כשהתחלתי את דרכי המקצועית כדיאטנית קלינית, הראש שלי המה רעיונות נפלאים על איך אעזור למטופלים לרדת במשקל ולשמור עליו. הרגשתי שמוטל עלי תפקיד חשוב במיוחד, להציל אותם ממשקלם. לא הבנתי אז שיש בתפיסה הזו משום ההתנשאות ופטרוניות, אבל עם זאת הקליניקה שלי התמלאה באנשים שירדו במשקל, אבל גם העלו אותו. היא גם המתה פטנטים מופלאים, הכוללים כל סוג דיאטה אפשרי.
עוד כל דיאטות ומשקל:
אז עדיין לא הבנתי שבעצם הטיפול אני מנציחה בתוכם שפה ביקורתית, מאשימה, מפחידה ומענישה. ובמובנים רבים אני אף עוזרת להם בטווח הארוך לשמר את משקלם ואולי גם להשמין קצת. שנים ארוכות חלפו עד שירדתי לעומקה של השפה הדיאטטית, להבנת האופן בו היא מכתיבה מה לאכול, כמה ומתי ולדרך שבה היא גורמת לאכילה לא בריאה, להתקפי זלילה, להיעדר פעילות גופנית, לירידה בהערכה העצמית ובדימוי הגוף, לאפליה חברתית על רקע משקל ולהשמנה. אז גם הבנתי שהייתי, מבלי דעת, לכודה בקורים של אותה שפה. גם אני שקלתי, מדדתי, ספרתי לעצמי ולמטופליי.
"שפת הדיאטה היא בית הסוהר של חיינו. ועם זאת אנחנו עובדים ורודפים אחר משקל האושר, משל היה גן העדן. כמוהו ככרטיס מפעל הפיס - מיליון קונים ורק אחד זוכה"
מרבית בני האדם בחברה המערבית הם דוברי שפת הדיאטה. שפה המנהלת את מערכת היחסים שלנו עם הגוף ועם האכילה. שפה המעוגנת עמוק בתרבות ולוקחת אחריות על האכילה שלנו ועל תפיסת העצמי. שפת הדיאטה היא שפה של עבדות. שפה השוללת את האוטונומיה של האדם, את חופש הבחירה שלו. יש לה כוח מאגי, הנשען על הצורך הקיומי שלנו בסמכות שתיתן לנו את התחושה שאנחנו לכאורה מוגנים ובטוחים. היא שומרת, שלא נהיה חופשיים ונשאר צמודים אליה, קשובים לה. וכאשר אנחנו לא מקיימים את חוקיה היא מענישה אותנו. שפת הדיאטה היא בית הסוהר של חיינו. ועם זאת אנחנו עובדים ורודפים אחר משקל האושר, משל היה גן העדן. כמוהו ככרטיס מפעל הפיס - מיליון קונים ורק אחד זוכה.
אנחנו מתעמרים בעצמנו, אומרים לעצמנו מה לאכול וכועסים על עצמנו אם לא הצלחנו. מאוכזבים, שופטים ומענישים את עצמנו. ככה עובדת השיטה
כשאנחנו מצייתים לשפת הדיאטה אנחנו מרגישים בשליטה, שייכים וחזקים. אנחנו לא יכולים לטעות כיוון שהיא מחליטה עבורנו. היא אומרת שאבוקדו זה בריא וגבינה צהובה עתירת שומן לא ממש. ואנחנו מקשיבים. אנחנו גם לא יכולים לחטוא משום שהיא לא מאפשרת ואם בכל זאת נחטא, אזי העונש שנקבל יהיה הדרך לחזור לחיקה: "ממחר דיאטה". היא משמרת אותנו בתוכה ולא מאפשרת לנו להיחלץ.
אנחנו ממושמעים לה ומתהלכים בעולם כאילו בכל רגע נתון סוקרים אותנו. אנחנו מפנימים את המבט הממשמע, עד כי אנחנו הופכים להיות הסוהרים של עצמנו. אנחנו מתעמרים בעצמנו, אומרים לעצמנו מה לאכול וכועסים על עצמנו אם לא הצלחנו. מאוכזבים, שופטים ומענישים את עצמנו. ככה עובדת השיטה. הגוף הממושטר הוכפף לשפת הדיאטה, ששללה מאתנו את החירות והכפיפה אותנו לדיקטטורת הרזון.
ואם לא הצלחנו למשמע את הגוף או את הנפש לשפת הדיאטה, העונשים כבדים. איש היום אינו רוצה להיות שמן. הגוף השמן מסמל היעדר אסתטיות, חולי, פגמים מוסריים ואישיותיים כמו חוסר שליטה, היעדר כוח רצון, עצלות וכניעה לתאוות וסיפוקים. הגוף השמן נתפס כ"מקולקל" וככזה שיש לתקן אותו. ואפשר לתקן אותו.
