מגפת הקורונה הצליחה יותר מאי פעם לחשוף את מנעד הרגשות והתגובות של המין האנושי: מכעס ועד דכדוך, דיכאון והפרעות שינה, חשיבה מחוץ לקופסה, הצלחות וכישלונות וגם בגידות ושקרים. על כולם אחראי בעיקר המוח האנושי, שרוב דרכי פעילותו עדיין נסתרות ובלתי נתפסות.
אף שרב הנסתר על הגלוי, עולם המדע מצליח בשנים האחרונות לפצח עוד ועוד פרטים מרתקים על נבכי המוח האנושי. יחד עם ד"ר ליאור אונגר, מומחה לנוירוכירורגיה, יצאנו למסע במפת המוח, ולא תאמינו עד כמה הוא מורכב ומרתק.
קראו עוד:
מהחוט ועד הקליפה
נהוג לכנות את המוח על חלקיו - כולל חוט השדרה המשתרך ממנו - מערכת העצבים המרכזית. ויש לו כמה חלקים: המוח הגדול (צרברום), מוח הביניים (דיאנצפלון), המוחון (צרבלום), גזע המוח וחוט השדרה.
נתחיל מלמטה: חוט השדרה משתרך לאורך אמצע הגב, ויוצאים ממנו עצבובים לחלקי הגוף השונים. הוא אחראי על הרפלקסים, התגובות הראשוניות, התשדורות והפקודות מהמוח ואליו. בקצה חוט השדרה ניצב גזע המוח, ועליו "יושב" המוח הגדול. גזע המוח אחראי על מסירה והחזרה של פקודות מהמוח ואליו, אבל תפקידו החשוב מכל הוא דווקא בקרה על פעולות החיים הבסיסיות ביותר: פעילות הלב ומערכת הנשימה.
3 צפייה בגלריה
המוח הגדול מורכב ממאות מרכזים ואברונים, שאחראים על תהליכי חשיבה, תודעה, הפעלת שרירים, חושים, עיבוד אותות, למידה, דיבור, כתיבה ועוד
(צילום: Shutterstock)
קצת מעל גזע המוח ומאחוריו נוכל למצוא את המוחון: איבר מורכב, הנראה ככדור טניס, שאחראי על תיאום קלטים והצלבתם. בין היתר אחראי המוחון על קואורדינציה, שיווי משקל ויציבות. מבני מוח הביניים, הדיאנצפלון, משמשים כתחנת מעבר ראשית בדרך אל המוח הגדול, בין השאר, לתפקודי השעון הביולוגי, הראייה ולפיקוח על הבלוטות.
אברון חשוב המצוי במוח הביניים, הוא ההיפותלמוס, הקרוי בפי רבים "המוח של המוח". אף על פי שגודלו כחצי קוביית קרח, והוא שוקל רק ארבעה גרמים, הוא שולט על המערכת ההורמונלית בגוף, על התשוקה המינית, על רגשות, אכילה, שתייה, טמפרטורת הגוף, איזון כימי, שינה והליכה. ואם זה לא מספיק, ההיפותלמוס שולט גם על בלוטת יותרת המוח (היפופיזה), האחראית על חילוף החומרים והגדילה.
בסמוך אליו נמצא התלמוס, "חדר פנימי" ביוונית, צבר של גרעינים מוחיים חשובים, השייך אף הוא למוח הביניים, ודרכו עוברים כל החושים בגוף - למעט חוש הריח. הוא אחראי גם על תחושות טמפרטורה, כאב ומגע, על תחושות של עוררות ועל רפלקסים שונים.
על כל אלה מפקח המוח הגדול. הוא מורכב ממאות מרכזים ואברונים, שאחראים על תהליכי חשיבה, תודעה, הפעלת שרירים, חושים, עיבוד אותות, למידה, דיבור, כתיבה ועוד.
המוח בנוי משני חצאים. כל אחד מהם נקרא "חצידור", ומחבר ביניהם גשר הקרוי כפיס המוח (הקורפוס קאלוסום). המוח הגדול כולל בתוכו את קליפת המוח (קורטקס), הבנויה כ"גבעות" (גירוסים) ו"עמקים" (סולקוסים). אלה מעניקים לקליפת המוח שטח פנים גדול.
המוח הגדול מחולק לארבע אונות: האונה הקדמית (פרונטלית) אחראית על תכנון, דיבור ותנועה, רגשות ופתרון בעיות; האונה הצדעית (טמפורלית) אחראית על שמיעה וזיכרון; האונה האחורית (אוקסיפיטלית) עוסקת באספקטים שונים של ראייה; והאונה הקודקודית (פריאטלית) עוסקת בגירויי מגע, לחץ, טמפרטורה וכאב ובתפיסה המרחבית.
