"ג' רואה אותי משוחח עם אחד החיילים ושואל אם אפשר גם. אחרי כמה בדיחות על קב"נים, הוא מספר בכעס על החיים שממשיכים בעורף. היציאות הביתה מטלטלות. הריבים עם אשתו, והילדים הקטנים שבוכים כל פעם שהוא לובש מדים. וכשהכעס שוקע עולה הכאב. הוא מספר איך הוא 'מרגיש דברים'. והוא לא רגיל, לא ככה. באחד הביקורים, כשהיה עם הילדים, הם שמעו שיר ולפתע פרץ בבכי. ונבהל. הוא לא אחד שבוכה, וכבר תקופה שהדמעות כל הזמן שם".
אברהם קלנר, פסיכולוג קליני, גויס כקב"ן בצו 8 עם פרוץ המלחמה. בחודשים האחרונים הוא עבר בין מוצבים וחיילים ברחבי הארץ וסייע להם להתמודד עם הקשיים, האתגרים, הזיכרונות שמציפים והמחשבות על הלחימה והעתיד. "הצבא באופן טבעי מפחד מבריאות הנפש, המילה קב"ן מקושרת לרוב האנשים לבעיות נפשיות, לחוסר תפקוד או לניסיונות התחמקות והשתמטות".
"גם חיילים חוששים מקב"נים, אבל אולי אפילו יותר מהם אלו המפקדים. הרבה מהעבודה שלנו בחודשים האחרונים זה ללמד את המפקדים שאנחנו 'בצד שלהם', שאנחנו לא מפרקים חיילים אלא עוזרים להם לשמור על הנפש שלהם - ולהחזיק. ראיתי הרבה חיילים במלחמה, וכמעט כולם נשארו בתפקיד".
3 צפייה בגלריה
אברהם קלנר גויס כקב"ן עם פרוץ המלחמה. נועה, אשתו, הפכה את מפגשיו לאיור
(קרדיט: נועה קלנר)
120 יום חלפו מאז 7 באוקטובר, ובצה"ל מתמודדים מאז עם אלפי פניות של חיילים המבקשים סיוע נפשי. בניגוד למלחמות עבר, הכוחות בשטח נחשפו לזירות מחרידות ומטלטלות כבר מהדקה הראשונה, ואף נאלצו להילחם לצד המראות והריחות במשך כמה ימים נוספים. במקביל, בצה"ל הבינו את גודל האירוע המלווה גם בעומס נפשי, והחלו לגייס קציני בריאות נפש לתקנים שלא אוישו בעבר.
קלנר מספר על שני החידושים המרכזיים בצבא בנוגע לתחומי בריאות הנפש, "הראשון הוא ההתערבויות הקבוצתיות שאנחנו מלמדים את המפקדים להעביר לחיילים שלהם. השני הוא הפרויקט המרשים ביותר שלנו כרגע, זה שיחות שאנחנו מעבירים לכל הצוותים לקראת השחרור. כל חייל יושב בקבוצה עם קב"ן במשך שעתיים-שלוש. זה שינוי גדול מאוד לעומת מלחמות וסבבי לחימה קודמים, שחיילים פשוט סיימו והלכו הביתה".
לדבריו, "בתחילת המלחמה פחדו שקב"ן יפגוש כמות של חיילים בשיח, ועודדו אותנו בעיקר לפגוש מפקדים, אבל עבורי התרחש שינוי גדול מהרגע שהתחלתי לפגוש צוותים של חיילים וראיתי כמה הם צמאים לשוחח ולדבר, כמה זה עושה להם טוב, וכמה מהקשיים שהם חווים משותפים". הוא סיפר כי השיחות עם הלוחמים מתבצעות לעיתים באופן אישי ולעיתים בקבוצה. "בכלל, אני חושב שאנחנו מבינים כיום שאנחנו לא מתעסקים רק בנפגעי טראומה אלא בבני אדם, עם נפש שיודעת לכאוב. יש גם טראומה, אבל גם אובדנים, חרדות, בושה והמון קשיי הסתגלות. בסוף, להיות שלושה חודשים במילואים באמצע החיים זה אתגר הסתגלותי גדול".
השיח על טראומה נפוץ מאוד כיום וקלנר חושב שהשינוי מבורך. "אך מצד שני, זמן מה לתוך המלחמה מצאנו את עצמנו גם מרגיעים חיילים, והבהרנו להם שלא כל חייל שנלחם יחזור עם פוסט-טראומה. הנפש גם חזקה, ויש הבדל בין דברים שמשפיעים עלינו - ועל כל אחד האירועים האלה משפיעים - לבין פוסט-טראומה כהפרעה פסיכופתולוגית".
"יש אנשים שמוטרדים מזה שהם בסדר. הם ראו דברים קשים והם מרגישים בסדר, אבל בגלל המודעות הרבה הם חוששים שהם מדחיקים וזה יתפרץ. הרבה פעמים הם צריכים לשמוע שזה בסדר שהם בסדר"
"הרבה חיילים התגייסו למלחמה ישר מתוך התופת של 7 באוקטובר", סיפר קלנר. "בשבועות הראשונים היה לנו מין גל של שיחות כאלו של עדויות מ-7 באוקטובר, אנשים שהתגייסו, החזיקו מעמד ובשלב מסוים כבר לא יכלו יותר והיו צריכים עזרה. אנשים היו מגיעים לפגישה והיינו שומעים, לפעמים לראשונה, את התיאור של מה הם עברו ביום הארור ההוא. האפשרות לספר את הסיפור, לבנות את הרצף של מה שהם עברו, ללא צורך להגן על השומע, היא משמעותית מאוד עבורם".
3 צפייה בגלריה
"היו מקרים שמפקדים התקשרו אלינו מתוך הרצועה וביקשו הדרכה מה לעשות". ארכיון
(צילום: דובר צה"ל)
קלנר שחזר את ההבנה בנוגע לחשיבות השיחות עם החיילים בתחילת הלחימה, וסיפר כי קצינת בריאות הנפש של יחידת יהל"ם הבינה מיד שעליה לראות את כל החיילים ביחידה, "לאור עבודתם הקשה ב'זיכוי הגופות'". לדבריו, דבר דומה אירע גם במחנה שורה, לשם פונו מאות הגופות מאזורי הטבח. אף שרבים נושאים את עיניהם לעבר הקב"נים, קלנר הבהיר כי "לא פחות מפסיכולוגים, חשובים אנשי רוח ואנשים בעלי שיעור קומה שאפשר לגשת אליהם ברגעים קשים. בהרבה יחידות שפגשנו יש מפקדים מרשימים, אנשים בעלי אומץ ורגישות, ויש לזה חשיבות אדירה על הנפש ועל היכולת שלה לתפקד בזמנים קשים. כמו שחברה צריכה בעיקר אנשי חינוך, ואנשי טיפול יכולים לסייע, כך גם צבא זקוק קודם כל למפקדים עצמם".
"א' היה בנובה אבל שונא את הביטוי 'ניצול הנובה', כי זה מזכיר לו את סבתא שלו ניצולת השואה, וזה מחליש. הוא לא רצה לפגוש אותי, אבל בסוף מדבר באריכות ומספר, במשך שעתיים, את כל הסיפור. הטירוף, חוסר האונים, האשמה. הפחד הקיומי שנשאר"
"יש משהו בתקופה הזו שההגנות הנפשיות נשרו, אנשים נותרו חשופים מאוד, והרבה חיילים מוצאים את עצמם מרגישים דברים חזקים", הוסיף הקב"ן. "מבחינתי, הדבר הגדול זה להיות איתם שם, לעזור להם לשאת את זה לרגע יחד, לנרמל הרבה ממה שהם מרגישים ולעזור להם פחות לפחד ממה שקורה להם. זה נכון לטראומה, אבל גם נכון לשאר החיים".
אך לצד ההיבטים החיוביים של קיום השיחות, מדובר במצב רגיש שעלול גם להציף רגשות קשים לעיכול. "אלו שיחות עדינות שמנסות לעשות עיבוד ראשוני מבלי להציף רגשית", הסביר. "לפעמים רק מפקד מנחה אותן, ולפעמים, אחרי אירועים מורכבים, גם קב"ן". קלנר סיפר כי מרבית השיחות נעשו בזמני רענון, אך במקרים מסוימים קב"נים שוחחו עם לוחמים בתוך רצועת עזה. "חלק ממה שאנחנו רואים זה שאם יש התערבות ראשונית בשטח על ידי המפקד או החיילים האחרים, אז עצם החזרה לתפקוד וללחימה משמעותית מאוד לחוסן הנפשי. היו לנו כמה מקרים שהמפקדים התקשרו אלינו מתוך הרצועה וביקשו לקבל הדרכה מה לעשות", אמר.
בנוגע לאותם מפגשים עם החיילים, מספר קלנר כי "בשיחות האישיות ניתן לראות שחלקם מתמודדים עם סימפטומים טראומטיים כגון זיכרונות חודרניים, עוררות גבוהה, קשיי שינה והימנעויות - כשכל אלו פוגעים בתפקוד. אחרים מתמודדים עם חרדות ופחדים, וחלקם עסוקים בכך שלא היה להם זמן להתאבל". עוד הוא תיאר כי "יש גם המון עיסוק באשמה - אשמת ניצולים, בכל מיני צורות. כמעט תמיד היא מתחבאת שם. בתחילת המלחמה פגשנו אנשים שחוו זעם אדיר שהם לא הכירו קודם, ויש גם אנשים שמוטרדים מזה שהם בסדר. הם ראו דברים קשים והם מרגישים בסדר, אבל בגלל המודעות הרבה היום הם חוששים שהם מדחיקים וזה יתפרץ. הרבה פעמים הם צריכים לשמוע שזה בסדר שהם בסדר".
קלנר התייחס לכך שהשיחות שמתבצעות בשלב מוקדם, ולא בתום הלחימה, נועדו לסייע ללוחמים בהתמודדות, ואמר כי "הצבא פיתח פרוטוקול עזרה ראשונה נפשית שנועד ללמד את החיילים לעזור לחייל שלידם שפיתח תגובת קרב תוך כדי לחימה. בשבועות הראשונים ללחימה עבדנו על ללמד ולהטמיע את זה אצל החיילים לפני שהם נכנסים. ממה ששמעתי, בדיעבד זה שימושי מאוד". מעבר לכך, הוא ציין כי "יש את ההתערבויות הקבוצתיות בין משימות לחימה ולאחר אירועים קשים, ולבסוף את ההתערבויות הקבוצתיות לפני השחרור. כל זה מדורג, ונועד להקטין ולעזור במניעה של פוסט-טראומה".
לאחר מאות שיחות ואין-ספור שעות של הקשבה וסיוע לחיילים, מספר קלנר על הרגעים שמחזקים אותו: "יש כמובן את הבית, את אשתי, את המשפחה, והרבה מעגלים טובים של קולגות שתומכים וימשיכו לתמוך אחרי", אמר. "חוץ מזה, זה אולי נשמע מוזר, אבל יש משהו במפגשים עצמם עם החיילים שהוא מאוד מחזק. קל לאהוב חיילים, והמגע הרגשי אמנם מכאיב אבל גם חי ומצמיח. אבל הכי משמעותי זה ניר, הקב"ן שעובד יחד איתי, שהוא חבר וקולגה גם באזרחות. אנחנו כל הזמן מדברים ומעבדים, צוחקים ובוכים. וכשהכול ייגמר אני מחכה לחזור לפסיכולוגית שלי".
"ב' פותח בהתנצלות, זה לא מתאים לו לפגוש קב"ן, הוא תמיד מסתדר, פשוט כבר הרבה זמן הוא עם לחץ בחזה, מועקה בגרון. אירוע בלחימה עורר זיכרונות מפעם. הגוף אומר די, ובראש טסות המחשבות. חברה שלו משתגעת, צריכה אותו, דואגת, כועסת שהוא עדיין שם, והוא - גם הוא - קרוע. הפלוגה, החברים, המדינה - מול המחיר האישי הכבד, רגשות האשמה והבושה"
כפי שתיאר אברהם קלנר, אשתו, נועה קלנר, עומדת לצידו בחודשים ארוכים אלה ותמיד קשובה. נועה, מאיירת והמנהלת האמנותית של פסטיבל אאוטליין שהתקיים בירושלים, הפכה את המפגשים הטיפוליים של אברהם לאיור (בפתח הכתבה). היא ניסתה לדמיין אותו בקליניקה החדשה שלו - חורשה בעוטף עזה או שולחן פיקניק בצפון, תחת כיפת השמיים - יושב עם חייל בשיחה. את האיור פרסמה לצד דברים שכתב אברהם לאחר סדרת מפגשים:
"בוקר, אני מחפש פינה לשבת עם א'. אתמול המפקדים שלו התקשרו אליי מודאגים. א' היה בנובה אבל שונא את הביטוי 'ניצול הנובה', כי זה מזכיר לו את סבתא שלו ניצולת השואה, וזה מחליש. הוא לא רצה לפגוש אותי, אבל בסוף מדבר באריכות ומספר, במשך שעתיים, את כל הסיפור. הטירוף, חוסר האונים, האשמה. הפחד הקיומי שנשאר. הוא מגויס כבר נצח, גמור, מותש, רוצה לשחרר ולחזור לחיים, אבל מרגיש חובה אדירה להישאר ולהילחם.
"במקום אחר אני פוגש את ב'. הוא פותח בהתנצלות, זה לא מתאים לו לפגוש קב"ן, הוא תמיד מסתדר, פשוט כבר הרבה זמן הוא עם לחץ בחזה, מועקה בגרון. אירוע בלחימה עורר זיכרונות מפעם. הגוף אומר די, ובראש טסות המחשבות. חברה שלו משתגעת, צריכה אותו, דואגת, כועסת שהוא עדיין שם, והוא - גם הוא - קרוע. הפלוגה, החברים, המדינה - מול המחיר האישי הכבד, רגשות האשמה והבושה.
3 צפייה בגלריה
"הצבא פיתח פרוטוקול עזרה ראשונה נפשית, שנועד ללמד חיילים לעזור למי שפיתח תגובת קרב בלחימה"
(צילום: דובר צה"ל )
"ג' רואה אותנו מדברים ושואל אם אפשר גם. אחרי כמה בדיחות על קב"נים, הוא מספר בכעס על החיים שממשיכים בעורף. היציאות הביתה מטלטלות. הריבים עם אשתו, והילדים הקטנים שבוכים כל פעם שהוא לובש מדים. וכשהכעס שוקע עולה הכאב. הוא מספר איך הוא 'מרגיש דברים'. והוא לא רגיל, לא ככה. באחד הביקורים, כשהיה עם הילדים, הם שמעו שיר ולפתע פרץ בבכי. ונבהל. הוא לא אחד שבוכה, וכבר תקופה שהדמעות כל הזמן שם.
"תוך כדי השיחה אני מקבל טלפון מד'. נפגשנו שבוע קודם. הוא מצולק מסבב קודם, אבל זה לא עוצר אותו מלהמשיך כלוחם. אולי כמיהה עמוקה לתיקון, אבל בטלפון הוא מבוהל. הוא ברענון בבית ושום דבר לא הולך, הכול מתקלקל, ואפילו חשב כבר לוותר ולחזור לצבא. הוא מתקשר אליי אחרי שהוא עצר בצד הכביש ומצא את עצמו, איך לא, בוכה.
"ערב, במקום אחר בשיחה לצוות, צוחקים, קצת בדיחות על קב"נים, וגם שם, מדברים בעיקר על המעברים, על הילדים, בנות הזוג, על העולם שממשיך בלעדיהם. ועל בכי. הם איבדו חבר בימים הראשונים של המלחמה, והחבר הכי טוב שלו שם איתנו, מדבר ודומע.
"וביציאה מהמוצב מתקשר הקב"ן השותף שלי. בשורות קשות, עוד נפגעים, עוד הרוגים. הם משלנו? (ואיך הפכנו להיות כאלו שיש להם חיילים 'שלנו' וחיילים 'לא שלנו') לשלנו שלום. רק היו ליד. אפשר לנשום. ולבכות".
