בעודה מטיילת בג'ונגל סבוך בדרום אמריקה, ד"ר קרן בן יצחק נתקלה במחזה די מדהים: ילדים קטנים, בני ארבע או חמש אולי, משוטטים יחפים, לוכדים עכבישים ארסיים, צולים אותם במדורה ואוכלים אותם כאילו היו חטיפים. הסצנה המחרידה-משהו מעוררת את השאלה המתבקשת - יכול להיות שהילדים האלה נעדרים כל תחושת פחד?
ד"ר בן יצחק, פסיכותרפיסטית מומחית במדעי המוח ובפסיכולוגיה מחקרית, משוכנעת שהילדים מבינים היטב את ממדי הסכנה - אלא שבעקבות הסביבה והדרך שבה גדלו, המוח שלהם מחווט קצת אחרת משלנו. "המוח האנושי הוא איבר מסתגל", היא מסבירה, "הוא מושפע מהסביבה ומהתרבות שלתוכה אנחנו גדלים, וזה משפיע גם על הדרך שבה אנחנו מפרשים את העולם. מדובר באיבר שאחראי על ייצור התודעה והמחשבות, והופך אותנו למי שאנחנו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מחקרים שבדקו את המוח האנושי גילו כי הוא מכיל מאות מיליוני נוירונים, המקיימים מאות טריליוני קשרים ביניהם. קצת כמו מערכת כבישים מסועפת שמחברת בין יישובים. כל אחד מאותם קשרים יכול להעביר מידע מסוגים שונים ובכמויות שונות, והם אלה שמאפשרים את יצירת התודעה וההכרה שלנו. במקרה של פגיעה במוח, פעילותם של אותם נוירונים עלולה להשתבש ואף להיפסק לגמרי - מה שעלול לגרום לפגיעה בתודעה. בלעדיה, האדם מאבד את המודעות לקיומו ולקיומה של הסביבה, לא חווה חוויות ולא ער למתרחש סביבו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"זה קצת כמו לא להיות", מסבירה בן יצחק. "מצב דומה לזה מתרחש בשינה עמוקה למשל, כשהתודעה מתפרקת מעט ואנחנו לא ערים לדברים שקורים בתוך המוח שלנו ומחוצה לו. חלקי המוח אומנם נותרים פעילים, אבל רק בתוך עצמם. המוח, למעשה, מפסיק כמעט לחלוטין להעביר אינפורמציה בין חלקיו. ההעברה הזו היא בעצם הפעולה שמאפשרת את יצירתה של התודעה האנושית, שחלק ממנה הוא גם היכולת לייצר מחשבות".
מה זאת בכלל מחשבה?
"מחשבה היא פועל יוצא של חשיבה. מדובר ביכולת שלנו לסדר באופן קוהרנטי רעיונות ואסוציאציות. מבחינה נוירולוגית מוגדרת החשיבה כפעילות שבה מידע מהסביבה נקלט על ידי החושים ומועבר למוח, או שהוא נשלף מהזיכרון, מעובד ומאורגן מחדש במוח. העובדה שהתודעה שלנו כל כך מתוחכמת ומשוכללת מאפשרת לנו גם לייצר מחשבות רק מהמילה הכתובה, למשל. אני יכולה לשבת בתוך חדר סגור ולא להיחשף לעולם, לקרוא איזו ידיעה ולהסיק ממנה מסקנות. מסקנה זו כבר מחשבה שקושרת בין סיבה לתוצאה, והיא ייחודית לבני האדם".
הנה עוד היבט שייחודי רק לנו: המחשבות שלנו הן חלק מרכזי ביצירה של חוויה רגשית, ולהיפך. "המערכת הלימבית, האחראית על הרגש ונמצאת במעמקי המוח, מושפעת מכל ומשפיעה על כל החלקים שנמצאים בו, במיוחד על היכולת הקוגניטיבית שלנו. חוקרי מוח רבים, ואני ביניהם, טוענים שההפרדה בין קוגניציה לרגש לא באמת קיימת, והם פועלים כקואליציה תמידית במוח. יש גם כאלה שטוענים שרגש הוא ממש מחשבה.
