כפי שאפשר לצפות מאמא לשלושה פעוטות, רס"ן ליאור טורחנסקי קמה ביום שבת הרבה יותר מדי מוקדם. בשש וחצי היא כבר נעמדה מול חלון המטבח והכינה קפה, ואז שמעה את כיפת ברזל. רעש היירוט מגיע אליה, כמו אל יתר תושבי שדה אברהם שבעוטף, עוד לפני שנשמעת אזעקת "צבע אדום", והיא כבר מתורגלת היטב ופועלת באוטומטיות.
"נכנסנו לממ"ד כרגיל, אבל לפי כמות האזעקות והיירוטים מיד הבנו שקורה משהו יוצא דופן", היא משחזרת. "אחרי כמה זמן כבר התחילו להגיע הודעות שיש מחבלים בכל הגזרה. בעלי לקח את הנשק, נפרדנו והוא יצא. לשנינו היינו קצת תחושה שהוא לא חוזר".
כתבות נוספות:
את 12 השעות הבאות היא העבירה בתוך הממ"ד. חלקן היו ללא חשמל, על רקע חילופי יריות ועם קליטה שבאה והולכת אחת לכמה שעות. בכל זאת היא הצליחה לנהל שני אירועים במקביל: זה המשפחתי, שבו שידרה לילדים שהכול בסדר ("כשהבת שלי שאלה אותי למה היינו כל כך הרבה זמן בממ"ד רק בגלל אזעקה אחת, הבנתי שהצלחתי"); וזה המקצועי שבו, במסגרת תפקידה כקב"נית פיקוד דרום, הצליחה להעביר לנוהל מלחמה מאות קב"נים, הן מהסדיר והן מהמילואים.
"תוך כדי הדבר הזה התחלתי להתכתב עם הקב"נים שלי, שהתחילו לקבל עדויות. אחרי שעות בודדות הבנתי שכל קב"ני הסדיר בדרך ליחידות שלהם, והידיעה שיש נוכחות שלנו איפה שצריך נתנה לי קצת שקט. ככה הייתי עד הערב, כשבעלי הודיע לי שהוא מגיע עם כיתת הכוננות לחלץ אותנו מהיישוב. כשהגענו לאזור המרכז, יכולתי להבין יותר את גודל האירוע ולהתפנות לטפל במה שכבר ידעתי שצריך לטפל".
טורחנסקי, בת 37, נולדה, גדלה וחיה באזור העוטף. ב-2012, אחרי לימודי עבודה סוציאלית, חזרה לצבא כקב"נית. היא כבר הספיקה לשרת ב"צוק איתן" וב"שומר החומות", אבל לדבריה הפעם מדובר בהתמודדות שונה לגמרי. "בדרך כלל לוקח זמן עד שעוברים משגרה לחירום ויש אפשרות להתכונן, אבל עכשיו, בגלל שהכול התחיל בלחימה מאוד משמעותית, עם אבידות גדולות ועם אירועים מורכבים בהיבטים הנפשיים, זה הפך את בריאות הנפש למאוד רלוונטית כבר מהיום הראשון. עם זאת, כבר מההודעות שקיבלתי בממ"ד, עוד לפני שהבנו מה הממדים של האירוע, היה לנו ברור איזה צוותים אנחנו הולכים לפתוח ואיך זה הולך להיראות. יש לנו דרך הפעלה מאוד סדורה וברורה, שמנחה אותנו איך לפעול בזמן מלחמה. נכון שאף פעם לא פעלנו עם כל כך הרבה קב"נים בבת אחת, אבל כשברורה דרך הפעולה, זה מאוד מקל על הדברים".
דרך הפעולה של מערך בריאות הנפש הצה"לי אכן ברורה מאוד לעוסקים ולעוסקות במלאכה. בראשה עומד כמו מגדלור העיקרון של חזרה לתפקד כמה שיותר מהר, במטרה לשמור על החוסן ועל הבריאות הנפשית של הפרט. "עכשיו, אחרי שעברתי את הסיפור האישי שלי ותוך כדי שאני מתמודדת עם עשרות האנשים שאני מכירה שמתו וקהילה שלמה שנפגעה, אני מבינה עד כמה העשייה המשמעותית והברורה עוזרת להתמודדות", היא משתפת.
