הנה סיטואציה שסביר להניח שלא קרתה לאף גננת או סייעת באף גן ילדים אחר. יום אחד נכנסה לגן הירושלמי הסטנדרטי אמא של אחד מילדי הפעוטון, וראתה את שירה מלכי יושבת על כיסא נמוך ביניהם. היא התקרבה, ותהתה בקול אם היא ילדה חדשה שהצטרפה לגן. מלכי, בחורה בת 20 שחיה בגוף התואם התפתחותית את גיל ארבע, ספרה עד שלוש לפני שענתה. "היא ראתה אותי ואמרה, 'וואו, את ילדה חדשה? איזו חמודה את'. ואמרתי לעצמי, 'שירה, תירגעי, אל תעני בעצבים. אמרתי לה שאני לא אחת מהילדים בגן, אני המטפלת שלהם".
איך היא הגיבה?
"בהתחלה היא לא דיברה, היא נראתה בשוק. נראה לי שלקח לה קצת זמן לעכל. לפני כמה זמן אחת הסייעות קלטה איזו אמא שכל פעם שהיא באה היא בוחנת אותי, מסתכלת עליי ולא מורידה את העיניים. יום אחד האמא הזאת באה לקחת את הילד, אמרה שלום לכל הצוות של הגן ולי לא. הסייעת הזאת אמרה לה, 'את יודעת ששירה גם מטפלת אצלנו, נכון? למה את לא אומרת לה שלום?' היא הייתה נבוכה, התחילה לומר שהמשקפיים שלה לא עליה והיא פשוט לא ראתה. הסייעת ענתה לה, 'את הבן שלך ראית ואת שירה לא?' היא שתקה ואני בלב שלי חשבתי, 'הלוואי שגם הייתי יכולה לענות לאמא הזאת ככה'. היום האמהות מקסימות אליי ומפרגנות לי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מלכי כבר מתורגלת בכל סוגי התגובות, ואת ההורים שחשבו שהיא ילדה מהגן ודאי תדרג כאחת הרכות שבהן. למעשה, לעבוד בגן ילדים כשאת נראית חיצונית כמו ילדה, היה חלק מהאסטרטגיה שלה. "הילדים מחבקים אותי הכי הרבה, באים אליי יותר מלשאר המטפלות, אולי מרגישים שאני חברה, שאני בגובה העיניים, אבל שיש לי גם סמכות".
וההורים? פיקפקו ביכולת שלך להיות מטפלת?
"בשבועות הראשונים בגן כל הזמן הסתכלו עליי, פחדו שאעשה איזה נזק לילדים ועקבו אחרי כל צעד שלי, אמרו לי שעדיף שלא אטאטא כי אם לא אשים לב ילד יכול לקבל מכה בראש מהקצה של המטאטא, או שלא אאכיל את הילדים כי לא אצליח להשתלט והם יברחו לי. אבל ידעתי שאלו יהיו התגובות, זאת מציאות חדשה כי לא הייתה אחת כמוני קודם, הם לא עושים את זה בשביל להעליב. ידעתי שאני אצליח. רק החתלה אני לא עושה, אבל חוץ מזה הכל. שוטפת את הגן כמו כל המטפלות גם כשהן אמרו לי, 'שירה את לא חייבת', לקחתי מהר את המגב והתחלתי לנקות כדי לא להיות שונה".
וגם אם בגן היא מצליחה, כשהיא יוצאת לרחוב אף מגב לא שם כדי לעזור לה. "אנשים לפעמים מסתכלים עליי בתחנת אוטובוס או במעבר חציה במשך הרבה זמן ואני פשוט אומרת להם, תרצו לשאול משהו? בדרך כלל רוצים לשאול בת כמה אני. עכשיו בדרך לפה הלכתי ברחוב ושאל אותי מישהו, 'איפה אמא? הלכת לאיבוד?' הסברתי לו שאני בת 20 ומסתדרת מצוין. אבא שלי דיבר איתי בטלפון תוך כדי ושמע את כל השיחה הזאת, הוא התחיל לצעוק למה אני מדברת עם האיש הזה ואמרתי לו בטלפון, 'די, תן לי להתמודד עם הסיטואציה לבד'. קשה לו שמפריעים לי. אבל זאת המציאות, אם היית רואה ילדה קטנה לבד ברחוב לא היית ניגשת? אין מה להתעצבן, רק כשחופרים יותר מדי אני כבר אומרת בעצבים, 'נו מה, רוצה תעודת זהות?' או כשאני אומרת שאני לא ילדה ואומרים לי, 'די, תישבעי!' וגם כשמדברים אליי בגוף שלישי, ואני לידם ולבד. או כשלא מסתכלים לי בעיניים, או מסתכלים עליי ואומרים לי, 'איזו חמודה'. אני גם מתקנת כשאומרים שאני גמדה, כי אני לא".