"לדוגמה, אם אני הולכת בשביל ונתקלת בנחש, תוך אלפית השנייה אני אתחיל להרגיש פחד ולהעלות דופק. התגובה הזו תגיע בזכות העובדה שאני מסוגלת להעניק משמעות של סכנה ואיום לנחש. היכולת הזאת להסתכל על משהו, להעניק לו משמעות ובכך לייצר מחשבה עליו - כלומר לסדר רעיונות באופן קוהרנטי - זו קוגניציה טהורה".
לא סתם בוחרת בן יצחק בדוגמה שמדגישה את החיבור בין מחשבה לבין חרדה. בין השתיים מתקיים קשר הדוק, והן משפיעות זו על זו. "חרדה נוצרת לרוב כתוצאה ממחשבות שאנחנו מפרשים כמאיימות או כמסוכנות, או ממחשבות שהן בגדר טאבו ונחשבות 'אסורות'. מחשבות מהסוג ה'אסור' עלולות לגרום לנו הרבה פעמים להיבהל ולחשוב שאם אנחנו חושבים אותן - זה אומר משהו רע על האופי שלנו".
לדבריה, "יש במוח הרבה חלקים - חלק שאחראי על יצרים ודחפים, חלק שאחראי על חיבור למציאות ועל ההשלכות של המעשים שלנו, ועוד חלק שאחראי על הסקת מסקנות, זיכרונות ורגשות. יכולים להיווצר קונפליקטים וסתירות בין החלקים האלה. העובדה שאדם בוגד באשתו או חושב על לבגוד בה לא בהכרח אומרת עליו שהוא אבא נוראי. אישה שבוגדת בבעלה היא לא בהכרח גם אדם טיפש ולא אמפתי".
אז למה אנחנו נבהלים?
"פעם הגיע אליי מטופל שסיפר שהוא לא מפסיק לחשוב על גיסתו בהיבט הרומנטי. הוא מאוד נבהל מזה, למרות שמדובר היה במחשבה שהתקיימה רק אצלו בתוך המוח. הרבה פעמים ילדים, ויש גם מבוגרים כאלה, מייחסים למחשבה כוח מאגי ובטוחים שאם יחשבו חזק על משהו, הוא יקרה. לפעמים צריך להבין שמחשבות הן רק מחשבות".
גדלנו על "מחשבה יוצרת מציאות".
"זה קצת טריקי, כי מחשבה באמת מייצרת מציאות בתוך המוח, אבל זו הכוונה בלבד. מחשבה לא מוציאה לפועל פעולות ממשיות, ולכן היא לא יכולה לשנות את המציאות החיצונית. אבל אין ספק שכשאני חושבת מחשבה ומאמינה בה, היא בהחלט יוצרת לי מציאות פנימית.
"באחד המחקרים שערכתי פגשתי בחורה מקסימה שילדה כמה חודשים קודם לכן תינוקת עם מזג מאוד מורכב. במשך כמה שבועות חלפה במוחה מחשבה שאין לה כוח לטיפול בילדה, ושהיא עשתה טעות. האופן שבו היא התייחסה למחשבה, כבעלת כוח מאגי, גרם לה לחוות חרדות מאוד קשות. היא חשבה שהיא מפלצת ואמא נוראית, וחששה שהמחשבות שלה עלולות לגרום לה למסור את התינוקת לאימוץ".
אלה באמת מחשבות מבהילות.
"התודעה שלנו מאוד מורכבת ומאפשרת לנו לחשוב הרבה מחשבות, חלקן ביזאריות, חלקן קשורות למציאות וחלקן ממש לא. אם נלמד להתייחס אליהן כאל מחשבות בלבד ואולי אפילו להסתקרן מהן, זה יכול לסייע לנו להתמודד עם מחשבות שגורמות לנו לקטסטרופה פנימית. הרי יש לנו את היכולת לדמיין ולחלום בהקיץ.
"אגב, דווקא החרדה ממחשבה מרחיקה אותנו מהמימוש שלה. תחשבי שאת מטפסת לפסגה של צוק, את עומדת שם מבוהלת, וכל מה שמעסיק אותך באותם רגעים זה הפחד מהמחשבה שתיפלי. מה הסיכוי שתקפצי? זה בדיוק מה שקורה עם חרדה. ברור שמי שפחות מפחד ואפילו נמשך לאקסטרים הזה, יקפוץ מהצוק הרבה יותר מהר. קחי למשל פסיכופתים - מה מאפשר להם לבצע את התשוקות ואת המחשבות שלהם בפועל? העובדה שאין להם פחד מעונש ומתחושת אשמה".
