חיים בן אריה ז"ל היה נהג הסעות מיתולוגי ביישובי העוטף. החיוך שלו, האהבה שלו לאנשים והרצון התמידי שלו לעזור לכולם היו מוכרים וידועים לכולם. במוצאי השבת השחורה של ה-7 באוקטובר הוא הסיע ילדים שחולצו מבארי למקום מבטחים, והמראות הנוראיים שראה, לא נתנו לו מנוח. כלפי חוץ הוא המשיך לחייך ולסייע, אבל לבו נשבר. בשבוע שעבר הוא נמצא באוטובוס שלו ללא רוח חיים.
אלמנתו, מספרת בראיון מצמרר ל-ynet Live על השיחות האחרונות שלה איתו. "הוא נכנס בוכה הביתה ואמר לי: 'לא יכולתי לעזור להם'. הוא סיפר שהילדים והתינוקות לא בכו. היו בהלם מוחלט. עיניהם היו חלולות. זה שבר אותו. הוא לא יכול היה לשאת את זה, והוא ראה המון דברים בעבודתו", היא מספרת, "נחשף לפיגועים ולמראות קשים, אבל זה היה משהו אחר". צפו בריאיון:
פינה את ילדי בארי שחולצו והנפש שלו נשברה שוב ריאיון אירית אשתו
(צילום: חגי דקל)
לעוד כתבות:
"הוא היה אדם מופלא וכגודל האהבה העצומה שלו, כגודל השמחה והאור, העיניים הטובות שלו לא יכלו לשאת את החושך הזה. פעם ראשונה בחייו שהוא הגיע למצב אמיתי של חוסר אונים"
"העיניים הטובות שלו ראו הרבה זוועות"
"אני הכרתי אותו, בתור הנהג האגדי של גוש קטיף", מספרת אירית בעצב, "אין אדם שלא הכיר אותו מממש קטנטנים ועד אנשים מבוגרים, הוא הסיע את כולם. האוטובוס שלו היה אוטובוס של שמחה, של חיוך, של חיבור, של כיפים, של צחוקים. הוא ראה כל אדם בגובה עיניים. היה מתכופף לילדים הקטנים שעולים לאוטובוס ומדבר איתם, מי אתה, איזה כיתה אתה. מתעניין בהם. הילדים עלו לכיתה א' חיכו שחיים יסיע אותם ללימודים.
"מאות אנשים באים לשבעה, כדי לספר לנו מי היה חיים עבורם. אני קראתי לו "חיים שלי", ומתברר שהוא היה "חיים" של כולם. חיים של הילדים, חיים של החיילים, איש שמח וטוב לב, רוצה לעזור לכל מי שאפשר, עד לפרטים הכי קטנים שיש. הייתה לו סבלנות אין קץ לכולם. ראו את זה בעיניים הטובות שלו".
היא מוסיפה ומספרת באומץ: "הוא היה אדם מופלא וכגודל האהבה העצומה שלו, כגודל השמחה והאור, העיניים הטובות שלו לא יכלו לשאת את החושך הזה, באותה נסיעה נוראית. פעם ראשונה בחייו שהוא הגיע למצב אמיתי של חוסר אונים, וחיים לא היה חסר אונים".
"יש קורבנות במלחמה, יש קורבנות בחזית, זה ידוע, אבל הקורבנות של העורף הם הקורבנות של הנפש. אסור שיהיו קורבנות של הנפש כי יש דרך לעזור, יש מרכזי חוסן, יש פסיכולוגים, יש אנשים שיכולים לעזור אז אל תישארו לבד עם הכאב"
הוא סיפר לך מה הוא ראה, מה זעזע אותו?
"הוא לא רצה להביא את כל הדברים הקשים הביתה, אז הוא חלק איתנו ממש מעט. המשפט הראשון שהיה כשהוא נכנס בוכה הביתה באמצע הלילה, היה 'לא יכולתי לעזור להם'. הוא אמר לי שחברו אליהם אוטובוסים ממוגנים והוציאו ילדים מבארי תחת אש ושם הוא חיכה להם, וילדים מכוסים בשמיכות של פיקוד העורף מוכתמים בדם, רגל גרב כן גרב לא, חצי ערומים, קשישים בכיסאות גלגלים לא מתפקדים, אנשים מבוגרים, גברים עם בוקסרים עטופים במגבות, והדבר שהכי הכי הכי היה לו קשה, שהתינוקות לא בכו. דממת מוות. ילדים הלומים בעיניים חלולות.
"זו הייתה פעם ראשונה בחיים שלו שהוא לא יכול היה לעזור, ואני משערת שהכול צף. כל מה שהוא חווה, כל הפוסט טראומה שהוא חווה בגוש קטיף. לא פעם ירו על האוטובוס שלו בגוש, הוא עלה על מטען בגוש, הוא היה חובש נהג אמבולנס בגוש. מה גם שלמחרת הוא נאלץ לנסוע להביא חיילים, ובדרך נחשף למראות קשים . הוא לא סיפר לי על הנסיעה הזו, את זה אני יודעת בדיעבד".
הלב שלו לא עמד במראות שראה?
"הלב שלו נשבר לרסיסים. יש לנו שמונה ילדים, הם בהלם, הם לא מבינים איפה אבא שלהם. לא משנה בני כמה הם, הם לא מבינים איפה אבא שלהם, איפה השמחה, איפה החיוך. דווקא בימים האלה, בימים של הצער וההלם והכאב והתסכול וכל התחושות שעולות, חשוב לנו להעלות את המסר של כל מי שראה, מי ששמע, מי שיודע על מי ששמע, גם מי שחושב שקשה לו, יש עזרה מקצועית. יש קורבנות במלחמה, יש קורבנות בחזית, זה ידוע, אבל הקורבנות של העורף הם הקורבנות של הנפש. אסור שיהיו קורבנות של הנפש כי יש דרך לעזור, יש מרכזי חוסן, יש פסיכולוגים, יש אנשים שיכולים לעזור אז אל תישארו לבד עם הכאב".
החיוך שלו הטעה אתכם שהכל בסדר?
"כולם אומרים, איך לא ראיתם? אבל אני לא יודעת - לא ראינו. לא ראינו על חיים. רב של היישוב אמר שבאותו בוקר התפילה שלו הייתה כרגיל, חיים שמח, מתפלל את הכול, מניח תפילין, הכול הכול כרגיל. אבל משהו באותו בוקר שבר אותו".
לפרטים על הרצאות להעלאת מודעות למניעת אובדנות היכנסו לאתר "בשביל החיים" - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו, או ב-03-7487771.
