הזוועות של בוקר 7 באוקטובר השפיעו על כולנו. בבת אחת עברנו משמחת חג למצב של עשייה. דאגה הובילה להתגוננות, חרדה וכעס הובילו להירתמות להתנדבות.
החרדה שכולנו חשנו וחשים היא תגובה טבעית. מדובר במנגנון המתווך את הסכנה שהמוח חווה לתגובה גופנית שמובילה להכנה לקרב או להימלטות. חרדה היא תגובה טובה ששומרת עלינו, אבל כשהחרדה קיצונית בעוצמתה, היא יכולה להביא להימנעות מתפקוד ולשהות זמן ממושך במקום לחלוף מאליה באופן טבעי.
קראו עוד:
אנשי המעגל הראשון – תושבי עוטף עזה, משתתפי המסיבה ברעים והחיילים שהיו במגע עם הזוועה – כל אלה פיתחו תגובת דחק חריפה. בהלה, עבודה על אוטומט, תחושת ניתוק, אי-שקט או הימנעות וחשיבה שלילית ופסימית הם מסממני התגובות לדחק. כאן אנו מדברים על דחק בעוצמה מסכנת חיים שהאדם חווה בעצמו, או שהיה עד לסכנה כזו. התגובה חזקה בהתחלה ודועכת בתוך מספר ימים עד שבועות. יש לזכור שמדובר בביטוי של מצוקה, וברוב המקרים אין זו הפרעה. רק בחלק קטן של המקרים עלולה להתפתח הפרעה פוסט-טראומטית. המטרה של כל התערבות, מניעתית וטיפולית, היא למנוע אותה ולטפל בה.
לא כל אדם שחווה טראומה יפתח הפרעת דחק חריפה, ולא כל אדם עם הפרעת דחק חריפה יפתח הפרעה פוסט-טראומטית. ההערכה היא כי רק כ-10% ממפתחי הפרעת הדחק החריפה יפתחו הפרעה פוסט-טראומטית.
הכול תלוי בחוסן האישי והלאומי
החרדה הקולקטיבית מביאה את חלקנו לעשייה: עשייה התנדבותית ברוכה, הקצאת כוחות ומשאבים לטיפול בנפגעים ודאגה לצרכיהם של האבלים והחיילים. לפעמים אנחנו מנסים להפעיל את האחר כי אנחנו חשים חוסר אונים אל מול הזוועות. האירועים האלה גם גורמים לנו לחשוב שכל אחד שחווה אותם זקוק לעזרה נפשית מקצועית. זו מחשבה אינטואיטיבית, והיא לא בהכרח נכונה: יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק.
ההתמודדות עם הטראומה תלויה בחוסן. החוסן האישי והחוסן הלאומי. החוסן הוא היכולת לחוות סטרס, להתמודד עמו ולהכחיד את השפעותיו. החוסן האישי כולל מערכות תמיכה ואת האמונה של האדם ביכולותיו, הנשענות על חוויה פנימית וחוויות עבר. החוסן הלאומי כולל אמון במערכות האמורות להגן עלינו ולטפל בנו.
ד"ר פישל: "חשוב לזכור שההתמודדות הבריאה עם תגובת הטראומה אורכת כמה שבועות עד חודשים. לאדם יש חוסן גדול ממה שהוא משער, ולסביבה הקרובה יש תפקיד קריטי בשיקום החוסן הזה"
גורמי סיכון המקדימים לטראומה הם טראומות קודמות, הפרעות פסיכיאטריות נלוות והיעדר מערכת תמיכה. גורמי סיכון של האירוע עצמו הם עוצמת הטראומה, פציעה פיזית, אובדן קרובים ועצם הטראומה בלתי צפויה ובלתי נתפסת. לאחר הטראומה ישפיעו לרעה אובדן קרובים, אובדן משאבים, אבדן יכולות, תגובה ביקורתית ועוינת של הסביבה, חשיפה מתמשכת לטראומה והיעדר קביעות. כל הגורמים הללו מובילים למצב הבעייתי, לתחושה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח, ו"אני חסר/ת אונים, לא מסוגל/ת להתמודד".
מכאן נגזרים עקרונות הגישה הטיפולית, שדוגלים במעבר מתחושת בדידות לתחושת יחד ושייכות, מחוסר אונים לתחושת מסוגלות, מהצפה רגשית למחשבה תקשורתית ומבלבול לסימון סיומו של האירוע.
ד"ר צבי פישלצילום: טל שחרהפניה לטיפול משדרת מסר הפוך. במקום לכידות ושיתוף, יש הפניה לאדם זר. במקום לאפשר תפקוד, מסמנים את האדם כנכה, כחולה. טיפול שכזה הוא לא יותר מתרופת הרגעה. תרופות מסוג זה הוכחו כמחמירות סיכון להתפתחות פוסט-טראומה, וכך גם שימוש באלכוהול או בקנביס. אנחנו לא צריכים להרגיע את הרגש, אלא להעמיד מולו יכולת תפקוד ותקשורת.
מצב של תגובה נורמלית לסיטואציה לא נורמלית, כדאי שייתמך על ידי קבוצת חברים, עמיתים לעבודה או חברים לנשק. את הניהול כדאי שיעשה המפקד או המדריך.
דרכים למנוע פוסט-טראומה ולהימנע ממנה
כיצד עלינו לנהוג כדי למנוע פוסט-טראומה מאחרים ולהימנע ממנה בעצמנו?
1. להגן על עצמנו לא רק פיזית אלא גם נפשית. כלומר, לא להיסחף לצפייה בסרטונים מזעזעים ולדיווחים על זוועות.
2. להבין ולהעביר את המסר שמדינת ישראל חזקה. גם אם היא הופתעה, אין זה אומר שהמדינה חלשה. הצבא שלנו חזק מצבאות אחרים במרחב, והחוסן הלאומי שלנו, שמתבטא במלוא עוצמתו בהתנדבות המרגשת, יכול לעמוד מול האירועים שקרו ושעלולים לקרות.
3. חשוב לספק צרכים פיזיים: שינה, מזון, מגורים.
4. להימנע מטשטוש ומתרופות הרגעה.
5. לפנות לאיש מקצוע רק כשאין מגמה של שיפור במשך כמה ימים עד שבועות.
חשוב לזכור שההתמודדות הבריאה עם תגובת הטראומה אורכת כמה שבועות עד חודשים. לאדם יש חוסן גדול ממה שהוא משער, ולסביבה הקרובה יש תפקיד קריטי בשיקום החוסן הזה.
הכותב הוא פסיכיאטר, לשעבר יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל
