אסתר גולדברג, אישה קשישה ואמיצה, היא עדות חיה לכך שלרפואה במיטבה אין גבולות. חייה ניצלו הודות לרופא שלא נכנע למחלתה הקשה, לגילה המבוגר ולסיכונים שליוו את ההחלטה שלו: להילחם על חייה. "אני יכולה עם היד על הלב להגיד שנולדתי מחדש", אומרת גולדברג, "לא רק שהחיים שלי ניצלו, אלא שהם גם השתפרו מאוד, ואני חיה כיום ברווחה גופנית ונפשית".
קראו עוד:
גולדברג (87), ילידת איטליה, בוגרת החוג לשפות באוניברסיטת לונדון, אם לארבעה בנים ובת וסבתא גאה ל־17 נכדים, העדיפה לוותר על קריירה ולהתמסר לגידול ילדיה. "אמא שלנו היא הטייפ־קאסט שמגדיר בדייקנות את המונח 'מאמא איטלקייה'. היא מתעניינת, מעורבת, חמה ומחבקת", מספרת בתה מיכל, "עד לפני מספר לא גדול של שנים כל השבט הגדול שלנו היה מתכנס אצלה בבית לארוחת ליל שבת. מלבד אותו ערב שישי של כינוס משפחתי רחב היקף, לא היה יום שבו לפחות אחד מהילדים או הנכדים לא ביקר אותה. הקפדנו על קשר קרוב, יומיומי וחם".
הקורונה שינתה את הרגלי השבט. "התחילו הסגרים, ומחשש שנדביק אותה, כבר לא הגענו אליה והסתפקנו בנפנופי שלום דרך המרפסת", מספרת הבת, "כבר לא היו לנו איתה ארוחות שישי, לא ליל סדר. ניתוק פיזי מוחלט".
באחד הימים הגיע הנכד החייל להביא לה מצרכים ונבהל ממראה עיניו. "התקשרו אליי וסיפרו לי שאמא לא בסדר, שהיא רזתה מאוד, לפחות 20 קילו, וכולה עור ועצמות", משחזרת מיכל, "מבלי להסס נכנסתי למכונית והבאתי אותה לביתי. מצבה היה נורא. היא לא הייתה האמא שאני מכירה. היא הייתה חיוורת, יושבת על הכורסא בסלון ונרדמת, לא מחייכת כדרכה, לא אוכלת. היא נהייתה צל".
רופא המשפחה שאליו הגיעה גולדברג, אישר את חשד ילדיה שהקורונה, הסגרים והריחוק ממשפחתה גרמו לה לדיכאון. "הוא המליץ שהיא תיקח ציפרלקס", מספרת הבת, "אבל מצבה לא השתפר. להפך. היא לא אכלה, רמת החיוניות שלה, שממילא הייתה נמוכה, הוסיפה להתדרדר, ותוצאות בדיקות הדם שעברה בישרו על מצב בריאותי קשה. אחת הבדיקות הייתה למציאת סמן לסרטן, והיא אימתה את החשד שזה מה שקרה. מכאן התחלנו לתזז אותה כדי למצוא היכן הוא נמצא בגוף שלה".
בצילום סי.טי דחוף שעברה גולדברג התגלה גידול ענק במעי הגס. "היא כבר הפסיקה ללכת, ומיום ליום נמוגה לי מול העיניים", מספרת הבת.
בספטמבר 2019, תאריך שישנה את חייה, גולדברג הובהלה למלר"ד איכילוב. שם פגשה את הרופא שיציל אותה. "היא הגיעה אלינו למחלקה דרך המיון במצב כללי רע, כשהיא מרותקת למיטה, חלשה ומותשת, עם בצקות בכל הגוף. מבני המשפחה הבנתי שהיא הפכה מאישה פעילה ודומיננטית לסיעודית", מתאר ד"ר מאיר זמל, כירורג בכיר באיכילוב עם התמקצעות בכירורגיה של המעיים. "בהדמיה התגלה שבמעי שלה התפתח גידול סרטני גדול, בהיקף של 11 ס"מ, בנוסף להתנקבות המעי. היא הייתה בסיכון מיידי וגבוה למוות".
