הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD או בקיצור "פוסט-טראומה") היא נושא מרכזי במערך בריאות הנפש של החברה הישראלית למודת הקרבות, נושא שהגיע לצערנו לשיאים חדשים של מודעות בימי המלחמה.
מתמודדים עם פוסט-טראומה יעידו לרוב שלזיכרונות הקשורים באירוע הטראומטי אופי מיוחד המבדיל אותם מזיכרונות אחרים. הם פולשניים, כלומר מציפים אותנו מבלי שנתכוון לכך, מלווים בתגובות גופניות עוצמתיות ולעיתים קרובות משרים תחושת ניתוק מה"כאן ועכשיו", כאילו נסענו בזמן לאותו אירוע קשה.
ואכן, בבסיס המחקר של PTSD ניצבת שאלה בסיסית – האם זיכרון טראומטי הוא חלק מסקאלת הזיכרונות הרגשיים השליליים שכל אחד ואחת מאיתנו נושאים עמנו, או שמא מבחינה מוחית מדובר במצב שונה לגמרי? במחקר חדש שנערך על ידי צוות חוקרים מבית הספר לרפואה בבית החולים מאונט סיני בשיתוף פעולה עם מעבדה לחקר PTSD בבית הספר לרפואה באוניברסיטת ייל, בדקנו כיצד נראית הפעילות המוחית בזמן העלאה מחודשת (reactivation) של זיכרון האירוע הטראומטי, וזאת בהשוואה לזיכרונות קשים או עצובים של אותם אנשים, שלא הובילו להתפתחות טראומה.
במסגרת הניסוי, סרקנו את מוחם של נבדקים עם פוסט-טראומה בהדמיה פונקציונלית בתהודה מגנטית (fMRI) בזמן שהם האזינו לקטע מובנה קצר (נרטיב) המתאר את האירועים שחוו.
3 צפייה בגלריה
שלבי המחקר שעקב אחר זיכרון של טראומה
( אינפוגרפיקה: Nature Neuroscience / Nature Publishing Group)
נציין כי בשנים האחרונות עבר חקר המוח שינוי, שבמסגרתו חל מעבר מניסויים המערבים גירויים פשוטים ו"סטריליים" (למשל חפצים או מילים המוצגים על המסך אחד אחר השני) אל עבר גירויים מורכבים המזכירים יותר את חיי היום יום, למשל צפייה בסרטים או בסדרות טלוויזיה. אבל מה עושים כאשר מושא המחקר הוא זיכרון אוטוביוגרפי' שמעצם הגדרתו משתנה בין אדם לאדם?
איך אפשר להשוות בין זיכרונות?
בבואנו לבדוק את התגובה המוחית לאירוע אישי כל כך כמו טראומה נפשית, יש צורך בהתאמה של כל זיכרון לבעליו. לשם כך יצרנו לכל נבדק ונבדקת קטעים מותאמים אישית בהתבסס על מפגשים טיפוליים שעברו. בכך פתרנו בעיה אחת אך יצרנו בעיה חדשה: בניגוד לניסויים שבהם לכל נבדק מוצג גירוי זהה, במקרה שלנו לכל נבדק יוצג זיכרון אוטוביוגרפי בעל תוכן שונה. אז איך להשוות בין זיכרונות – והאם אפשר בכלל למדוד באופן כמותי עד כמה לשתי חוויות שונות יש מכנה משותף?
ד"ר עופר פרלצילום: אלבום פרטיכדי לגשר על פער זה השתמשנו בשיטות חישוביות המייצגות כל מילה בקטעי הקול שהושמעו לנבדקים באופן מספרי, וכך יצרנו רשת של השוואות בין כלל הזיכרונות. הנחת העבודה שלנו הייתה שמוחות של אנשים שונים אמורים להראות פעילות דומה כאשר הם מאזינים לסיפורים דומים, ושככל שהזיכרונות האישיים הם בעלי תוכן דומה יותר, כך מידת הדמיון של פעילות זו תגבר. התמקדנו בפעילותם של שלושה אזורים מוחיים בעלי חשיבות רבה בעיבוד זיכרון, בדגש על זיכרונות רגשיים:
ההיפוקמפוס - מבנה במערכת הלימבית בעל תפקיד מרכזי ברכישה של זיכרונות חדשים, קידודם לטווח הארוך ושליפתם במועד עתידי
האמיגדלה – מבנה הנכלל אף הוא במערכת הלימבית המעורב בתהליכי בקרה רגשיים וביצירה של זיכרונות רגשיים.
PCC – Posterior Cingulate Cortex (או בעברית: פיתול החגורה האחורי של קליפת המוח). אזור זה מרכז פעילות של רשת עצבית הפעילה בעיקר בזמן מנוחה ונקראת "רשת ברירת המחדל". רשת זו אגב, בניגוד לשמה המרמז שאינה פעילה במיוחד, מתגלה בשנים האחרונות כמיקומו של ה"עצמי" במוח האדם ובכלל זה פונקציות של זיכרון אוטוביוגרפי.
תוצאות המחקר, שמתפרסמות היום בכתב-העת המדעי Nature Neuroscience תומכות בהשערה שאצל אנשים עם PTSD, הזיכרונות הטראומטיים אינם זיכרונות רגילים מכיוון שהפעילות המוחית שמייצגת אותם נבדלת באופן בסיסי מזיכרונות רגילים. בעוד זיכרונות שליליים דומים הובילו לפעילות מוחית דומה בהיפוקמפוס בין נבדקים שונים, הרי שבזיכרונות טראומטיים, גם כאשר אנשים חוו אירועים דומים, הפעילות המוחית הנלווית לא הייתה דומה והתאפיינה ברמה גבוהה של אידיוסינקרטיות. כלומר, האופן שבו כל מוח ומוח ייצג חוויה טראומטית, דומה ככל שתהיה, היה ייחודי ובלעדי.
מדוע הזיכרונות הטראומטיים גורמים לפעילות מוחית ייחודית בקרב כל נבדק? קשה לומר באופן ודאי, אך אנו משערים שהזיכרון הטראומטי מכיל פרטים רבים והוא מפורט יותר מאשר זיכרונות אחרים. מסיבה זו, למרות שהנושא הכללי של שני אירועים יכול להיות בר-השוואה, בחלוף הזמן התפתח בכל מוח ייצוג ייחודי ביותר, שאינו משיק לזה של מוחות אחרים.
המחקר שערכנו שופך אור חדש על הפעילות המוחית שבבסיס ההבדלים המהותיים שבחוויית הזיכרון הטראומטי, ומהווה שלב נוסף בדרך לאיתור סימנים לפעילות מוחית שיסייעו במדידה אובייקטיבית של יעילות טיפולים שונים שמטרתם להיטיב עם מתמודדים ומתמודדות עם פוסט-טראומה.
הכותב הוא בוגר מכון ויצמן למדע וכיום חוקר בתר-דוקטוריאלי באוניברסיטה העברית בירושלים. המחקר בהובלתו נערך בשיתוף עם ד"ר אילן הרפז-רותם וד"ר יפעת לוי מאוניברסיטת ייל בארצות הברית ובהנחיית פרופ' דניאלה שילר מבית החולים מאונט סיני בניו יורק.
