אי-הספיקה? כבר ב-8:30 בבוקר השבת השחורה, כשפינו אלינו עשרות אנשי ביטחון וחיילים פצועים. זה היה רצף בלתי פוסק של אמבולנסים, שהגיעו יחד ומילאו את החניה עד אפס מקום", משחזר מנהל ברזילי פרופ' חזי לוי את הדרמה בבית החולים. "זה היה שיטפון של ממש, הצפה נרחבת שכמותה לא נראתה בישראל". צפו בתיעוד ובשחזור השעות הראשונות בברזילי:
בית החולים ברזילי ב-7 באוקטובר: רצף בלתי נפסק של נפגעים
הפצועים הראשונים, הוא מעיד, הוגדרו במצב אנוש וקשה. "בתוך זמן קצר כבר מילאו שמונה מתוך תשעת חדרי הניתוח הממוגנים, כשבאותו לחץ של זמן עשרות נפגעים טופלו בחדרי הטראומה. כשהזמן עומד לרעתם נדרשו אנשי הצוות הרבים שמיהרו להגיע מביתם, תחת מטחי טילים בלתי פוסקים ופחד גדול מפני היתקלות עם מחבלים, לתגבר את חדרי הטראומה והניתוח. אבל ב-9:30, כפי שמתועד ביומן המבצעים שלנו, כבר לא עמדנו בזרם האדיר הזה, היינו בתפוסת יתר, וזה רק ביממה הראשונה". אחרי טיפול ראשוני, וככל שמצבם אִפשר זאת, הועברו חלק מהפצועים בפינוי שניוני לבתי חולים במרכז הארץ.
בין ראשוני הרופאים שמיהרו להגיע לבית החולים היה ד"ר עמרי לובובסקי, מנהל המערך האורתופדי בברזילי: "קצת אחרי שבע בבוקר מתקשר אליי מתמחה ומדווח על נפגעי ירי שהגיעו למיון הטראומה. מיד העברתי הודעה בוואטסאפ המחלקתי שלנו שכל מי שיכול, שימהר להגיע". עוד לפני שלבש את מדי הרופא הוא עלה לקומת חדרי הניתוח. "באחד החדרים נותח חייל כתוצאה מפציעת ירי בירך, אבל לגודל האירוע נחשפתי כשירדתי למיון והבחנתי שהוא מוצף בחיילים פצועי ירי, בכמויות שכמותן לא ראיתי", הוא מתאר.
מרגע זה, המשימה העיקרית והגורלית שעמדה בפניו הייתה לקבוע סדר קדימויות, למפות את מצב הנפגעים ולהחליט בתוך דקות קצרות וקריטיות מי יטופל ואיפה. שנותיו כלוחם ואחר כך כרופא ב-669 תרמו לקור הרוח שסייע להשתלט על המצב בתבונה - ובעיקר לנהל. "הפעילות הראשונה הייתה גורפת, כששחררנו את כל חסמי העורקים מגפי החיילים והחלפנו אותם בחבישות לחץ שמאפשרות אספקת דם תקינה לגפיים. במקביל הפצועים עברו הערכת מצבם, כשליד כל מיטה לא נמצא הצוות הרגיל, כלומר צוותי רפואה, סיעוד ועוד, אלא אורתופד אחד בלבד, שנאלץ להיזכר ברפואה בסיסית שלמד, להבין ולקבל החלטה טיפולית מהירה".
ד"ר עמרי לובובסקי: "נאלצנו כל הזמן לקבל החלטות קשות ומהירות, את מי לנתח קודם, איך לייעל פינוי לבית חולים אחר, וכל זה כשחלק מהציוד ההכרחי לאורתופד נגמר במהירות - למשל מקבעים חיצוניים"
במהומה האנושית הזו, רבת המשתתפים, נאלץ ד"ר לובובסקי לשנות סדרי עדיפויות תוך כדי הליכה, כשמספר רב של נפגעים ממשיך לזרום כל העת לחדר הטראומה של ברזילי. בשמונת חדרי הניתוח נותחו במקביל פצועים אנוש וקשה, ניתוחים מצילי חיים על ידי צוותים מהתמחויות שונות. "אחרי שהכירורגים הצילו חיים בניתוחי בטן וחזה, או מומחה לכלי דם שטיפל וחסם ועקף עורקים פגועים, נכנס אורתופד לפעולה, קיבע, ניתח והציל יד או רגל. בכל חדרי הניתוח התבצעו בשעות הראשונות ניתוחי חירום בלבד".