כמו בכל דבר אחר בצה"ל, גם דרך הפעולה של מערך בריאות הנפש מתחלקת לשלושה: "אנחנו פועלים על פי עקרונות של קמ"צ – קרבה, מיידיות וציפייה. אנחנו רוצים להיות קרובים ככל הניתן למקום האירוע, להיות שם כמה שיותר מהר ולהיות עם ציפייה לתפקוד וחזרה לעשייה מהירה ככל הניתן", מסבירה טורחנסקי.
"אנחנו מכשירים את המפקדים והלוחמים לתת מענה ראשוני כבר בשדה הקרב", אומרת קב"נית אוגדת עזה, רב סרן קרן פופוביץ'. היא מסבירה כי כשחייל מגיב במה שהיא מכנה תגובת קרב, כלומר תגובה נפשית, הוא בקריסה תפקודית, והמטרה היא להחזיר אותו, בתרגולת מהירה ופשוטה יחסית, לתפקוד. "אלו שלא יחזרו לתפקד בשטח יפונו לצלת"ק (הצוות לטיפול בתגובות קרב – ת"נ) ואז, אחרי טיפול שלנו, רובם יחזרו לגדודים תוך כ-24 שעות וימשיכו להילחם".
מה יקרה בשעות האלו?
"בעיקר השלמת צרכים חיוניים. נותנים להם מדים חדשים, הם מתקלחים, ישנים, אוכלים טוב, פוגשים איש מקצוע, כשההתערבות היא ממוקדת בחזרה לתפקוד. אנחנו נמנעים מעיבוד רגשי בשלב הזה, אנחנו שומרים על תפקוד של משימות שמפעילות חשיבה פשוטה ובעיקר מסבירים שמדובר בתגובה נורמלית. אנחנו מבינים, וגם רואים את זה לפי אחוזי ההצלחה הגבוהים, שהחזרה המהירה לתפקוד מוכחת כיעילה למניעת פוסט-טראומה.
"גם אם החייל פיתח תגובות קרב, היכולת שלו לחזור לתפקוד עוזרת לו אחר כך בעיבוד של האירוע. הוא יוכל להגיד 'הייתה תגובת קרב, קיבלתי מענה ממוקד וחזרתי להילחם'. זה משמעותי לתחושת המסוגלות שלו ולעיצוב הנרטיב".
להרגיש שהוא לקח בחזרה את השליטה?
"נכון. כמובן שאם אנחנו מבינים שיש צורך במענה אחר, אנחנו מפנים למתקן עורפי להמשך טיפול".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
5 צפייה בגלריה
רס"ן ליאור טורחנסקי. ''עכשיו אני מבינה עד כמה העשייה עוזרת להתמודדות''
(צילום: דובר צה"ל)
פופוביץ' הייתה בביתה שבתל אביב באותו בוקר שבת, והוקפצה לבסיס עם תחילת מטח הרקטות הראשון. "החזרה לפה הייתה מאוד קשה. הנוף הפסטורלי המוכר התחלף בשברי זכוכיות ובדם, אבל הדבר הראשון היה לפתוח את הצלת"ק, מתוך הבנה שאנחנו צריכים להיות קרובים לאזור הלחימה. לזה נערכנו והוכשרנו. כבר ביום הראשון פתחנו צלת"ק בסמוך ללחימה. חלקו מבוסס על אנשי בריאות הנפש בקבע, ובחלקו העיקרי מבוסס על כוחות מילואים. מדובר באנשים שעזבו קליניקות פרטיות או משרות ציבוריות בכירות, לא שאלו שאלות, פשוט הגיעו והתחילו לעבוד.
"מיד קלטנו אנשים שהתמודדו עם תגובת קרב בעקבות ההשתתפות בקרבות. המתנדבים הגיעו תחת אש, התמקמנו פה כשהיו עוד התראות וכשיש עוד רקטות, מתוך אמונה במה שאנחנו עושים. אנחנו יודעים שאנחנו מפחיתים תחלואה נפשית, גם במחיר של סיכון אישי, וזה מאוד ייחודי לצה"ל. נכון שיש קב"נים בעולם, אבל אף קב"ן באף צבא בעולם לא מגיע כל כך קרוב לגזרה. יש פה צוות שמתאמן על זה כל השנה ומיומן לזה, אנחנו מגיעים הכי מוכנים שאפשר כדי לתת מענה מקצועי וממוקד".