"החרדה ממחשבה מרחיקה אותנו מהמימוש שלה. תחשבי שאת מטפסת לפסגה של צוק, את עומדת שם מבוהלת, וכל מה שמעסיק אותך באותם רגעים זה הפחד מהמחשבה שתיפלי. מה הסיכוי שתקפצי? זה בדיוק מה שקורה עם חרדה"
אז הפחד ממחשבות "אסורות" הוא בעצם חיוני ושומר עלינו?
"אני לא רוצה שיתפרש שאני ממליצה לפחד ממחשבות - כי אז לא נממש אותן גם כשמדובר במחשבות חיוביות שמפחידות אותנו. בסופו של דבר רובנו נוירוטיים ובצדק, כי המציאות היא באמת מקום שיש בו אי ודאות וחוסר שליטה. העובדה שאנחנו רוצים דווקא להקטין את הפחד ולהתייחס למחשבה יותר בשוויון נפש לא אומרת לרגע שזה יקרב אותנו למימוש המחשבה. כדי לממש מחשבות שיש בהן אלמנט מסוכן או מאוד קיצוני, נדרש פרופיל עצבי מאוד לא תקין בשילוב של גורמים כמו עכבות, אימפולסיביות, תכנון פעולה והתנהגות, וההשלכות שלהן עליי ועל הסביבה שלי".
המוח שלנו גמיש, משתנה עם הגיל ומושפע מגורמים שונים, שבתורם מעצבים את התודעה שלנו והופכים את המחשבות שלנו לנוירוטיות יותר או פחות.
"עצם העובדה שיש לך ילדים משנה לך את התודעה", מבהירה בן יצחק. "אנשים שיש להם ילדים, בעיקר נשים, פחות מסתכנים. זה גם עניין אבולוציוני, בטח כשמדובר באמהות לילדים צעירים. באופן כללי, האופן שבו את תופסת כיום את העולם שונה לגמרי מאיך שתפסת אותו לפני עשור. זה קורה בין היתר בגלל עייפות החומר והשינויים של הגוף שמתבגר, ומשפיע על תפיסת העצמי, על המסוגלות שלנו להתמודד עם פחדים ועל האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות".
זאת הסיבה לכך שבגיל 20 עליתי על אוטובוס מתפרק בדרך לפסגת הר בווייטנאם, וכיום כשאני אמא אין סיכוי שזה יקרה?
"יש משהו בתהליך הבשלת המוח, ובעיקר בחלקים הקדם-מצחיים שהם האחרונים להבשיל (בשלהי שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30), שמגלה לנו טפח נוסף לגבי המציאות. בגילים צעירים אנחנו חיים באיזו תחושה של חסינות, שהיא כמובן אשליה אבל היא מאוד נחוצה. היא נועדה כדי שבהמשך נוכל להתמודד עם חוסר השליטה וחוסר האונים שמרכיבים את המציאות הלא פשוטה שכולנו לפעמים נאלצים להתמודד איתה".
קליפת המוח הקדם-מצחית היא האזור המשוכלל, הגבוה והמורכב ביותר במוח. היא מכילה בתוכה את הצפיפות הגבוהה ביותר של קשרים בין הנוירונים, ובה מתקיימת למידה מורכבת במיוחד. "לאזור הזה יש את הפוטנציאל להפוך אותנו לאנשים רגועים יותר עם תחושת מסוגלות גבוהה יותר", מסבירה בן יצחק. "שם נמצאת היכולת לשנות אמונות ותפיסות לגבי מחשבות, היכולת לווסת רגשות ולהבין את האחר, וגם להתאמן על האופן שבו אני חושבת על המחשבה".
אנשים שאין להם את היכולות האלה, או שהן קיימות במידה פחותה, סובלים למעשה מפגיעה בחלק הקדם-מצחי?
"אנחנו מדברים על בני אדם, זו לא מתמטיקה וכל מקרה לגופו. אני כן אגיד שהיכולות האלה עלולות להיות דלות משלל סיבות: החל מפגיעות אורגניות כמו אירוע מוחי או תאונה - ואז ממש אפשר לדבר על חוסר דרמטי ושינוי אישיותי של ממש; ועד גורמים מולדים ואישיותיים - כמו למשל הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, שאותה אנחנו מזהים כבר מגיל צעיר, ויכולה להופיע גם אצל מי שגדלו בסביבה מאוד נורמטיבית ומטפחת, וגם אצל כאלה שגדלו בסביבה מתעללת או מזניחה שיכולה לגרום לכשלים ולשגיאות בתוך המוח.
