אני רוצה לחזור איתכם אחורה בזמן. לפני שנתיים, הייתי בת 14, החיים שלי היו עמוסים, בלימודים, חברים, אימוני ריקודים סלוניים, תחרויות ואז זה קרה, חליתי בסרטן. מהר מאוד נכנסתי ללופ של בדיקות, רופאים, טיפולים ובעיקר חוסר אונים וחוסר ודאות מפני העתיד. בהתחלה, הסרטן מסוג סרקומה התיישב רק ברגל אבל אז התברר שהוא התפשט למקומות אחרים בגוף. ואני, בלי יכולת לשאול או אפילו לחשוב על זה רגע, נשאבתי לחיים של ניתוחים, כימותרפיה ואובדן שיער - מציאות שמעולם לא חשבתי שאי פעם אתקל בה. צפו בזיכרון מימי הריקודים שלי:
אגם ליב רוקדת
(צילום: יהלי רון)
הטיפולים נמשכים ואני מתחילה לשאול את עצמי שאלות ולהבין למה אני. למה זה קרה דווקא לי. לנסות להבין איך לפני רגע הייתי רקדנית והיום אני לא יכולה אפילו ללכת? איך לפני שבוע הייתי עם שיער ארוך ושופע ועכשיו קירחת לחלוטין? איך אתמול הייתי בבית הספר והיום בבית חולים? ואיך המחלה הזו בחרה דווקא בי? בי מכולם? אבל זה שלב שעובר. כי המחלה הופכת להיות כבר חלק ממני, הטיפולים הופכים להיות שגרה, הבית הופך להיות חלום.
הבנתי שאני חייבת לעודד את עצמי, למשוך את הנפש שלי למעלה, כי אחרת אפול לתהום. למזלי הגדול לא הייתי לבד. כל הצוות נרתם למשימה לשמח אותי, להכיר לי גיבורים אחרים, לשתף אותי בסיפורים אופטימיים, "לאוורר אותי" קצת מבית החולים, לעזור למשפחה שלי עם הפרוצדורות הרפואיות והבירוקרטיה, הכול כדי שנחזור להיות הכי בריאים ושמחים שאפשר.
"אני פה ובחוץ החיים ממשיכים"
אבל הטיפולים והניתוחים משכו אותי בחזרה לבכי ולכאב ולפעמים גם קצת לייאוש, כי כבר עברה חצי שנה ואני עדיין כאן, באותו המקום. והחיים בחוץ - ממשיכים. החברים בחוץ ממשיכים בשלהם ויש תקופות ששוכחים ממך, ותקופות שאת מרגישה מאחור ורוב הזמן מחוץ לעניינים. אז הייתי מתבאסת לרגע ונזכרת בפרופורציות שקיבלתי. "אז מה? לפני רגע בכית כי הרופאה אמרה שצריך עוד ניתוח, אז לא נפגשת עם חברים, כבר שכחת מהבכי?", ככה הייתי אומרת לעצמי בכל פעם שחשתי אכזבה. למדתי להעריך את מה שיש לי ולומר תודה על הכל.
עבר חודש ועוד חודש ועוד ניתוח, ועוד ניתוח וגעגועים לאחותי הקטנה שלא ראיתי כמה חודשים, ועוד כימו וקצת קשה להאמין שמתישהו זה ייגמר. אבל לא הפסקתי להאמין לרגע שזה יעבור, והאמונה שלי נתנה לי את הכוח הפנימי שלי ואת האומץ והכוחות להיות עם חיוך על הפנים, שבזכותה קיבלתי ולמדתי את המשפט "הכל לטובה".
אמנם להרבה אנשים היה קשה להבין על מה אני מדברת וכל הזמן שאלו אותי, איך את חולת סרטן וזה לטובה? איך את בוכה וזה לטובה? והייתי עונה שבזכות המחלה זכיתי להכיר אנשים מדהימים, זכיתי להכיר את המושג נתינה אמיתית, זכיתי באמונה שלי, זכיתי להבין מהי משמעות החיים.
המלחמה פרצה, והסרטן חזר
ביולי 2023 אחרי כמעט 11 חודשים של כימו וניתוחים, הגיע הרגע שייחלתי לו, סיימתי טיפולים ואני יוצאת לחופשי, אומנם ממשיכים במעקבים ובדיקות אבל השלב של הסבל נגמר. לא הצלחתי להאמין שהנס הזה קורה, שאני יכולה לחזור לחיים הרגילים שלי, לבית ספר, לחברים אולי גם עוד מעט לריקודים שכל כך התגעגעתי אליהם, להגשים כמה חלומות, לטוס לחו"ל, היו לי כל כך הרבה רעיונות, תכנונים ודברים שרציתי לעשות. ואז הגיעה המלחמה. יחד איתה, הסרטן שלי חזר.
התדהמה מחזרת המלחמה והחרדה מהאזעקות, שאבו אותי. התקפי חרדה ופרצי בכי ועצב, היו חלק מהתקופה המתוחה גם כך. לא רק שהסרטן חזר הוא התיישב לי בריאות, לא הבנתי איך אפשר בטיפול כימו ללכת למרחב מוגן, ורגשות האכזבה והפסימיות מילאו לי את הלב. כי אם הטיפול לא עבד בפעם הראשונה, למה שבשנייה זה יעבוד? רק שהפעם אני לא שם לבד, כבר לא רק אני והמשפחה הפעם כל האנשים הטובים מהשנה הזו, נקראים לדגל ומתייצבים שם בשבילי. קיבלנו מעטפת אין-סופית, והיינו משפחה אחת מאלפים שנעזרות בעמותת "גדולים מהחיים", שהיו שם לעזור לנו עד שננצח את המחלה, שוב.
עכשיו אני שוב בטיפולים, אבל העתיד הבריא כבר מחכה לי ממש מעבר לפינה, ואז אוכל לחזור לבית הספר, לריקודים, לחברים, לחיים שלי, בדיוק בנקודה שבה עזבתי אותם.
- עמותת "גדולים מהחיים" הצטרפה לפרויקט "עיגול לטובה", שבמסגרתו מעגלים את הקניות באשראי לשקל הקרוב. האגורות, מצטברות לסכומים משמעותיים שמסייעים לעמותה להמשיך ולפעול למען הילדים החולים ובני משפחותיהם.
