לפני כעשר שנים נעניתי לבקשה לתעד בהתנדבות, במשך מספר חודשים, את שגרת היום־יום ואת הרגעים המיוחדים המתקיימים בין כתליו של מרכז שניידר לרפואת ילדים. עם זאת, דבר לא הכין אותי למפגש עם ענת, ילדה בת שלוש וחצי, אשר בגיל חמישה חודשים התגלה אצלה גידול בכבד. ענת היא הילדה הראשונה שצילמתי בשניידר, בקומה השביעית, במחלקה האונקולוגית. ענת שיתפה פעולה עם המצלמה וכל הזמן ביקשה שאראה לה את התמונות שצילמתי. תוך כדי, אמה סנדי סיפרה על ילדה חכמה, נעימה וצוחקת, שמאז שהייתה תינוקת, מבלה ימים ושבועות במסגרת אשפוז בבית החולים.
בימים שחלפו מאז פגשתי את קריסטינה בת השמונה, שרק התחילה טיפולים כימותרפיים; את חיה בת הארבעה חודשים, שעברה ניתוח לב פתוח ומטופלת כמעט מיום היוולדה ביחידה לטיפול נמרץ לב; את דניאל, תינוק בן יומו, אחד מתאומים, שנולד במשקל 780 גרם; את רימאן בת החודש וחצי, שהגיעה לשניידר מעזה כדי לעבור ניתוח שיציל את חייה; את אוריה בן הארבע וחצי, שאושפז במחלקת הילדים עקב סיבוך של דלקת ריאות, וילדים רבים נוספים. עם כל ילד נוצרת אינטראקציה אחרת, כל ילד מגיב אחרת למצלמה וכל ילד איפשר לי בעצם להנציח את תחושותיו ורגשותיו ברגע נתון, גם ברגעים לא נוחים, בזמן טיפול כזה או אחר בבית חולים.
לפרויקטים נוספים של זיו קורן:
הפרויקט, שנקרא “פעימת לב”, הגיע לשיאו בהפקת ספר מרשים ובתערוכה מרגשת. השנים עברו וגם אני עברתי לפרויקטים אחרים, אך לא פעם תהיתי מה עלה בגורלם של הילדים שצולמו. אם להיות כן עם עצמי, פחדתי לשאול. בתחילת שנת 2017 פנתה אליי ג’ני, אמה של קריסטינה, שטופלה במחלקה האונקולוגית כשהייתה בת שמונה. ג’ני סיפרה שכיום בתה היא נערה בריאה ויפה בת 13, ושגם עתה התמונות שצילמתי במחלקה מרגשות אותן. כך עלה הרעיון לפגוש את הילדים ואת הוריהם ולצלמם שוב, במקום שבו תועדו לפני חמש שנים. בשנת 2017 שוחזר הפרויקט ואותם ילדים צולמו שוב, במיקום זהה, כשהם מבוגרים בחמש שנים – ובריאים.
עבור מרבית ההורים זה לא היה פשוט לשוב אל אותה תקופה מורכבת. החזרה אל בית החולים, לאותה מחלקה עם אותם אנשי צוות – הייתה כרוכה עבורם בהתמודדות של ממש. אינני יכול בכלל לתאר כמה שמחתי לפגוש אז את ענת, שגדלה והפכה לילדה מדהימה בת שמונה. הלוואי שיכולתי לחזור בזמן ל־2012 ולהראות את התמונות הללו להוריה, להראות להם שבתם הפעוטה, עבורה הם נלחמים כעת את מלחמת חייהם, עומדת להיות ילדה מקסימה כל כך.