ועל כן הוא נענש, יום-יום, שעה-שעה, בהיותו "לא שייך, לא שווה, לא ראוי", בגין משקלו. הוא גם נענש על ידי עצמו באמצעות מנגנון האשם. כישלון ההרזיה רובץ לפתחו והוא משוכנע שהוא אכן אשם וראוי ליחס המשפיל לו הוא זוכה. אלו הופכים אותו אסיר נצחי וזהותו כרוכה באופן בלתי נפרד במשקלו.
אל דיקטטורת הרזון ואל שפת הדיאטה המחוכמת, הצטרף גם הווידוי. הווידוי, בו חושף האינדיבידואל את סודותיו. אם אכל יותר ממתק אחד ביום, אם בטעות אכל שני שניצלים ולא אחד והנורא מכל - אם אכל שתי פרוסות לחם. הווידוי גם מעניק שליטה וכוח בידי "המומחה" (איש המקצוע) אשר מכוח האמת השמורה רק לו הוא רשאי לקבוע האם המתוודה ראוי לעונש, למחילה או לטיפול. הווידוי משמר את יחסי הכוח המכפיפים את גופו של האדם לרודנות הרזון ולשפת הדיאטה אבל לא פחות מזה, גם את נשמתו לדיאטנית, לרופא או לדומיהם.
שפת הדיאטה היא סמכותנית. הציות לה בדומה לציות לכל מחשבה או כוח חיצוניים, נוטים להחליש אותנו. אנחנו מתקשים לחלוק עליה ונמנעים מלהקשיב לקולות אחרים. אנחנו מפחדים להקשיב לרעב ולשובע הסובייקטיביים. כי אם הם יאותתו לנו על רעב, צורך וחשק שאינם עולים בקנה אחד עם הסמכות, איך נוכל לבטוח בקול הפנימי שלנו? אנחנו מעדיפים לא לגלות כדי לא לפגוש בקונפליקט, כזה שיחייב אותנו לבחור. כי בחירה תחייב אותנו גם לקחת אחריות. וזה כבר מפחיד.
יוצאים לחירות
אבל אנחנו לא חייבים להיות יותר נתיני העבדות ולתת לחוקים הישנים לנהל אותנו. אנחנו גם לא חייבים לתת למלחמה בהשמנה שמנהל משרד הבריאות להפחיד אותנו. אבל אנחנו כן יכולים להפסיק לתת לכל נותני הדיאטות להוליך אותנו שולל, שהנה אצלם הקסם והפתרון למשקל. אנחנו גם לא יכולים לצפות שהם יגידו לנו "טעינו" ויבקשו סליחה על עשרות שנים של הונאה, שגם לנו יש בה חלק כי שיתפנו פעולה.
אנחנו יודעים כבר מזמן שאדם שמן אינו מקולקל, שעל הגוף שלנו רק אנחנו אחראיים, ושלכל אחד משקל אחר הבריא לו. את השינוי האמיתי, את השחרור משפת העבדות הזו, אנחנו לא יכולים לצפות מאיש שיוביל עבורנו. רק אנחנו יכולים.
אנחנו, שנפסיק לשלם הון עתק לכל תכניות ההרזיה למיניהן; שנפסיק להפוך כל מרזה מצליח לכוכב תקשורת או מגיש תכנית בטלוויזיה; שנזרוק את המשקל מחדר האמבטיה; שלא נגער יותר בעצמנו על איך אנחנו נראים ולמה אכלנו עוד פרוסת לחם, ובטח שלא נתעמר בילדים שלנו אם אכלו פסק-זמן. אנחנו, שנעז לצאת נגד הערות מביישות על הנראות שלנו, נחרים רשתות שמסרבות לגוון את מספרי הבגדים, ונקנה לחם אמיתי וטעים הביתה. שינוי אמיתי יקרה רק אם נכיר במלכודת בה אנחנו שבויים.
לא, אני לא מזמינה אתכם למלחמות, אני עייפה מהן. אבל אני כן מציעה שלפחות בדל"ת אמותיכם תקדמו בריאות וחיים שאינם עוסקים במלחמות על קוצו של קילוגרם אווילי. דגל החירות על גופנו הוא בידנו. נולדנו איתו. בואו נניף אותו.
איילת קלטר, מנהלת מרכז "שפת האכילה" לטיפול בהתנהגויות אכילה ותפיסת הגוף ומחברת הספר "שמנים"