טורחנסקי: "זה לא תמיד קל לשים קב"נים במקום שנחשב מסוכן, אבל לשמחתי הרבה היו הרבה אנשים שהיו מוכנים ללכת לשם בלי בכלל להסס, עם תחושת שליחות מאוד גדולה. אנחנו רואים עכשיו עד כמה זה משמעותי"
"ברור לנו שאם לא נגיע למי שזקוק לנו עכשיו, אנחנו נפספס בגדול", מוסיפה טורחנסקי. "זה לא תמיד קל לקבל כזו החלטה, לשים קב"נים במקום שנחשב מסוכן, אבל לשמחתי היו הרבה אנשים שהיו מוכנים ללכת לשם בלי בכלל להסס, עם תחושת שליחות מאוד גדולה. אנחנו רואים עכשיו, במרחק של שלושים ומשהו ימי לחימה, עד כמה זה משמעותי. אנחנו פועלים 7/24 במשמרות, ומקבלים גם חיילים בשתיים בלילה ובארבע לפנות בוקר. אנחנו לא רק מחכים שאנשים יגיעו אלינו אלא פזורים ממש בכל הגזרה, ואני חושבת שזה הדבר המשמעותי ביותר שעשינו עד עכשיו".
כאמור, חלק מהתפקיד של קב"ן הוא להכשיר את החיילים לטיפול נפשי SOS גם בשדה הקרב ממש. כלומר, אם חייל מתמודד עם תגובת קרב בתוך עזה, המפקד שלו או החבר לגדוד מוסמכים להעניק לו טיפול נפשי ראשוני שיעזור לו לחזור לתפקוד מיטבי.
"יש פרוטוקול מסודר", מסבירה פופוביץ'. "חיילים עוברים איתנו הכשרות איך לזהות תגובת קרב, ואנחנו מלמדים אותם את סכמת ההתערבות ומתרגלים איתם אותה, במטרה שיחזירו לתפקוד בסיטואציה כזו. אם בכל זאת הם לא מצליחים, הם מפנים את החייל לגדר ומביאים אותו אלינו".
אין סיכוי שדווקא המודעות לתגובות קרב וההכנות אליהן עשויות לעורר אותן? קצת כמו לבקש שלא לחשוב על הפיל הלבן שבחדר, רק בגרסה קצת יותר מאיימת.
"אנחנו מוצאים שההכנות האלו נותנות ביטחון. דווקא בתוך שדה הקרב, שהוא ממלכת אי הוודאות, אנחנו רוצים שהחבר שלידם או המפקד קודם כל יזכירו להם שמדובר בתגובה נורמלית לאירוע שהוא לא נורמלי. היכולת להכין אותם מנטלית למה שהם עלולים להיתקל בו לא רק שלא מחלישה, אלא גם נותנת ביטחון, כי הם יודעים שיש להם את הכלים ואת היכולת להעניק עזרה ראשונה אם יהיה צורך, והם גם יודעים שאם במקרה הם יחוו תגובת קרב, החברים והמפקד יֵדעו להעניק להם את העזרה שהם יזדקקו לה".
איך מחזירים לתפקוד באמצע שדה קרב?
טורחנסקי: "אנחנו קוראים לזה יהלו"ם, שזה כלי מוכח מחקרית של טיפול נפשי זריז בשטח. אלו שאלות והוראות פשוטות, מספר עקרונות בסיסיים מאוד של יצירת קשר. הם מנחים שלא לשאול את החייל איך הוא מרגיש, אלא בעיקר לתת את התחושה שהוא לא לבד, להגיד 'אני כאן, אני איתך'. להדגיש את המחויבות, לעשות איזשהו סדר במה קרה, מה קורה עכשיו ומה יקרה בהמשך. בגלל שיש תחושה של בלבול והצפה רגשית נותנים משימות פשוטות כדי להחזיר לתפקוד, ואנחנו רואים שזה עובד".