מיליארדי נוירונים
עם לידתנו, משקל המוח כ־400 גרם. הוא בין האיברים הבודדים בגוף שגדלים הכי מעט מהלידה ועד הזקנה. משקל מוח ממוצע של אדם בוגר כ־1,400 גרמים - כ-2% ממשקל הגוף, אורכו כ־167 מ"מ, רוחבו כ־140 מ"מ וגובהו 93 מ"מ. על פי הערכות, מוחנו מסוגל לאחסן כמות מידע הגדולה מארבעה מיליון מגה־בייט (יותר מ־5,000 תקליטורים), וזאת בזכות כ־100 מיליארד תאי העצב (נוירונים) שבו - מספר הגדול פי 160 ממספר האנשים החיים על פני כדור הארץ.
תאי העצב במוח נחלקים לשני סוגים: 60% קרויים חומר לבן, ואחראים על העברת האותות החשמליים מהמוח ובחזרה אליו, ו־40% קרויים חומר אפור, ומכילים את גרעיני התאים המעבדים את המידע ושולחים אותו הלאה.
מהירות העברת האותות החשמליים במערכת העצבים נעה בין חצי מטר לשנייה (2 קמ"ש) ל־120 מטר לשנייה (432 קמ"ש). על פי ההערכות, כמות האותות החשמליים שיוצר המוח ביממה גדולה יותר מכל האותות שנוצרים בכל הטלפונים ברחבי העולם. אף שהמוח אינו האיבר הגדול ביותר בגוף, הוא מנצל כ־20% מכלל תצרוכת החמצן שלנו. כ־750 מ"ל של דם זורמים אל המוח כל דקה. במהלך השינה מוחנו פעיל ביותר. למעשה, מוחנו פעיל הרבה יותר בזמן שינה מאשר בזמן צפייה בטלוויזיה.
"נוח לראות את המוח כמחשב־על סופר מתוחכם שמשרת אותנו במסענו בעולם", מסביר ד"ר אונגר, "אבל המציאות לגמרי הפוכה. אנחנו אלו שמשרתים אותו. כל תחושה ומחשבה שמגיעה למודעות שלנו היא תוצאה של אינספור חישובים שנעשו קודם במוח. כך, למשל, כשאנחנו באירוע רועש ומישהו קורא בשמנו, נסובב בטבעיות את הראש לכיוון הקול כדי לזהות את חברנו שקרא לנו. האמת היא שהכל קרה הרבה לפני שבכלל היינו מודעים אליו. המוח הוא מכונה מושלמת לסינון רעשים והוא הבחין בקריאה בשמנו זמן רב לפני שהיינו מודעים אליה".
איך המוח מייצר אצלנו תחושות? הנה כמה דוגמאות.
עצבות ודיכאון: ההורמון דופמין הוא אחד מהמעבירים העצביים האחראים על תמסורת האותות מהמוח אל הגוף. הוא אחראי על ביצוע תקין של תנועות, ריכוז, לימוד ורגש. במחלת הנפש סכיזופרניה קיים עודף של דופמין, מה שגורם להזיות ולניתוק הדרגתי מהסביבה. מנגד, מחסור בדופמין גורם למחלת הפרקינסון, מחלה המובילה לקשיון שרירים, חולשה, רעד ופנים חסרות הבעה.
אבל דופמין יודע לעשות הרבה יותר: חוקרים רבים קוראים לו "סם האהבה", לאחר שנמצא כי הוא מעורב בתחושת עונג כמו זו המורגשת בזמן התאהבות. למעשה, הדופמין מופרש גם אצל מכורים לסמים, ולכן לדעת רבים התאהבות היא בעצם סוג של התמכרות.
3 צפייה בגלריה
בשנות ה־80 הופיעה התרופה "פרוזק", שחוללה מהפך של ממש בטיפול בדיכאון
(צילום: Shutterstock)
גם המוליך העצבי סרוטונין משפיע לנו על מצב הרוח. בשנות ה־80 הופיעה התרופה "פרוזק", שחוללה מהפך של ממש בטיפול בדיכאון. התרופה השאירה את הסרוטונין זמן רב יותר במרווח שבין סיבי העצב (סינפסה), וכך הגבירה את משך השפעתו. התוצאה: יציאה מהדיכאון.