מה כן?
"אין למחלה שלי שם, ואני מתה לדעת את ההגדרה של המחלה כי אנשים לא מפסיקים לשאול אותי 'מה יש לך?' ועוד מתחילים להתווכח איתי, אומרים לי, 'אין דבר כזה שאין שם!'"
מה את מסבירה להם?
"אני מספרת בגדול שמה שיש לי הוא לא גמדות ולא ננסות, זה פשוט מקרה נדיר. אין עוד כמוני בעולם".
אחרי התחקיר שעברה ברחוב, היא נכנסת לבית קפה ירושלמי עם החונכת שלה, שעוזרת לה לערום שני כיסאות אחד על השני כדי להתגבר על הפרשי הגובה. המלצר שמגיע מסמן וי ברשימה שמנתה קודם, ומדבר עליה ב"היא". ואז מלכי פותחת את הפה, בחורה בגובה 96 סנטימטרים שלבושה בבגדי ונעלי ילדים, ושטף הדיבור שלה תופס מקום של 1.90 מטר בחדר. הקול שלה דק, אבל היא לא עוצרת. חוסר הסנכרון בין הגוף שלה לבין הסיפורים והמסקנות נעלם כשמתרכזים בעיניה. "המורות תמיד התפלאו מהאומץ שלי, אמרו לי, 'כמה שאת קטנה, ככה יש לך פה גדול'. הבנות בסמינר שלמדתי בו היו בהלם מהביטחון שלי לדבר. כי תארי לך הייתי גם שקטה בנוסף לכל", היא נעצרת. "היו מרסקים אותי".
את חיה בגוף שלא משקף אותך.
"ברור, והכל קורה יותר לאט בגוף הזה. למשל אין מחזור וזה מתסכל אותי ומכניס לי פחדים כי החלום שלי הוא להתחתן ולהקים משפחה. היה חשוב לי לבדוק הכל עם הרופאה שלי, היא סיפרה למשל שלגמדים יש התפתחות רגילה. אצלי לא, אני נשארת אותו הדבר מהבחינה הזאת. אני במעקב עכשיו לבדוק דרכים להביא ילדים. אני כל הזמן מבקשת מהרופאה שתגיד את האמת ותדבר איתי. די, אני בת 20, תורי לצאת עכשיו לעולם ואני לא רוצה שיסתירו ממני כלום".
3 צפייה בגלריה
"בהיריון הרופאים אמרו לאימא שלי ש'יש לה מפלצת'"שירה מלכי בגן הילדים
(צילום: יונתן בלום)
מלכי גדלה בירושלים ומתגוררת בבית הוריה בשכונת הר חומה. מתניידת בתחבורה ציבורית וכבר התרגלה להתנהל בעולם שהכל בו גבוה מדי וכולם מפקפקים בך. "באתי להעביר את הרב־קו, נהג אוטובוס אחד חשב שאני בורחת לאמא שלי ולא הסכים לנסוע עד שהיא תבוא. אמרתי לו שאני בחורה בוגרת ואמא לא פה. במסעדות אני רק צריכה עזרה עם לפתוח את הברז כשאני שוטפת ידיים. גם אצלי במטבח כלום לא נגיש, אני עולה על כיסא עם היד ומטגנת או מורידה צלחת".
"באתי להעביר את הרב–קו, נהג אוטובוס אחד חשב שאני בורחת לאמא שלי ולא הסכים לנסוע עד שהיא תבוא. במסעדות אני רק צריכה עזרה עם לפתוח את הברז כשאני שוטפת ידיים. גם אצלי במטבח כלום לא נגיש, אני עולה על כיסא עם היד ומטגנת או מורידה צלחת"
היא הבכורה מתוך שישה ילדים. הוריה, אבא שעובד במכון כושר ואמא שעובדת בגן גם היא, עלו מצרפת והתגרשו לא מזמן. "גדלנו כדתיים והיום כל אחד בחר את הדרך שלו, יש לנו טלוויזיה בבית וטלפונים. ההורים שלי עלו מצרפת והתחתנו בגיל צעיר, היא הייתה בת 19 והם בני דודים. ההורים בדקו את זה קודם ולא צפו בעיה בגלל זה. לאחים שלי אין שום דבר, רק אני ככה".
