השארתי בבית בן זוג גיבור שמטפל בשני קטנטנים: יותם, בן שנה ותשעה חודשים, שנגמל בעל כורחו מהנקה בגלל הנסיעה שלי, ויובל, בת ארבע וחצי, ששואלת אם "אמא היא עכשיו רופאה חיילת". יש גם סבתא גיבורה שארזה מזוודה ובאה מתל אביב למצפה רמון כדי לעזור בכל ההתארגנות הזו.
קראו עוד:
עכשיו אני בטורקיה. זה היום השלישי שלנו כאן על האדמה שרעדה והפכה את חייהם של מאות אלפים. העיר התרוקנה מרוב תושבי הקבע ועצרה מלכת, ורק רעש כפות הברזל שגורפות שברים שהיו חיים של מישהו אחר לפני שבוע, עומד באוויר יחד עם צלילי הסירנות.
3 צפייה בגלריה
קהרמאנמרש, השבוע. חצאי קירות, חלונות, ספות באוויר ו-וילונות מתבדרים ברוח מתוך סלון שנשפך לרחוב על חפציו ודייריו
(צילום: ד"ר אלה שאייר)
צוותי חילוץ, מתנדבים, אוהלים, מדורות ומחוסרי בית. אלה המראות ששזורים בין הררי האבן של חיים שקרסו. חצאי קירות, חלונות, ספות באוויר ו-וילונות מתבדרים ברוח מתוך סלון שנשפך לרחוב על חפציו ודייריו.
צפו בשיחה עם אחות מהמשלחת הצה"לית בטורקיה:
אחות במילואים נוית טבק, מהמשלחת הצבאית בטורקיה: המחולצים - כמו מת מהלך
(צילום: חגי דקל)
אנחנו מתגוררים בקומה הרביעית של בית החולים שננטש, בעיר קהרמאנמרש, עיר השוכנת בגובה 700 מטר, בדרומה של טורקיה וקרובה לגבול הסורי. אנחנו מרגישים כאן רעידות משנה בכל יום, ולפעמים מתגעגעים ללילה הראשון, הקפוא, בו הרגשנו רעידה, היא הייתה "רק" 4.5 בסולם ריכטר. בלילה ההוא ישנו תחת כיפת השמיים, ושמחנו שרק השמיים מעלינו. המבנה שבו אנחנו מתאכסנים נבדק על ידי מהנדסים ישראלים ונמצא בטוח, למרות הסדקים בקירות והארונות הנפולים בחדרים.
3 צפייה בגלריה
האוהלים שבהם ישנו הישראלים בלילה הראשון. "שמחנו שרק השמיים מעלינו"
(צילום: ד"ר אלה שאייר)
הצוות המקומי של בית החולים עזב את המבנה ברעש הראשון ולא חזר יותר לעבוד בו. חלק מהאנשים עזבו לשקם את חייהם; אחרים, אין לדעת. רופאים מתנדבים מכל טורקיה הגיעו לתפוס את מקומם, אך בית החולים לא נפתח. מחלקה לרפואה דחופה הופעלה ממבנה חד-קומתי זמני ששימש כמיון קורונה עד לפני חודשים ספורים. אף מחלקה אחרת לא חזרה לפעול.
המתנדבים שהגיעו ראשונים מספרים על רצפה מלאה בפצועים ובדם. הניצולים מוינו לאלה שהולכים ולאלה שאינם מסוגלים לכך. מי שהולך, פשוט הלך. אחרים הובאו וקיבלו נוזלים וקטטר. מי שהצליח לתת שתן, שוחרר. מי שלא הצליח להזיז גפה, גובס. בלי הדמיה, בלי מעבדה. אין זמן לטיפול בכאב כשאין זמן להחייאה.
קומה מינוס אחת בבית החולים מאוכלסת בשקיות שחורות המונחות על הרצפה. לפרקים נושבת משם רוח בריח מוות.
3 צפייה בגלריה
אחד הבניינים שנהרסו. מחולצים מהריסות לא מפסיקים להגיע. עברו יותר מ-120 שעות מאז שנלכדו, והם יוצאים בחיים
(צילום: ד"ר אלה שאייר)
יומיים וחצי אנחנו כאן. בית החולים עובד. המלר"ד שוקק. רק היום טופלו כ-140 איש. מחולצים מהריסות לא מפסיקים להגיע. עברו יותר מ-120 שעות מאז שנלכדו, והם יוצאים בחיים. יותר מ-120 שעות - ועוד ועוד מחולצים ממשיכים להגיע. ילדים בלי הורים. אמא בלי ילדים. שני אחים שנשארו לבד בעולם. היחידה לטיפול נמרץ מתמלאת, וכך גם מחלקת האשפוז. הבניין שננטש מתמלא בחיים, והצוותים הטורקיים מתחילים להרגיש נוח כדי לחבור אלינו ולהחזיר את העבודה שלהם לשגרה.
חדר המיון הטורקי במבנה הזמני עדיין ממשיך לעבוד, אבל יותר ויותר מקרים מופנים אלינו ישירות, וחדר ההלם עסוק בלקלוט את המחולצים.
הילדים משתקמים, האלקטרוליטים מתאזנים, השופלים גורפים טונות של הריסות, ואנחנו מתחילים לחשוב על ימים של שגרה והעברת השרביט לצוותים המקומיים.
בית החולים עובר החייאה מוצלחת. נראה לי שלא יצאנו לחינם.
הכותבת היא רופאה בכירה במלר"ד של בית החולים סורוקה בבאר שבע, מומחית ברפואה דחופה וברפואה פנימית
