בחיים שלי קודם לא הייתי במכון ריאות. בכלל, ריאות תמיד נראות לי כמו האיבר הכי לא סקסי בגוף, ויש להן את התפקיד הכי סיזיפי ומשעמם: הן מתנפחות ומתרוקנות כל היום, זה מה שהן עושות. סוג של בלונים אפילו בלי הליום. לב, לעומתן, יכול להחסיר פעימה, להרגיש, לרקוד סטפס, להיות עצוב או שמח. לריאות אין לב.
לטורים הקודמים בסדרה:
איך שנכנסתי למכון הריאות, כבר הרגשתי אי-נוחות רבה. היה לו עיצוב אפור, וכל האנשים שישבו על הכיסאות בהמתנה נראו לי עגומים כאלה, אנשים עם צרות ודאגות שהפסיקו לחייך מזמן, שלא חוגגים יום הולדת ואף פעם לא נסעו לכנרת. עלובי החיים. הרגשתי ממש בסרט של דיקנס. לחלקם היו אצבעות צהובות וזקנים או שפמים צהובים. טוב שעשיתי שעווה.
לא רציתי לשבת, כי לא רציתי להשתייך. תמיד הייתי אאוטסיידרית, בשום עדר, וחוץ מזה, אני היפוכונדרית, והמקום הזה פגע בבריאות שלי. הייתה תקופה שהייתי סלב במיון איכילוב. כל יומיים הייתי מגיעה עם כמעט התקף לב, תלונות על כאבים בצלעות, כאבי תופת בבטן, בראש. אצלי הכול גדול, כואב ועומד להתפקע. תמיד כל האיברים שלי מתכננים נגדי מגה-פיגוע כדי להוכיח לי שהפרנויה שלי מוצדקת. תמיד בסוף הייתי נשלחת הביתה עם אופטלגין, ואישי, שמעולם לא היה שותף לבהלה שאחזה בי, היה עוקף אותי במהירות בסלון כדי לא לאפשר לי לספר לו שוב בפעם המי יודע כמה, שמפספסים אצלי סרטן נדיר מפושט בכל הגוף. ושיזכור שאם אני אמות, הוא חייב לתבוע אותם על זה ששחררו אותי הביתה בגלל אבחון שגוי.
1 צפייה בגלריה
ריקי דנון איפרגן כיום, עם צינור הנשיפה. אצלי הכול גדול, כואב ועומד להתפקע
(צילום: דורית וידר)
יצאתי החוצה לשבת ולעשן ליד המעלית. זה היה לפני שהרחיבו את חוק איסור העישון לגבי מרפאות. לא הייתי היחידה. מתברר שרוב הפציינטים פה, ממש כמוני, לא מסוגלים להיפרד מהסיגריות שלהם. כנראה שבגלל זה גם אני פה. נכנסתי כמה פעמים לבדוק אם הגיע תורי, וכל פעם שנכנסתי, הרגשתי סוג של דכדוך והתחלת דיכאון. היו לי מחשבות אולי לברוח וזהו. אבל לא היה לי אומץ.
קצת לפני שהגיע תורי, מצאתי את הכיסא הכי רחוק והכי מבודד, וישבתי. שמעתי אנשים מחככים בגרונם, משתעלים; היו גם כאלה שירקו בלי בושה. קיבלתי בחילה. כל המקום הזה נראה לי כמו סצנה מ"אוליבר טוויסט", כולם היו תואמי פייגין המרושע. הרוב היו גברים, נשים כמעט לא היו שם.
הבחורה אחזה בידה צינור, הלבישה עליו פיה צחורה וביקשה ממני לתחוב את זה לפה. לא הצלחתי. נחנקתי, אז היא תחבה לי אותו בעצמה. כאב לי הלוע, כאב החך, ובעיקר התביישתי. הרגשתי כמו אווז. מה הלאה? יאכלו את הפואה גרה שלי?
מולי, ליד שולחן, ישבה בחורה צעירה. היא תחבה לפה של כל פציינט איזשהו מכשיר. לא התעמקתי בו, רק ידעתי שעוד מעט גם אני אפתח את הפה. מיד נבהלתי. יש לי הפרעת קשב ואני פזיזה, אני עלולה לבלוע את זה. כשהייתי בת שמונה, נתקע לי מחק מבושם בנחיר כי שאפתי אותו ממש עמוק. טוב שהיה לנו רופא ילדים בבניין, ד"ר מנחם היקר ז"ל, שקילל את הרגע שבו פתח קליניקה בבניין בו מתגוררים 30 ילדים, שכל יום קרה להם משהו, והם היו מתפרצים אליו בלי תור בבכי ובצרחות אימים.
כאשר שמעתי את שמי בכריזה, צעדתי כמו דוגמנית על המסלול. זקפתי את ראשי והלכתי כמו אישה שמכירה בערכה, בעלת כבוד עצמי שהגיעה לפה בטעות - אולי היא תורמת בסתר שבזכותה המכון הזה בכלל קיים.
העלמה שישבה מעבר לשולחן הביטה בי כמו שמביטים בקרפיון ברגעיו האחרונים. זה בדיוק אותו מבט כמו שאני הייתי תוקעת בחצקל מהסופרמרקט ליד הבית שלי, כשהייתי קטנה, כל פעם שראיתי אותו שולף קרפיון חי ומכניס לו בוקס בראש. כמה פחדתי מהחצקל הזה. פעם ראיתי אותו מסתובב במרכז המסחרי והתחבאתי מאחורי שיח.
הייתה תקופה שהייתי סלב במיון איכילוב. כל יומיים הייתי מגיעה עם כמעט התקף לב, תלונות על כאבים בצלעות, כאבי תופת בבטן, בראש. תמיד כל האיברים שלי מתכננים נגדי מגה-פיגוע כדי להוכיח לי שהפרנויה שלי מוצדקת
היא אחזה בידה צינור כמו של מכונת הכביסה שלי, הלבישה עליו פיה צחורה וביקשה ממני לתחוב את זה לפה. לא הצלחתי. נחנקתי, אז היא ציוותה עליי להרחיק את הידיים ותחבה לי אותו בעצמה. כאב לי הלוע, כאב החך, ובעיקר התביישתי. הרגשתי כמו אווז. מה הלאה? יאכלו את הפואה גרה שלי?
לא הצלחתי לעשות את הבדיקה, אז היא נזפה בי, "את צריכה לשאוף, לא לנשוף". ראיתי מולי את פייגין, ראיתי מולי את אשתו המרשעת של הקברן והמשכתי לנשוף. נשפתי ונשפתי ואף לא שאיפה אחת. נכשלתי.
עם הציון "לא עברה" נשלחתי לחדר השני, לפגישה עם רופא הריאות. לעולם לא אשכח את הפגישה הזו. זה היה מפחיד כאילו פגשתי בסמטה חשוכה בלונדון את פייגין ואת ביל סייקס ביחד.
שתי מחשבות עוברות לי עכשיו בראש:
1. לאן נעלם חצקל?
2. האם בודקת הנשיפה אוהבת קרפיון?
בפרק הבא: בטח יש לי אסתמה, אין לי COPD
הכותבת היא עיתונאית וקופירייטרית, מתגוררת בתל אביב, אמא של ענת ואסף, מאכילת חתולים ובעלת כלבה כנענית בשם לילי