מה ידוע לך על ההיריון והלידה?
"אמא סיפרה לי שעוד בהיריון הרופאים אמרו לה ש'יש לה מפלצת'. כששמעתי את זה הייתי בהלם, שאלתי אותה, 'באמת רופא אמר לך דבר כזה?' היא סיפרה את זה ותוך כדי בכתה, היא ילדה בסך הכל בגיל 19, היה לי קשה להאמין שזה מה שאמרו לה עליי. הציעו לה לעשות הפלה והיא לא רצתה, לא זוכרת באיזה חודש. אמרו לה שיש בעיה בעובר אבל לא ידעו לומר לה מה הבעיה, וגם היום, לא יודעים מה יש לי. אמא ילדה אותי בניתוח קיסרי ונשארתי בבית חולים כמה שבועות. נולדתי פגה, עשו הרבה טעויות בלידה והייתי בין חיים למוות. אחרי הלידה לקח הרבה זמן עד שהצליחו להאכיל אותי".
מה ההורים סיפרו לך על הילדות שלך?
"אמא שלי היא לא אחת שמשתפת, אני זאת שלחצתי עליה לספר. ההורים שלי לא רצו לדבר קודם, היו אומרים לי, 'אין מה לדבר, העיקר שאת כאן וזהו'. קשה להם לדבר על הילדות שלי, הם מעדיפים להדחיק אותה, אבל בכיתה ח' אני התחלתי להתעניין. אנשים מסביב התחילו לשאול אותי והבנתי שאני לא יודעת מה לענות. אבא התנגד להראות לי תמונות שלי כילדה, הוא אמר לי, 'את מלאת צינורות שם, זה יפחיד אותך, לא כדאי לך', כשהם התגרשו עכשיו אמא הראתה לי תמונות כי התעקשתי, זה לא הפחיד אותי אבל היה באמת לא נורמלי. ראיתי תינוקת בתוך מכונה שיוצאים ממנה צינורות מכל מקום".
מתי ההורים שמו לב שמשהו אצלך שונה?
"יש לי מכשיר שמיעה בצד אחד ואני יודעת שגילו יחסית מאוחר את הקשיים בשמיעה, בגיל שלוש. הם לא שמו לב עד אז שאני לא שומעת ואבא שלי יום אחד עשה סתם בדיקה בעצמו, עמד מאחוריי ודיבר ורק כשצעק הסתובבתי אליו. גם לא הייתי מדברת ולא הייתי הולכת לגן. שמו אותי בכיתה מקדמת, מיוחדת. בגן לא הייתי, הייתי הרבה בבתי חולים, בניתוחים ובהמון בדיקות התפתחות, אבל כאמור לא קיבלתי אבחנה מעולם של מה יש לי. על הרגליים שלי אמרו שזה עודף סידן שמשפיע עליהן. מה לא נתנו לי בחיים האלה, גם בעיות גובה, גם אוזניים, גם כליות, גם רגליים וגם אסתמה. מה לא? (צוחקת)".
קשה למלכי להיזכר בדיוק מתי בפעם הראשונה היא שמה לב שהחברים סביבה גדלים והיא צריכה להסתכל מעלה כדי לפגוש את מבטם. אבל היא זוכרת בבירור מתי הם שמו לב לזה.
"בכיתה א' לא היו לי חברות, היו נרתעים ממני. בכיתה ה' ובכיתה ו' עברתי חרם, אותו אני כבר זוכרת ממש טוב. אני זוכרת את הילדה שעשתה את זה ולקח לי מלא זמן לסלוח לה. היה בשלב הזה כבר שוני ביני לבין הילדים האחרים, לא הייתי עצמאית בכלל, הייתה לי הסעה שהגיעה לקחת אותי ולהחזיר אותי כל יום לבית הספר והיא הייתה הסיוט שלי. התביישתי בהסעה, היא הייתה מגיעה עד לבית שלי ומורידה אותי בבית הספר, ובנות היו מסתכלות עליי יורדת ממנה. הבנות בכיתה שאלו אותי עליה ומה יכולתי להגיד? יום אחד ביקשתי מההסעה לעמוד ברחוב אחר, רחוק מבית ספר והם אמרו שאסור להם לפי הנהלים, אז הייתי מחכה כמה דקות שההסעה תתרחק ונכנסת, וכששאלו הייתי אומרת 'זה לא קשור אליי, למה אתם חושבים?' התחמקתי. למלווה שצירפו לי הייתי אומרת שבחיים לא תביא אותי עד לשער, מספיק ליד בית הספר וביי־ביי".
