האזינו לפרק המלא:
מכירים את התחושה הזו, שאתם עומדים לפני משימה חשובה שבה אתם נדרשים לתפקוד מיטבי, משהו כמו ריאיון עבודה, דייט שאתם מאד מתרגשים לקראתו, מבחן בבית ספר, דיבור בפני קהל, רגע כזה שבו אתם צריכים לתפקד ולהצליח - ופתאום אתם מרגישים שזה גדול עליכם, אתם מתמלאים באימת הכישלון מראש, בהתקפון החרדה המתלווה לזה, היובש בפה, תחושת ה"חלושס", ובעיקר המשאלה לעוף מכאן.
מכירים את זה? קוראים לזה "חרדת ביצוע" והיא מציפה אותנו לפעמים כשאנחנו במצבי מבחן- במצבים מלחיצים שבהם אנחנו נדרשים לתפקוד שיא. זו חוויה אנושית מאוד.
העצות של שירלי:
השבועיים האחרונים סיפקו לנו הצצה קבועה לרגעים של תפקוד שיא במצבי לחץ - באולימפיאדה. והפעם - שיחקה לפנינו גם נפש האדם.
סימון ביילס, הכוכבת הענקית של האולימפיאדה הזו, זעזעה את העולם עם ההחלטה שלה לפרוש באמצע אחת התחרויות ולומר - אני לא מוכנה להקריב את הנפש האנושית שלי על מזבח ההישגים העל אנושיים שאני נדרשת להם.
כפסיכולוגית, מאוד התרגשתי מהאומץ שלה להציף את נפש האדם ואת הצרכים שלה - מול קהל שצמא למשהו אחר.
אני רואה ביכולת להכריז: "סטופ! זה לא מתאים לי", כוח ולא חולשה. אני מזהה הרבה אומץ בהחלטה לבחור בעצמך - גם אם זה יאכזב עכשיו מיליוני אנשים.
אבל אני מבינה בהחלט את הצד האחר של המטבע. יש שרואים בצעד שביילס עשתה - ויתור נוראי, ממש בגידה בתפקיד, כישלון מפואר. בשיחת סלון אצלנו בבית, היו שאמרו אפילו - "מה יהיה עלינו, אם כל אחד יחליט לפרוש כשקשה לו"?
כלומר - אנחנו לוקחים את זה אישית. זה שלנו.
כי כל אחד מכיר את זה מחייו האישיים - את המתח בין הרצון לתפקד, לעמוד במשימה ולהצליח באתגר שלקחנו על עצמנו - לבין הרצון לוותר.
האולימפיאדה היא אם כן, הזמנה מצוינת לחשוב קצת על תפקוד במצבי לחץ, על חרדת ביצוע ועל מה שיכול לעזור לנו לפוגג אותה - גם במקצים של אולימפיאדת היומיום של החיים.
כשאני שואלת את ד"ר שדה לדעתו על הצעד של סימון ביילס, הוא מציע לשנות את הטרמינולוגיה, ולהחליף את המלה "פרישה" במלה "עצירה". ביילס החליטה לעצור לרגע. (ולראיה, כמה ימים אחרי כן, חזרה להתחרות).
לא כל עצירה צריכה להתפרש בתור פרישה או נטישה. השאלה אם העצירה הזו תביא להידרדרות - תלויה גם בסובבים את הספורטאי, במערכות התמיכה שלו, בהבנה למה הוא זקוק כדי לקום אחרי שנפל, וכדי להתמלא שוב בכוחות. באמפתיה של מי שנמצא לצידו.
בעולם הספורט התחרותי, יש כבר הבנה ומודעות לכך שהספורטאי צריך לאמן את שרירי הנפש שלו לעמידה בלחצים. "זה אימון תשתיתי שעושים כל הזמן, לא מחכים לרגעי המשבר", מסביר ד"ר שדה.
"לא כל עצירה צריכה להתפרש בתור פרישה או נטישה. השאלה אם העצירה הזו תביא להידרדרות - תלויה גם בסובבים את הספורטאי, במערכות התמיכה שלו, בהבנה למה הוא זקוק כדי לקום אחרי שנפל"
ללמד את המוח להתמקד ב"כן"
הכלים שעוזרים לנו ברגע האמת, מבוססים על טכניקות שרכשנו הרבה לפני התחרות. כמו למשל - עבודה על מערכות ההרגעה הפנימיות שלנו באמצעות תרגול של "מיינדפולנס" - קשיבות. תרגול מעולמות המדיטציה, שמלמד אותנו להתבונן בתודעה שלנו, להרגיע את המחשבות המטרידות, לא להילכד בהן, לדעת שהן באות וחולפות.
ברגעים שלפני ביצוע - יש חשיבות רבה לתחביר הפנימי שלנו, לשיחה שמתנהלת לנו בתוך הראש, ואפילו למילים שאנחנו אומרים לעצמנו.
ניקח לדוגמה, אם המאמנת אומרת למתעמלת רגע לפני שהיא עולה על הקורה - "בהצלחה, תיזהרי לא ליפול", סיכוי סביר שהמתעמלת הזו תחשוב רק על הנפילה. ה"איחול" הזה, למעשה, מציף את המוח של המתעמלת הזו עכשיו בתחושת סכנה ומפעיל את מערכות המתח.
לכן במצבים של מבחן, מומלץ לבחור תחביר שאינו שלילי. אלא להיפך להתמקד במה אפשרי. במה "כן" לעשות.
ההיגדים הפנימיים שלנו, וגם הדימויים -"הסרטים" שרצים לנו בראש, מכינים אותנו וטוענים אותנו בכוחות (או להפך). לכן מומלץ גם להיזכר ברגעי הצלחה קודמים, בפעמים שבהן הצלחתי בתרגיל הקורה (או לחילופין בפרזנטציה הזו במשרד, או במבחן קודם במתמטיקה).
ואם אין לי בלקסיקון של ההתנסויות הקודמות שלי - רגעי הצלחה להתעודד מהם - כדאי לעשות גם עבודה על דמיון מודרך עתידי.
זו עבודה תהליכית שאנחנו עושים לפני התחרות עצמה, או לפני האירוע. אם למשל, אני סובל מפחד קהל, ועומד לפני פרזנטציה במשרד, אני מדמיין את עצמי מעביר אותה לשניים, שלושה אנשים מוכרים ואוהדים בחיי, ואז מוסיף אנשים לקהל, בונה לעצמי סרטון הצלחה שאוכל להקרין על מסכי התודעה שלי. "לסרטים" האלה, יש כוח עצום, המוח שלנו מאמין להם.
(בדיוק כמו שהמוח שלנו מאמין לתסריטי האימה שמנבאים כישלון, ומגיב להם בשחרור של אדרנלין וקורטיזול ובהפעלת מערכות התגובה למתח שיש לנו בגוף ופוגעות בנו).