"לרוב, אותם אנשים בעלי קושי בשינוי תפיסות מחשבתיות יהיו כאלה שגדלו בבתים שבהם עבר מסר שאסור לבכות, ושבכי הוא סמל לחולשה. החדשות הטובות הן שניתן גם ללמוד את הדברים האלו בבגרות, כי המוח הוא איבר פלסטי ורגיש לא רק בינקות ובילדות, כמו שחשבו פעם, אלא הוא ממשיך להיות כזה לאורך כל שנות החיים".
לאותה קליפת מוח קדם-מצחית יש תפקיד נוסף ולא פחות חשוב - לעזור לנו להשתלט על המחשבות שמאיימות עלינו. בשביל להבין כיצד המנגנון הזה עובד, צריך קודם להבין כיצד נוצרות מחשבות שגורמות לנו לחרדה ממשית.
"חרדות הן פועל יוצא של חוויית הקיום האנושי", מסבירה בן יצחק. "בגלל שאנחנו ערים לעובדה שהמציאות היא לא ודאית ושאנחנו לא יכולים לשלוט עליה, בטח לא באופן מלא, הרבה פעמים אנחנו מרגישים חסרי אונים. התחושה הזאת מייצרת חוויה שמטלטלת את המוח ומשמשת פתח ליצירת חרדות, כי היא נוגדת באופן מסוים את היצר ההישרדותי שלנו".
איך עובד המנגנון הפיזיולוגי של חרדות?
"המבנה במוח שאחראי על היכולת להעניק משמעות של סכנה או איום לגירוי הוא מבנה מאוד פרימיטיבי ועתיק, שלא למד להבחין בין איום אמיתי שאנחנו אמורים לפחד ממנו - כמו עכביש ארסי או נמר - לבין מחשבה. כלומר המנגנון הוא אותו מנגנון, והוא עושה לנו הרבה צרות.
"זה ברור שאם עכשיו אני אשאל אותך אם את יכולה למות ממחשבה, אז יש לך חלק קדמי במוח שאומר שלא, אבל בחלק אחר, האמיגדלה, התשובה אולי פחות ברורה. זה אזור שמתרחשת בו עוררות גדולה, במיוחד במצבים שבהם אנחנו נתקלים בגירוי שאמור לאיים עלינו, אז הוא גם גורם לנו להפנות את כל המשאבים שלנו כדי לנסות להתמודד עם האיום. את אותה אמיגדלה אנחנו צריכים לגייס, וללמד אותה להבחין בין מחשבה מאיימת לבין איום אמיתי שיכול לסכן את החיים שלנו".
איך עושים את זה?
"למזלנו המוח שלנו הוא לא רק אמיגדלה, והוא מכיל עוד הרבה מאוד חלקים מלבדה. צריך לגייס כאן חלקים קדם-מצחיים ולנהל דיאלוג. אנחנו צריכים לייצר איזשהו שיתוף פעולה ברגע האמת, כשהחרדה מופיעה, בין הפרשנות הראשונית של האמיגדלה לבין אותם חלקים שמסוגלים לווסת ולהרגיע".
נדמה שכולם סובלים מחרדה כיום. יש יותר חרדה בפועל או יותר מודעות לתופעה?
"חד-משמעית יש כיום יותר מודעות לחרדה. היא הרבה יותר מדווחת והרבה יותר מנורמלת. לכאורה, העולם כיום הרבה פחות מסוכן מבעבר. אנחנו כבר מזמן לא חיים במערות, ורובנו - לפחות בעולם המערבי - לא צריכים להתמודד עם איום של חיות טרף. אבל זה לא אומר שיש פחות חרדה, כי כיום רוב האיומים עלינו הם רגשיים. אסור לזלזל בזה או לצמצם את זה, אנחנו צריכים להתייחס לזה במלוא כובד הראש. כשהמוח מפרש מחשבה כמאיימת או כמסוכנת, זה אותו מנגנון שייכנס לפעולה".