איך התחיל החרם?
"הייתי מאוד חברותית, בכיתה ה' הגיעה ילדה חדשה וכנראה צבט לה לראות שאני ככה ועדיין יש לי חברים. היא התחילה לומר לחברות שלי לידי, 'איך אתן חברות של גמדה?' ולי לומר, 'לא מפריע לך שהן חברות שלך כי את שונה?' אמרתי לה שזה לא משנה לחברות שלי, אני כמוהן רק בגובה אחר ובגלל הגובה לא מגיע לי שלא יהיו לי חברות. אבל ראיתי בעיניים שלה שהיא בהלם ושהיא לא שקטה, שהיא מתכננת משהו".
מאיפה היה לך הביטחון הזה, לומר "לא מגיע לי"?
"זה ביטחון שהגיע מתוכי, החיים במצב כזה מלמדים אותך להתמודד. היה לי ביטחון פנימי כזה, אבל בכיתה ה' נשברתי. היו כמה ימים שהרגשתי שהבנות מתרחקות ממני, זה היה דבילי אבל מצאתי את עצמי מחוץ למשחקים".
"בהתחלה פחדו שאעשה איזה נזק לילדים ועקבו אחרי כל צעד שלי בגן. אמרו לי שעדיף שלא אטאטא כי אם לא אשים לב ילד יכול לקבל מכה בראש מהקצה של המטאטא, או שלא אאכיל את הילדים כי לא אצליח להשתלט והם יברחו לי"
באותו הזמן הצטרפה מלכי ל'שמחה לילד', עמותה שקמה לפני 17 שנה ומסייעת לילדים חולים ולמשפחותיהם, מלווה אותם באשפוזים ובהליכי שיקום ויוצרת עבור הילדים סביבה חברתית. “בטיול הראשון היא הייתה כל הטיול על הידיים של החונכות, לא הרימה את העיניים ולא דיברה עם אף אחד”, סיפר אלי קלרמן, מנכ”ל העמותה, “בסוף הטיול כשחזרה הביתה, אמא שלה שאלה אותה ‘איך היה?’ והיא אמרה משפט שבחיים לא אשכח: ‘פעם ראשונה שלא צחקו עליי’. אני זוקף לכל החונכות והצוות שליווה אותה קרדיט משמעותי בתהליך שהיא עברה. כבר מזמן הרגשתי שאם רק בשבילה הוקמה ‘שמחה לילד’ - טוב שכך”.
מלכי טסה לטיול באיטליה עם העמותה. זאת הייתה הפעם הראשונה בחייה שהיא טסה לחו”ל. אבל כשאת נראית כמו ילדה קטנה והילדים האחרים מתנכלים אלייך, גם זה מתכון לצרות. "המורה בלי לשאול אותי הציעה מול כל הכיתה, 'בא לך לספר לנו חוויות מהטיול שלך?'" היא נזכרת, "ניסיתי להראות לה עם העיניים שאני לא רוצה לשתף אותם, אבל היא לחצה ולא הבינה. בהפסקה הבנות ניגשו וחטפו לי מצלמה שהבאתי איתי, ראו בה תמונות שלי עם ילדים בכיסאות גלגלים, והן לא הפסיקו לצחוק עליהם. זה פגע גם בי. מי אתן שתצחקו על אנשים אחרים? לא רציתי לבוא לבית הספר, התחלתי להמציא לאמא שלי שאני חולה, שהם הולכים לטיול כל השכבה ואני לא יכולה. זה נפתר רק כשהילדה ההיא עזבה".
