אם לסבא או לסבתא יש דמנציה או אלצהיימר, גם הנכדים מושפעים מזה, גם אם עול הטיפול אינו נופל עליהם ישירות. רבים מהם מנסים למצוא דרכים לתקשר עם הסבא או הסבתא, שלפני פרוץ המחלה ניתן היה לקיים איתם שיחות ארוכות ועמוקות. מתברר שיש דרך אחת מעניינת במיוחד המאפשרת המשך תקשורת.
קראו עוד:
"הנכדים לומדים לתקשר עם החולה באמצעות מוזיקה", אומרת ד"ר נתי בלום, עובדת סוציאלית ומנכ"לית עמותת "עמדא" למען אנשים עם אלצהיימר ודמנציה. "הרבה פעמים אי אפשר לתקשר עם הסבא והסבתא, וזה מאוד מתסכל, אבל ברגע שמתחילים לשיר, הגבולות מיטשטשים, והקסם כובש את החדר".
צלילי המוזיקה
מיכל גרינגליק (27) מתל אביב, זמרת ויוצרת, גילתה במקרה כי סבתה מרים אליה (87) מגיבה ומשתפת פעולה כשהיא שרה לה שירים מהסרט הקלאסי "צלילי המוזיקה". "בחודשים האחרונים מצבה הידרדר, והמוזיקה היא הדרך היחידה לשמור איתה על קשר", אומרת גרינגליק. "בעבר, בזמן שלמדתי באוניברסיטה העברית, גרתי בביתה בירושלים, ונוצר חיבור עמוק בינינו. כבר מתחילת האלצהיימר נהגתי לשיר איתה שירים מ'צלילי המוזיקה'".
למה דווקא אותם?
"שתינו אוהבות את הסרט הזה. במשפחה שלנו אנחנו תמיד צוחקים שמריה מהסרט היא סבתא, כי לשתיהן יש אותו שם. סבתא נולדה בארצות הברית עם השם 'מריה', התגיירה ושינתה את השם ל'מרים'. אנחנו שרות גם שירים של אלביס פרסלי ושירים משנות ה-50. סבתא תמיד אהבה לשיר. היא גם ניגנה בילדותה בכלי נגינה שונים. סביב שולחן השבת היא תמיד הייתה עושה קולות שניים והרמוניות, ואם יש משהו שסבתא הייתה שונאת, זה זיופים".
מיכל גרינגליק: "לקחתי את הגיטרה, התחלתי לנגן ולשיר, וסבתא התחילה לשיר איתי, כמו בעבר. בין שיר לשיר צחקנו המון, ולראשונה זה זמן רב השיח היה יותר רציף, וסבתא הייתה טיפה יותר חדה"
האלצהיימר שלה החמיר בהדרגה עד שכיום היא מתקשה לזהות את בני המשפחה ובקושי מודעת למתרחש סביבה. "לאט-לאט שמתי לב שאני לא מצליחה לנהל איתה שיחה קוהרנטית", מספרת נכדתה. "תוך כדי שיחה היא הייתה חוזרת על דברים שוב ושוב. אחרי שהשלמתי עם זה שסבתא כבר לא תהיה אותו דבר, התחלתי לשים לב להשפעה הטובה של המוזיקה עליה. לקחתי את הגיטרה, התחלתי לנגן ולשיר, וסבתא פשוט התחילה לשיר איתי, כמו בעבר. בין שיר לשיר צחקנו המון, ולראשונה זה זמן רב השיח היה קצת יותר רציף, וסבתא הייתה טיפה יותר חדה".
הופתעת?
"אני מאמינה שמוזיקה היא שפה, ושלפעמים היא נכנסת למקומות שבהם אין דרך בהירה יותר להתבטא. היום אני יכולה להשמיע לסבתא שיר עצוב של פעם, והיא יכולה לבכות, כי המילים והצלילים מוכרים לה. גם לשירים שמחים היא מגיבה בהתאם. אני יודעת שלמחלה אין תוכניות להיעלם, ושהגוף לאט-לאט ישכח לעשות עוד ועוד דברים, אבל למדתי לחיות עם זה. למדתי גם להבין שהאלצהיימר הוא לא הנקודה: מה שחשוב הוא הבחירה לחיות את ההווה ולהתמודד עם מה שהחיים מביאים. לנו, אלה שלצד המתמודדים, יש יכולת לסייע".