באותן שעתיים ראשונות נכנסו לחניה הממוגנת ויצאו ממנה עשרות אמבולנסים, שגדשו וחסמו את החניון. "פינו גם הרוגים רבים, והיה מאוד מתסכל בשעתיים הראשונות", מספר ד"ר לובובסקי. "נאלצנו כל הזמן לקבל החלטות קשות ומהירות, את מי לנתח קודם, איך לייעל פינוי לבית חולים אחר, וכל זה כשחלק מהציוד ההכרחי לאורתופד נגמר במהירות - למשל מקבעים חיצוניים, חיוניים והכרחיים, אזלו במהירות ונאלצנו לבקש אספקה דחופה מבתי חולים במרכז הארץ ומפיקוד העורף".
לצד נפגעי גפיים ואיברים פנימיים התפנו לברזילי חיילים שנפצעו בעיניהם. ד"ר אייל אלוני, מנהל מחלקת עיניים, משחזר: "עיקר הפגיעות שראינו היו כתוצאה מחדירת גופים זרים לעין מרסיסי רימונים או משברי אבנים ומהדף, אלה כבר פגיעות קריטיות שעלולות לגרום לאובדן הראייה. לפחות שלושה חיילים נפגעו קשה מאוד בעיניים, עברו ניתוחים וייאלצו לעבור נוספים, כשמוקדם לדעת אם הראייה שלהם ניצלה או אבדה. בנוסף הגיעו חיילים שספגו פגיעת הדף מ-RPG והתעוורו". בעקבות פגיעות העיניים המליצו כל מנהלי המחלקות בישראל פה אחד על שימוש במשקפי מגן בקרב לוחמים. הקריאה הזו עשתה את שלה, ולאורך המלחמה ניכרים הפנמה ושימוש נרחב במשקפי מגן.
הממשלה שולחת לקושש תרומות בחו"ל
אשקלון, העיר המטווחת ביותר בימי המלחמה, מרוחקת רק 12 ק"מ מעזה. גם במהלך ביקורנו שם נשמעו שתי אזעקות וקולות עמומים של יירוטים. גם הארטילריה של צה"ל הרעידה מדי פעם את אשקלון. המרכז הרפואי ברזילי משרת כמאה אלף מטופלים מדי שנה ב-557 מיטות אשפוז. לא מפתיע לגלות כיצד ממשלות ישראל קפצו את ידיהן, חסכו תקציבים הכרחיים, בעיקר למיגון, ושלחו מנהלי בתי חולים - אפילו בדרום ובצפון - לקושש תרומות בעצמם.
"לא ייתכן מצב שלבית חולים שסמוך כל כך לגבול לא יהיה תקצוב מדינה למיגון פגייה, מחלקות פנימיות, בנק הדם ויחידות דיאליזה בעלות של מיליונים רבים, שאין ביכולתי לשלם, וכל זה קורה כשביום הלחימה הרביעי ספגנו טיל שגרם להרס רב", אומר פרופ' חזי לוי. בזמן הריאיון בחניון הממוגן המשיכו להגיע אמבולנסים עם חיילים פצועים.
"את חדרי הלידה הורדנו לתת-קרקע, ובגלל תנאי הצפיפות והיעדר מיגון פגייה רבות בחרו לא ללדת אצלנו, ואנחנו מבינים את הרתיעה, אבל בהדרגה עולה מספר הלידות". מה שלא משתנה זו ההרעבה ארוכת השנים של בתי חולים בפריפריה: "את רואה את הבניינים כאן? על קיר חיצוני של כל אחד מהם מופיע שם הנדבן. אפילו על המלר"ד ויחידת הטראומה", מצביע פרופ' לוי.