בכיתה ט' עלתה לסמינר בנות חרדי, שם לא רק הילדים התמקדו בשוני שלה, אלא גם המורים. תקופה שבה לא היה אף תמרור עצור שהיא לא פגשה בדרך. "רציתי בית ספר דתי שלומדים בו מקצוע אבל הייתי צריכה כיתה מיוחדת והייתה כזאת רק שם. הייתי שונה גם בבית הספר, לא מספיק דתייה, וגם במשפחה שלי, שהם לא חרדים. המנהלת התעקשה שאני אסחוב תיק צד, כי בסמינר אסור היה ללכת עם תיק גב. לא היה לי שיווי משקל והספרים הטו אותי לצד אחד, אבל היא לא הסכימה לוותר. ההורים שלי היו צריכים להגיע למפגש כדי להסביר לה. ואז זה עבר לתלבושת האחידה, המנהלת התעקשה שאלבש מכופתרת של נשים עם סמל אבל אין למידות שלי חולצה כזאת ושוב, היא לא הסכימה לוותר. וכל הזמן אמרה לי, 'תגידי תודה שאת פה'. אמרתי לעצמי כל הזמן בראש, 'שירה, את תעזבי פה יום אחד, בינתיים תסתדרי', אבל לא הפסיקו להיות לי ריבים עם מורות, על השרוולים והחצאיות והכל, הן ראו את האחידות אבל לא ראו אותי. ההורים שלי לא הסכימו לשמוע על מעבר. אמרו לי, 'זה המקום שלך, אז תישארי'".
כבר התחלת לחשוב את מה שהסביבה חשבה עלייך, שאולי אין סיבה שיתחשבו בך, שככה זה וזהו?
"בטח, כן. התחלתי לחשוב שלא רוצים אותי ושלא יעשו בשבילי מאמץ אף פעם. לפני כמה שנים הייתה לאחותי מסיבת כיתה שהיו מוזמנים אליה גם אחים, היא העדיפה שאני לא אגיע והחלטתי שאני עושה דווקא, מגיעה אחרי שהם יצאו מהבית. כשראו אותי ילדים שם איתה הם צחקו עליה והבנתי שעשיתי טעות, התחרטתי שהלכתי לשם. התחלתי לריב עם עצמי, זה תיסבך אותי, שאלתי למה עשיתי את מה שעשיתי".
מתסכל.
"אלו היו שנים קשות, עברתי כל כך הרבה בסמינר הזה. היו עושים שם מסלולי טיולים במדבר ובצפון ובאף אחד מהם לא יכולתי להשתתף. מורה אחת אמרה לי, 'בואי לטיול, רק בשביל החוויה. כשיש מסלול אני אשאר איתך באוטובוס'. מה הייתי עושה באוטובוס? היה אפילו אסור שיהיה לך טלפון, גם לא סלולרי כשר. הייתי מתוסכלת, לומדת־לא לומדת, שומעת אותם מספרים על חוויות מטיולים בכיתה ויוצאת, היה לי קשה לשמוע".
ההרגשה היא שהחיים קורים לידך.
"בגלל זה החלטתי שכשיש טיול לארגן לעצמי יום כיף עם אמא שלי או החונכת שלי, היינו הולכות לבריכה או לים. הבנתי שכשקורה לך דבר כזה את יכולה לעשות ממנו משהו אחר, משלך. זאת גם תקופה שהתחלתי להיות עצמאית. לקחתי את אמא שלי לשיחה ואמרתי לה, 'אמא, לא כל החיים שלי אני אהיה תלויה באנשים בגלל שאני ככה. אם אני שלמה עם עצמי שאני ככה, את כנראה גם צריכה להיות שלמה עם זה'. היא אמרה לי שהיא לא מוכנה, זה נבע מפחד והיו על זה הרבה מריבות עד שהיא התייאשה. היא לא סיפרה לאבא שלי, עשינו ניסוי קטן, הלכתי למכולת לבד שבמרחק עשר דקות וכל דקה היא התקשרה אליי לבדוק איפה אני. תחשבי איזה קשה זה שילדה בכיתה ט' עוברת את כל זה לבד, ובמקום שההורים יאמרו לי, 'יאללה שירה תני בראש ותהיי עצמאית', הייתי צריכה להילחם על זה, על העצמאות שלי".
איך עבר הניסוי?