בשנים האחרונות נמצא, כי לא רק הסרוטונין גורם למצב הרוח הטוב. מחקרים הוכיחו כי דיכאון נגרם גם בשל הפרעה בוויסות המעביר העצבי נוירואדרנלין. תרופות חדשות שמשנות את הספיגה של נוראדרנלין ושל סרוטונין נמצאו יעילות למי שלא הגיב לתרופות מהדור הקודם.
זיכרון ושִׁכחה: חשבתם פעם מדוע מספרי הטלפון באורך שבע ספרות בלבד? זה לא מקרי: הזיכרון המוחי לטווח קצר מאפשר לזכור שבעה אלמנטים בבת אחת, מקסימום. זה מה שמאפשר לנו להביט במספר טלפון בחטף ולזכור אותו עד לחיוג.
אף שהמוח שלנו מורכב כל כך, קל מאוד להשפיע עליו ולשתול בתוכו זיכרונות שלא קרו כלל: מחקרים פסיכולוגיים רבים מצאו כי אצל משתתפים רבים הושתלו אירועים שמעולם לא התרחשו. את ה"פאשלה" הזאת של המוח מנצלים היטב פוליטיקאים ואישי ציבור, החוזרים שוב ושוב בכל נאום על משפטי מחץ, גם אם אינם נכונים כלל.
פחד ובהלה: תגובת הפחד והבהלה מתחילה אמנם במוח, אך היא משולבת מיד במערכות הגוף השונות כדי להכין אותנו לקבלת ההחלטה הבסיסית ביותר מול איום: הילחם או ברח.
תגובת הפחד מתחילה באברון מוחי קטן דמוי שקד, הנקרא אמיגדלה ("השקד"). האמיגדלה היא חלק משמעותי בכל התהליכים הרגשיים במוח. חשיפה לטריגר מעורר חרדה מפעילה אותה בעוצמה, והיא מפעילה בתורה אזורים שונים במוח האחראים על תגובה מוטורית, הפרשת הורמוני דחק והפעלה של המערכת הסימפתטית, שתפקידה להכין אותנו למצבי חירום. האמיגדלה מקושרת גם לאזורים נוספים במוח, שתפקידם להעריך את משמעותו של האיום ועד כמה הוא ממשי: ההיפותלמוס ואזורים בקורטקס הפרה־פרונטלי.
שקרים ופייק ניוז: לא ניתן להתכחש לכך שרובנו משקרים לא מעט, ולשקרים אף יש תפקידים חשובים בחיינו: ילדים משתמשים בשקרים כדי ליצור גבולות בינם לבין הוריהם ("יש משהו שאני יודע ואמא לא") ובכך תורמים להגדרתם העצמית. מבוגרים משתמשים בשקרים כדי לנהל טוב יותר אינטראקציות בין־אישיות. כאשר אנו משקרים, הקורטקס הפרה־פרונטלי מרכיב את המידע הלא־אמיתי בזמן שהאונה הטמפורלית, האחראית על הזיכרון, בודקת את מהימנותו ואת התאמתו למידע המאוחסן בה. מרכזים באונה הפרונטלית מדכאים את המידע המקודד כאמת, והתנגשות זו מפעילה בתורה אזורים המעורבים ברגשות כמו המערכת הלימבית והאמיגדלה, שיפעילו בתורן תגובות פיזיולוגיות שניתן למדוד כשאנו משקרים. אדם המפיץ פייק ניוז פשוט מדכא את אזורי המוח המאחסנים את המידע האמיתי, ומִשקר לשקר אפילו מדכא את התגובה הרגשית הכרוכה בהפצת מידע כוזב.
התאהבות: אף שבמשך דורות תואר תהליך ההתאהבות כחץ קופידון הפוגע ישירות בליבנו, האהבה היא בסופו של דבר עוד תהליך קוגניטיבי המתרחש כולו במוח. "אהבה היא תהליך בן שלושה חלקים: תשוקה, משיכה והיקשרות", מסביר ד"ר אונגר, "התשוקה היא תהליך מונחה הורמונים. המשיכה היא תהליך שבו מתגברת מחד הקישוריות בין האונה הפרונטלית לגרעין האקומבנס, האחראי על מערכת הגמול בגופנו, ונחלשת הקישוריות עם האמיגדלה, שמטרתה לאותת על תחושת איום ופחד. הדופמין המופרש בגרעין האקומבנס ובמערכת הלימבית יוצר את תחושת האופוריה שאותה אנחנו מכנים "התאהבות". האוקסיטוצין, המכונה 'הורמון האהבה', יוצר את תחושת הסיפוק. אדרנלין ונוראדרנלין אחראים ל'דפיקות הלב' ולתחושת עוררות היתר. בשלב ההיקשרות, שהוא אולי אזור הגבול בין התאהבות לאהבה, גירוי ההנאה מתחיל להיחלש וחומרים בשם אנדורפינים, יחד עם ההורמונים וזופרסין ואוקסיטוצין, מופרשים בגוף כדי לייצר תחושה של הנאה וביטחון עם אהוב ליבנו החדש".