התקציב הממשלתי שמקבל בית החולים מכסה, לדבריו, רק שליש מעלויות הבינוי והמיגון, ושני שלישים אמורים להגיע מתורמים, "אבל תורמים מעדיפים לתרום לבתי חולים גדולים במרכז הארץ, מתוך העדפה ששמם יתנוסס בתל אביב ולא באשקלון, ולכן מהתקציב הדל שלרשותי, ולא מהמדינה, נאלצתי לקנות מכשירים מצילי חיים".
5 צפייה בגלריה
שאריות מזרקים ואינפוזיות על הרצפה. עדות אילמת למלחמה על חיי מאות הפצועים
(צילום: דוברות המרכז הרפואי ברזילי)
אבל תסמכו על פרופ' לוי, שילוב של אדם שמדבר בגובה העיניים וברהיטות, קצין רפואה ראשי לשעבר ומנכ"ל משרד הבריאות בעברו, שמנצל את הקסם האישי להתרמה לטובת בית החולים. הוא בוחר את מילותיו בקפידה בטון מפויס וממלכתי, שעה שהוא רותח מכעס על דלות התקצוב הממשלתי. "בעקבות המלחמה מגיעים אלינו מבקרים מכל העולם וארגונים של אנשים טובים תורמים לנו, אבל זה לא מספיק. בפניהם, ולא רק, אני שגריר של ישראל, נוכח הצגת המדינה כסמל הרוע. כמי שחייליה מפגיזים בתי חולים בשעה שאנחנו הופגזנו. יש כאן א-סימטריה".
"כוח צביקה" חזר לחייך למטופלים
לעומתו, ד"ר לובובסקי יורה בצרורות את תסכולו: "בשעות המלחמה הראשונות, מפנים אלינו לטראומה חייל עם עורק מדמם שצריך להכניס אותו בדחיפות לחדר ניתוח, ואין לי. כמו שאין לי גם טכנאי רנטגן, ומרדימים ומיטות ותקנים. זה חוסר קריטי שמשפיע על הפעילות שלנו ומונע ניתוחים. התסכול שלי הוא מר", מדגיש הרופא, "והאירוע הקשה הזה צריך להיות מתוחקר גם ברמת התנהלות המדינה, כי חסרה חשיבה מנהיגותית, והגיע הזמן שיחשבו גם על בתי חולים בפריפריה".
5 צפייה בגלריה
ד"ר צביקה סקג'יו, ראש מערך צנתורי המוח בברזילי. החיוך המפורסם חזר משדה הקרב לבית החולים
(צילום: אלבום פרטי)
כשכבר היינו עם רגל אחת מחוץ לברזילי פגשנו את "כוח צביקה", עם החיוך התמידי והנבוך שלו. רס"ן במיל' ד"ר צביקה סקג'יו, ראש מערך צנתורי המוח בברזילי, חזר משירות מילואים ארוך רק כמה ימים קודם: "כמו כולם הגעתי גם אני באותו בוקר לבית החולים, לתת יד ולסייע. החלפתי למדי רופא, ועוד לא הספקתי לזוז כשקצינת הקישור התקשרה אליי וגייסה אותי למילואים.
"הצטרפתי בצאלים לגדוד 53 שאני הרופא השני שלו וירדנו לבארי ולכיסופים, שם טיפלתי בחיילים שנפגעו במהלך היתקלות. מטר ממני נהרג המג"ד שלי סא"ל סלמאן חבקה, שהציל רבים. בהמשך טיפלתי בנפגעים שפונו לשטחי כינוס, ומיום הכניסה הראשון לעזה הייתי בפנים כחלק מגולני וטיפלתי בחיילים שנפגעו". "כוח צביקה" חזר עם החיוך המפורסם שלו לברזילי, מדלג בין מיטות החולים, מגויס גם כאן להצלת חיים.