"התקשרו אליי וסיפרו לי שאמא לא בסדר, שהיא רזתה מאוד, לפחות 20 קילו וכולה עור ועצמות", משחזרת הבת, מיכל. "בלי להסס נכנסתי למכונית והבאתי אותה לביתי. מצבה היה נורא. היא לא הייתה האמא שאני מכירה. היא נהייתה צל"
גולדברג חוברה לעירוי אנטיביוטי במטרה לשפר את מצבה, אבל הטיפול לא עזר. "ניסינו לאושש אותה גם באמצעות הזנה תוך־ורידית, וגם זה לא עשה את העבודה", מספר ד"ר זמל, "מצבה המשיך להידרדר, חלון ההזדמנויות לנסות להציל אותה היה צר מאוד, והגענו לצומת קבלת החלטות מאתגר: לסכן אותה בניתוח גדול, שפוטנציאלית יכול להציל את חייה אבל לא בטוח שהיא תשרוד אותו, או להשאיר אותה עם הגידול בידיעה שהדבר יביא למותה. שתי האופציות היו בעייתיות".
בני המשפחה שותפו בדילמה הקשה. "למרות מצבה הגופני הקשה, אמא הייתה צלולה וחדה כתמיד. כשהעמדנו בפניה את האופציות, היא ישר בחרה בניתוח, בלי להסס בכלל", מתארת הבת.
הניתוח המורכב נמשך ארבע שעות לערך. "במהלך הניתוח נאלצתי לכרות את המעי הגס. לא חיברתי חזרה את הקצה שלו כיוון שעוד לא ידעתי אם יופיעו בגופה גרורות, ולכן היא יצאה להתאוששות בטיפול נמרץ עם סטומה", מספר ד"ר זמל.
מסלול ההחלמה דמה לרכבת הרים. מצבה של גולדברג השתפר והידרדר, וחוזר חלילה. "גילו לה נוזל בריאות, דופק מהיר וסטורציה נמוכה, ושוב זיהום, ורק אחרי כמעט שישה חודשים העבירו אותה למחלקה פנימית גריאטרית", מספרת מיכל.
"זה ראוי להערכה שגם בגילה המתקדם היא לא ויתרה ולא התפשרה על איכות חייה", אומר ד"ר זמל, "כשיש מולך אישה מבוגרת אבל צלולה, שמודעת לסיכוני הניתוח ובכל זאת בוחרת לעבור אותו, מגיע לה שנתאמץ בשבילה"
מכאן החל שיפור הדרגתי. גולדברג הצליחה לשבת, לאכול, ואז הגיעה לשיקום, ולאחר זמן מה חזרה לעמוד על רגליה, בהתחלה בעזרת הליכון, אחר כך עם מקל, עד שיכלה לוותר גם עליו. "בינואר 2020 היא השתחררה מבית החולים ולקחתי אותה אליי הביתה", מתארת הבת. "מיום ליום ראינו איך אמא שלנו חוזרת להיות מי שהייתה. היא התחילה לאכול טוב, חזרה להתעניין בנו, חייכה ואפילו הוורדרדות חזרה ללחייה".
רק דבר אחד העציב את רוחה של גולדברג: הסטומה. היא בחרה לעבור ניתוח לשחזור מערכת העיכול למרות שידעה כי יש בו סיכונים. "זה ממש ראוי להערכה שגם בגילה המתקדם היא לא ויתרה, לא התפשרה על איכות חייה ובחרה לחיות חיים רגילים", אומר ד"ר זמל. "כשיש מולך אישה מבוגרת אבל צלולה, שמודעת לסיכוני הניתוח ובכל זאת בוחרת לעבור אותו, מגיע לה שנתאמץ בשבילה".
הניתוח התקיים בשבוע שעבר, עבר בהצלחה וגולדברג התאוששה במהירות. "תודה לאל", היא אומרת, "הרופא שלי, המלאך שלי, תמך ועודד לאורך כל הדרך. הוא לא ויתר עליי בשום שלב, ובזכותו חזרתי לחיים הטובים שהכרתי".