"הכל עבר בסדר כשהלכתי למכולת אבל אז אבא שלי גילה את זה והיה בלגן גדול, אמר שלא רואים אותי בכביש וידרסו אותי. אמא הציעה שאעבור מעבר חציה עם דגל! עלה גם רעיון של מדבקה זוהרת. זה הוריד לי את הביטחון, לקח לי כמה ימים לחזור ולהתעקש על זה. הייתי אומרת להם, 'אם אני לא מראה לכם את הפחד שלי, למרות שבתוך הלב שלי כשיצאתי בפעם הראשונה לבד היו לי פרפרים, אל תראו לי גם אתם. אחרת איך אני אתקדם?’ השלב הבא היה לקחת אוטובוס בעצמי. אני מבינה את הפחד שהיה להם, את הדאגה. כבר שנים שאנחנו הולכות ברחוב ויכולים לומר לאמא, 'תני לילדה שלך יד במעבר חציה, יא חסרת אחריות'. ואני בכלל בת 20. קשה לי לראות שפוגעים בה".
להורים שלך יש התמודדות משלהם.
"כן, וגם כשהיה להם קשה עם העצמאות שלי, הם היו לצידי ולא התביישו בי אף פעם. בחופש הגדול אמא לקחה את כל המשפחה לסופרלנד, במתקן מסוים שרציתי לעשות היה גיל מינימלי שרק איתו אפשר להעלות ואחד העובדים לא האמין לאמא שלי שהייתי בת 19, הוא ירד עליי ואמר, 'היא נראית בת ארבע, אנחנו לא רוצים לקחת סיכונים'. ראיתי שם את אמא שלי נלחמת איתם בשבילי, מתווכחת איתם שאני אהיה איתה במתקן ושאעלה למרות הגובה, זה היה לי שווה רק כדי לראות אותה עושה את זה בשבילי".
החוויות של בני הגיל שלה אולי חלפו בלי שתוכל לקחת בהן חלק, אבל החלומות בערו בה כמו אצל כולם. "רציתי להיות מטפלת רגשית, אהבתי להקשיב לאנשים ורציתי לתת להם מהכוחות שהחזיקו אותי. זה שהייתי בכיתה מיוחדת לא איפשר לי. בסמינר דרשו תלמידות במסלול רגיל, ובחוץ באוניברסיטה לא יכולתי לעשות את זה כי לא יצאתי עם תעודת בגרות. לי איפשרו להיות מטפלת במעון, ללמוד גרפיקה או מזכירות, לא תחום רגשי עמוק כמו שעניין אותי. בכיתה י"ב עזבתי את הסמינר יום אחד בלי להגיד שלום. המנהלת שיכנעה את ההורים שלי שכדאי שאמשיך לעוד שנתיים, אבל זהו, זה כבר לא עזר לאף אחד יותר, התעקשתי".
3 צפייה בגלריה
"הבנתי שאני בגובה העיניים שלהם ואולי יהיה בזה משהו טוב". שירה מלכי (שנייה מימין, בשמלה הירוקה), עם הילדים בגן
(צילום: באדיבות העמותה 'שמחה לילד')
התקופה שחיכתה לה בבית, בלי אף תוכנית, רק העצימה את התחושה שהדלתות סגורות בפניה. "הייתי שנה וחצי בבית, יושבת בדיכאון, יום שלם מול המסך של הטלפון, מתוסכלת שכולם עובדים ואני לא ושהגובה תוקע אותי לצאת עם גברים. הייתי משחזרת דברים שעברתי בבית הספר ובסמינר ושוקעת, אומרת, 'חאלס, כמה אני עוד אוכל להתמודד?'. בכיתי הרבה, הרגשתי חסומה, שהכל חסום בשבילי, שאני צעירה והדברים אמורים לקרות לי אבל הכל סגור. רציתי לגור עם שותפים כמו כולם ולא בבית של ההורים, לעשות צבא, להתחיל לעבוד במשהו שאני אוהבת".
"אני מחפשת זוגיות. ביקשתי בגיל 18 ללכת לשדכנית אבל אמא שלי אמרה לי - והיא צודקת - שכששדכנים שומעים שיש לך משהו הם ישר חושבים שאת לא בסדר, ומשדכים לך מישהו שהוא לא בסדר קוגניטיבית ולא מגיע לי את זה. בא לי פשוט מישהו כמוני שקוגניטיבית הוא בסדר גמור"
מה הרים אותך בתקופה הזאת?