5 צפייה בגלריה
רס"ן קרן פופוביץ'. ''אף קב''ן באף צבא בעולם לא מגיע כל כך קרוב לגזרה''
(צילום: דובר צה"ל)
הדאגה למצב הנפשי של החייל לא עוזבת את המפקד ברגע שהמשימה הושלמה: "תמיד אחרי אירוע מפקד צריך לעשות שיחה עם החיילים שלו, והם מכירים היטב את הדגשים שלנו לגבי בריאות הנפש. באירועים מורכבים, כמו אלו שהגיעו אחרי ה-7 באוקטובר, המלצנו שיהיה קב"ן נוכח בשיחות. מאז פרוץ המלחמה כבר עשינו מאות רבות של שיחות כאלו, ובנוסף כמובן אנחנו גם מציעים התערבות פרטנית למי שזקוק לזה, ובאמת הגיעו אלינו המון".
על פי טורחנסקי, לשיחות הקבוצתיות בסוף האירועים יש חשיבות גדולה, "כשמסגרת יושבת ועושה הבניה של הסיפור שהם היו בו, זה משלים חורים בזיכרון. אם אנחנו לא דואגים להשלים את החורים האלו מיד, זה ישפיע על איך האדם יצא מהאירוע. אחד הקב"נים סיפר לי, למשל, על חייל שהיה בחוויה קשה אחרי שהוא ירה על מחבלים ולא הצליח לפגוע בהם. במשך כמה ימים הוא הלך עם השאלה מי מת בגלל שהוא פספס. ברגע שעשו את השיחה הזו מצאו את מי שכן הצליח לפגוע בהם, וזו הייתה סגירת מעגל הכרחית עבורו.
"בסופו של דבר, רוב העקרונות שאנחנו עובדים איתם מאוד פשוטים, רק צריך לעשות את זה בזמן הנכון. אנחנו משתדלים, ובעיניי גם מצליחים, להיות איפה שצריכים אותנו והכי מהר שאנחנו יכולים".
זו לא אחריות גדולה מדי עבור מפקד, שצריך לדאוג גם ללחימה עצמה וגם לבריאות הנפש של החיילים?
"המפקדים רוצים שזו תהיה האחריות שלהם. אם אנחנו לא ניתן להם את המקום הזה, הם ירגישו שאנחנו לוקחים איזשהו תפקיד שהוא שלהם. המפקדים רוצים להיות אלו שנמצאים שם עבור החיילים שלהם, והם באמת דמות מאוד משמעותית עבורם. אנחנו רק רוצים שהם יֵדעו שהם לא עושים את זה לבד, שידעו שאנחנו נמצאים בכל מקום. אפילו רק שירגישו אותנו. שידעו שאנחנו שם במידה והם זקוקים, במקומות שיש בהם אירועים מורכבים יותר".
אנחנו רגילים לחשוב על טיפול נפשי במונחים של שנים - תהליך ארוך שכולל חזרה לילדות וסגירת חשבונות עם טראומות עבר. התהליך המהיר הזה, שמחזיר חיילים ישר ללחימה, לא עלול לחזור אליהם כבומרנג? אין פה הדחקה של רגשות לאיזו פינה שממנה הם עלולים להתפרץ בעוד כמה שנים?
"לא, ואני אומרת את זה בביטחון, גם מניסיון וגם מחוויה אישית. אנחנו לא דוחקים או מדחיקים. בסוף המפקדים צריכים לשוחח עם חיילים על האירועים, ויש גם אפשרות להגיע ולדבר עם קב"ן ולקבל מענה, ואם צריך יש גם מענה פסיכיאטרי וטיפולים אחרים. אנחנו נוגעים בדברים. אנחנו פשוט נוגעים בהם בזהירות ובמידה הנדרשת.
"בסוף, לממד הזמן יש משמעות. אין מה לעשות. זה משפט שגור ובנאלי ומשעמם לפעמים, אבל מכורח המציאות דברים לא נחווים באותה עוצמה באמצע נובמבר כמו באותה שבת, וזה מאוד משמעותי. אבל אנחנו גם לא אומרים למפקדים לא לדבר על הדברים, ממש ההיפך – דברו, אבל עם איזושהי אחריות. אני חושבת שאם עושים את זה ככה, זה לא יחזור אחרי זה.