אושר, שמחה וגעגוע: תהליכים אלה מתקיימים בקישוריות בין קליפת המוח הקדמית, שם מצויים מרכזי החשיבה הגבוהים, לבין המערכת הלימבית, שם שוכנים אזורי הרגש ואזורי הגמול. אנו חשים אושר ושמחה כשבמוח מופרשים אותם נוירוטרנסמיטרים שקיימים גם בהתאהבות, למשל זרימה של דופמין. לעומת זאת, כאשר נגרע מאיתנו אותו טריגר שגורם לתחושת סיפוק, בין אם זה אדם אהוב או משהו שאנחנו אוהבים, התוצאה היא געגוע, שיברון לב שנובע מהירידה באותם מעבירים עצביים, נוירוטרנסמיטרים, שגרמו לתחושת הסיפוק. במקביל חלה עלייה ברמת הורמוני דחק כמו קורטיזול, הגורמים לתחושות לחץ וחרדה.
כאב: "המערכת הזאת מאוד מסועפת, מורכבת, ויש לה סדרה של גיבויים באזורים במוח שאחראים על החישה ועל עצם החוויה", מסביר ד"ר אונגר.
שתי מערכות גופניות חשות בכאב: האחת נקראת "סומטוסנסורית", היא מופעלת על ידי קולטני כאב בעור, בשלד ובגידים ומשדרת לחוט השדרה ולמוח שיש כאב, כך שנוכל להתרחק מהר מאזור הסכנה.
מערכת כאב אחרת נקראת "ויסצרלית", והיא ממוקמת באיברים הפנימיים. "כשהיא מופעלת אנחנו חשים בכאב עמום, שקשה למקם אותו", מסביר ד"ר אונגר, "הכאב הזה משודר למוח בדרך מסובכת מאוד, שכורכת גם צומתי סיבים שעלולים להקרין את תחושת הכאב גם למקומות סמוכים. כך, למשל, מי שחווה התקף לב לעיתים מרגיש את הלחץ בחזה מוקרן גם ללסת או לזרוע שמאל".
גרעינים מוחיים שונים, שהראשי שבהם נקרא "תלמוס", מרכיבים את פאזל חוויית הכאב. אותה חוויה מורכבת מעצם הגירוי המכאיב, מיקומו, עוצמתו, והחוויה הרגשית של תחושת הכאב. המוח צריך להחליט במקביל גם מה לעשות עם הכאב וכיצד להתרחק מאזור הסכנה. המוח, הוא זה שגם מפעיל מערכת לשיכוך כאבים, המשחררת אנדורפינים שמפחיתים את תחושת הכאב.
3 צפייה בגלריה
הדמיות מוחיות גילו, כי אמנם אנחנו ישנים, אבל המוח עובד במרץ - בזמנים מסוימים אף יותר מבזמן ערות
(צילום: Shutterstock)
שינה והשעון הביולוגי: כשליש מחיינו אנחנו מבלים בשינה. כיום ידוע כי היא נועדה לא רק כדי להפיג את העייפות ולהתמלא במרץ לקראת יום חדש, אלא כדי לעבד את המידע שהצטבר במהלך היום. יותר מכך, במהלך השינה מתבצעים מיליארדי תהליכים הורמונליים שחשובים לקיומנו. על מהלך השינה אחראי כמובן המוח. הדמיות מוחיות גילו, כי אמנם אנחנו ישנים, אבל המוח עובד במרץ - בזמנים מסוימים אף יותר מבזמן ערות. על זמני השינה אחראי השעון הביולוגי שלנו - המלטונין. הורמון זה שולט על זמני ההירדמות שלנו, בהתאם לתנאי התאורה בסביבה. לעת ערב מתחילה בלוטת ההיפותלמוס המוחית להפריש את המלטונין, והפרשתו מגיעה לשיא לקראת שתיים בלילה. המלטונין גורם לתחושת העייפות שמאפשרת לנו להירדם. לעת בוקר יורדת רמת המלטונין למינימום, מה שמאפשר לנו להתעורר.
הכותב הוא מומחה ברפואת ילדים, רופא ספורט ותעופה, וכתב הבריאות של ynet