2 צפייה בגלריה
רם חורי עם סבתו סוזאן. "עצוב לראות אותה ככה, כשמצבה הולך ומידרדר, אבל עם מוזיקה הדברים נראים ונשמעים אחרת"
המוזיקה עושה אותה מאושרת
רם חורי, בן 30 מגבעת שמואל, מזדהה עם דבריה של גרינגליק. גם הוא מוזיקאי, וגם לו יש סבתא שמתמודדת עם אלצהיימר. שמה סוזן לוי, והיא בת 80. "בתחילת המחלה היא הייתה מתחמקת כשהייתה קולטת שהיא לא מדייקת בדברים", הוא נזכר. "היה לה אפילו משפט קבוע: 'כן, אני זוכרת, אבל תעזבו אותי'. בשלב מסוים הבנו בוודאות שיש בעיה עם סבתא. הבנתי שהקשר שהיה לי איתה, אבד. נשארו ציטוטים משירים ישנים שהיא אוהבת".
בעיקר היא אוהבת לשיר את שירה של שושנה דמארי "כלניות". "זה שיר שלא הכרתי", מודה חורי, "ובאחד הביקורים שלי אצלה פתאום שמעתי אותה שרה, 'כלניות אדמדמות אדמוניות'. בהתחלה חשבתי שהיא מנסה לומר משהו, ואז הבנתי שזה שיר. ראיתי מה זה עושה לה, והדהימה אותי העובדה שאפשר לתקשר איתה דרך מוזיקה.
רם חורי: "באחד הטיולים השמעתי לה את 'כלניות', ופתאום היו איזה חמש שניות שהיא תקשרה איתנו, ממש הייתה איתנו: שאלה 'איפה הרכב?', 'איפה חניתם?'. זו הייתה אותה סבתא סוזאן שלנו, הממוקדת, הצלולה, החריפה"
"היא תמיד אהבה מוזיקה, והיום אפילו יותר. אני רואה את העוצמה שהיא מקבלת ממוזיקה. היא יותר נינוחה, יותר שמחה. כשיושבים סביב שולחן השבת, לדוגמה, ומתחילים לשיר, היא מיד קמה ומוחאת כפיים. היא נכנסת לזה בעוצמה שלא ראינו אצלה מאז שפרצה המחלה. מאז שעלינו על זה, כל פעילות משפחתית עכשיו מלווה במוזיקה; אפילו טיול בפארק. באחד הטיולים האלה השמעתי לה את 'כלניות', ופתאום היו איזה חמש שניות שהיא תקשרה איתנו, ממש הייתה איתנו: שאלה 'איפה הרכב?', 'איפה חניתם?'. זו הייתה אותה סבתא סוזאן שלנו, הממוקדת, הצלולה, החריפה. מתברר שהמוזיקה עושה את סבתא מאושרת. עצוב לראות אותה ככה, כשמצבה הולך ומידרדר, אבל עם מוזיקה הדברים נראים ונשמעים אחרת".
צפו בו שר עם סבתו את "כלניות":
רם חורי סוזאן לוי
אפשר לשיר גם בקול צרוד ומקרקר
ד"ר אילת דסה, מרצה בכירה במגמה לתרפיה במוזיקה באוניברסיטת בר אילן, יודעת כבר שנים שהמוזיקה יכולה לשמש אמצעי ליצירת קשר עם אנשים דמנטיים. "מחקרים מצביעים על כך שהיכולת להגיב למוזיקה נשמרת גם בשלבים מתקדמים של המחלה, וכי אדם עם דמנציה יכול להגיב למוזיקה, ליהנות ממנה וגם לקחת חלק בשירה", היא אומרת. "השירים עוזרים להעיר עולם של זיכרונות שמורים ומעודדים את האדם לקיים שיחה. השירה המשותפת עוזרת לנו ליצור קשר עם האדם ולהרגיש חיבור. במסגרת עמותת 'עמדא' אנו עורכים פרויקטים שונים לאנשים עם דמנציה ולבני משפחותיהם, המשלבים מוזיקה. המטרה היא להראות שזה לא אבוד, ושיש עולם שלם בתוך האדם הדמנטי, והעולם הזה כולל מוזיקה.
ד"ר אילת דסה"שירה יכולה לשפר איכות חיים של אנשים המתקשים לדבר ולתפקד. היא יכולה להוריד התנגדויות ולהרגיע פיזית ובכך לאפשר שינוי אווירה ואיכות חיים טובה יותר. רמות החרדה יורדות, וכך גם החשדנות והמצבים מעוררי המתח, ושיתוף הפעולה גדול יותר. התוצאות משמעותיות מאוד. לפעמים נוצר קסם: בן אדם שלא מגיב, אפתי, שומע שירה ומיד מתעורר וקם. האם השיר מבריא אותו? לא, אבל החיבור הרגשי עם השיר עוצר הידרדרות ומפתח שיח. אפשר לשיר גם בקול צרוד ומקרקר. העיקר שנוצר קשר".