"גם חשוב לזכור שמערך בריאות הנפש פועל מהיום הראשון של הלחימה בין השאר גם כדי לתכנן את היום שאחרי, לתת מענה הן לאנשי הסדיר והן לאנשי המילואים. אנחנו ממשיכים ללוות אותם. כבר עכשיו אנחנו יודעים על אנשים שסיימו מילואים, כי יש כאלו, שממשיכים לקבל מענה".
טורחנסקי: "המכה שהתמודדנו איתה, ושאנחנו עדיין מתמודדים איתה, לא יכולה להיות מתוארת במילים, אבל אנחנו הצלחנו להתאושש ולתפקד. אם זה יהיה הנרטיב הלאומי שלנו, זה יהיה מאוד משמעותי"
ובכל זאת, יש סיכוי לצאת מאירוע כזה בלי טראומה?
"אין עוררין על כך שהאירועים שהאנשים עברו, גם אזרחים וגם חיילים, הם קשים ומורכבים. אחרי שעוברים אירועים כאלו, אם מישהו יגיד לי שזה לא הזיז לו אני אדאג מאוד, אני אחשוב שמשהו לא בסדר אצלו. זה יהיה לא אנושי, ולכן המסר הכי חשוב שצריך להעביר לחיילים זה שזה נורמלי. בדרך כלל כשאנשים מרגישים מוצפים, הם בסך הכול צריכים לשמוע שמה שהם עוברים הוא תקין. אחרי שהם מבינים את זה, הרוב רוצים לחזור להילחם".
אתם עובדים גם על בניית חוסן או רק על סוג של כיבוי שריפות?
"יכול להיות שבימים הראשונים ניסינו להגיע לכמה שיותר מקומות כדי לתת את המענה כמה שיותר מהר, אבל מהר מאוד עסקנו גם בהכנות להמשך הפעילות, וזה אמור לעזור כדי לשמור על החוסן".
איך מצליחים לשמור על חוסן בתקופה כזו קשה וכאוטית?
"קודם כל שומרים על דברים מאוד בסיסיים שלפעמים הם טריוויאליים, אבל במציאות של מלחמה מאוד קל לאבד אותם, כמו אכילה, שינה והיגיינה, דברים שעוזרים בסוף להרגיש אדם. דבר נוסף הוא יצירת ודאות במקומות שבהם זה אפשרי. מאוד קשה לפעול בחוסר ודאות, מבלי להבין את התמונה הרחבה".
אפשר בכלל ליצור ודאות במצב כזה?
"כל מפקד יודע ליצור ודאות מסוימת לאנשים שלו, של מה המשימה ומה ידוע מבחינת הפעילות של צה"ל. במלחמה יש הרבה עמימות, ועם זאת אנחנו שואפים לצמצם את זה עד כמה שניתן".
טורחנסקי מציינת דבר נוסף שמשמעותי לחוסן, ואותו אנחנו מרגישים גם בעורף - להיות ביחד ולשמור על לכידות. "כמו שהזכרנו מקודם, גם הסיפור שהאדם הולך איתו הוא מאוד משמעותי. אין ספק שהמכה שהתמודדנו איתה, ושאנחנו עדיין מתמודדים איתה, לא יכולה להיות מתוארת במילים, אבל יחד עם הדבר הזה אנחנו הצלחנו להתאושש ולתפקד, ואני חושבת שאם זה יהיה הנרטיב הלאומי שלנו, זה יהיה מאוד משמעותי".
אני מניחה שאפילו לעורף תישאר הצלקת.
"אנחנו שומעים הרבה את האמירה שהמדינה בטראומה ואין בזה ספק, אלו אירועים קשים מנשוא וזה מנעד רחב שכל אחד נמצא בנקודה מסוימת עליו, אבל זה לא אומר שכולם יישארו עם פוסט-טראומה. בסוף לאנשים יש משאבים פנימיים וחוסן, ואם נותנים את המענה בזמן הנכון, נעבור את זה. זה היה יכול להיות נחמד אם היינו יכולים למחוק זיכרונות, אבל גם חשוב לדעת שלא כל מי שזוכר חוויות לא פשוטות נשאר עם פוסט-טראומה".
פורסם לראשונה: 09:40, 15.11.23