"הייתי מדברת עם החונכת שלי ומרגיעה את עצמי שבסוף אני אמצא את המקום שלי, שאם יש נכים שעובדים אז גם אני שמתפקדת רגיל אעבוד. הייתי רואה ביוטיוב את 'סליחה על השאלה', פרקים על עיוורים, חירשים, נכים ושל גמדים. ראיתי איך הם עושים את זה וידעתי שגם אני יכולה. הדברים התחילו להתקדם כשפנינו לרווחה ועירבנו אותם, הגיעה לבית שלי עובדת סוציאלית שעשתה בדיקה שאני באמת בסדר ויכולה לעבוד. הציעו לי בהתחלה עבודות בחנויות".
איך זה הלך?
"ניסיתי להתקבל לחנות בגדים במקרה בסיבוב עם חברה בקניון מלחה. המנהלת אמרה שהיא מחפשת עובדים, המדפים שם היו נמוכים והיה אפשר לעשות את זה. קבענו פגישה וכשבאתי אחרי כמה ימים לפגוש אותה שוב בקניון היא עשתה כאילו היא לא זכרה אותי, לא מכירה אותי. נפגעתי, אבל עזבתי את זה. ניסיתי לא לשקוע, גם כי רציתי משהו משמעותי יותר".
מתי עלה הרעיון שתעבדי בגן ילדים?
"הצעתי להיות מטפלת בגן, הבנתי שאני בגובה העיניים שלהם ואולי יהיה בזה משהו טוב, שהם ירגישו שאני חברה שלהם. שמרתי הרבה על אח שלי הקטן עד גיל שנתיים וחצי, כשהוא גדל כבר לא הייתי מסוגלת אבל עד אז משהו עבד שם. ילדים ניגשים אליי פתאום ברחוב, הולכים לקראתי או מסתכלים עליי ומחייכים. הם נותנים לי להרגיש שאני יכולה לתת מעצמי. נהייתי מודעת ליכולות שלי".
אבל יותר מהכל, היא מספרת, היא הייתה רוצה להכין כבר דגים מרוקאיים בבית משלה. "אמא שלי אמרה לי שכשאני אתחתן בעזרת השם היא תקנה לי כיריים שמתאימות לי ואני אוכל לבשל דברים רציניים, לא שניצלים. אף פעם לא הייתי בזוגיות, אני מחפשת. הייתי רשומה לאתרי היכרויות של דתיים והיו כותבים לי שם בעיקר סוטים. איזה מישהו כתב לי, 'בא לי ללקק אותך', חסמתי אותו מיד".
בדייטים היית?
"לא, אני לא יוצאת ישר לדייטים, עושה הרבה בדיקות לפני כי אני צריכה להיות זהירה ולשמור על עצמי, יכולים בקלות לנצל את הגוף שלי אם אבחר את האדם הלא־נכון ואני לא רוצה להיפגע. ביקשתי בגיל 18 ללכת לשדכנית אבל אמא שלי אמרה לי - והיא צודקת - שכששדכנים שומעים שיש לך משהו הם ישר חושבים שאת לא בסדר, ומשדכים לך מישהו שהוא לא בסדר קוגניטיבית ולא מגיע לי את זה. בא לי פשוט מישהו כמוני שקוגניטיבית הוא בסדר גמור".
הוא צריך להיות נמוך?
"כן, הדרישות שלי הפוכות", היא צוחקת, "גובה 1.20 מטר עד 1.40 מטר. לא רואה את עצמי עם מישהו שהוא 1.50 מטר, יהיה לנו קשה לתקשר. אולי יחשבו ככה שבן הזוג נראה כמו אח שלי, אבל לפחות הייתי רוצה גבר שגם לו תהיה התמודדות דומה לשלי".
איך תכירו?
"עכשיו אני יותר פתוחה לשדכניות, אבל שתהיה אחת שתבין אותי. התחלתי להיות בלחץ על זה פתאום, אני עוד מעט בת 21 ואחותי שקטנה ממני בשנתיים כבר עם חבר. כשאני שוקעת לזה שאצלי זה אף פעם לא קורה כמו אצל בחורה רגילה, ולמחשבות שהכל תקוע, אני מדמיינת את עצמי עם בן זוג ובית משלי שאני מזמינה אליו הרבה אורחים. מתלבטת אם אני אשים כיסוי ראש שאולי ייראה עליי כמו תחפושת".
פורסם לראשונה: 07:37, 26.11.21