חמש שנים נוספות עברו. בשנת 2022 כולם נענו לבקשה להגיע שוב למחלקות בית החולים ולהצטלם באותם מקומות שבהם צולמו לפני עשור. נפגשנו שוב, ילדים והורים, נרגשים כל כך מהזכות שניתנה לנו להיפגש באותו מקום, להיזכר בתקופה רחוקה אך כה משמעותית בחיים, להודות על חיינו כאן ועכשיו ולהעריך את כל מה שלא מובן מאליו. מסביבנו היו בכל עת תינוקות וילדים הנמצאים באשפוז, הוריהם צמודים אליהם, נלחמים בשבילם את מלחמת חייהם. אני יודע שהפרויקט הזה הוא כה משמעותי דווקא בשביל הילדים וההורים האלה, שלפעמים לא רואים את הסוף ולפעמים מאבדים את התקווה. פרויקט “פעימת לב” נוצר, גם אם בלי שהתכוונו לכך, להעניק תקווה ואמונה גם כשנראה שהכל חשוך והקרקע נשמטת מתחת לרגליים.
"אוהבת להשוויץ שהתגברתי"
ענת ירום, 13, קיבוץ אילון
כשענת הייתה תינוקת בת כמה חודשים התגלה גידול ממאיר בכבד שלה. היא עברה טיפולי כימותרפיה וניתוח מורכב להשתלת אונת כבד, בתרומה מאביה. בהמשך עברה הקרנות וניתוחים נוספים להוצאת גרורות מהסרעפת ומהריאות. היום היא תלמידת חטיבת ביניים, שאוהבת ללמוד שפות ולצייר.
"אהבתי את תשומת הלב", היא נזכרת השבוע בחוויית הצילום הראשונה, "זה עשה לי טוב. תמיד היו סביבי הרבה אנשים שבאו להעביר לי את הזמן בבית החולים ואת חוויות הטיפול הפחות נעימות. אמא ואבא הקריאו לי ספרים והיו איתי כל הזמן. היום אני מרגישה מאוד טוב. וככל שעובר זמן אני רואה כמה אני לא יכולה להפריד את עצמי מהחוויה הזו. החיים שלי הפכו להיות חיים של ילדה רגילה, אבל המחלה לנצח תישאר איתי גם בזיכרון וגם בגוף שיש בו צלקות. לצד זה אני יותר ויותר מעריכה את החוויה, כי זה תרם המון לאישיות שלי. אוהבת אפילו להשוויץ שהייתה לי מחלה נדירה והתגברתי עליה".
"בגלל אירוע הלב, היום הלב שלי רחב"
חיה שור, 11, מודיעין־עילית
חיה נולדה עם מום מורכב בלב, שסיכן את חייה. היא עברה ניתוח לב פתוח וטופלה ביחידה לטיפול נמרץ לב בשניידר מגיל יום ועד ארבעה חודשים וחצי. היום חיה בת 11, ילדה מלאה בשמחת חיים, חברותית ואהובה על כולם. בגיל שבועיים ניתן לה שמה - חיה.
"ההורים שלי סיפרו לי שהייתה תקופה לא פשוטה. אבל התקווה והאמונה חיזקו אותם מאוד", היא מספרת, "המון התפללו בשבילי שאהיה בריאה ובסוף זה מה שקרה. היום אני מרגישה טוב, יש לי המון־המון חברים. אמא אומרת שעברתי אירוע לב ובגלל זה היום הלב שלי רחב, אוהב וחם. קצת קשה לי בלימודים בגלל העיכוב ההתפתחותי, אבל עבדנו קשה וההורים שלי עבדו קשה כדי שאתגבר על המכשולים בדרך. עד עכשיו אנחנו מתרגשים שפוגשים שוב את הרופאים שלי בקומה חמש בשניידר, כולנו משפחה במכון הלב".
"האופטימיות היא מה שעזר לי"
קריסטינה קריוקוב, 18, חיפה
קריסטינה גדלה בפתח־תקווה, ובגיל שמונה אובחנה עם גידול בחלל הבטן ועברה ניתוח וטיפולים כימותרפיים במחלקה האונקולוגית בשניידר. היום בגיל 18 היא גרה בחיפה עם חברותיה ולומדת בבית הספר הטכני של חיל האוויר. ״היום אני מרגישה מצוין, מקפידה לעשות בדיקות מעקב. וחשוב לי לציין שלמרות שלא זכור לי הרבה מהתקופה ההיא, כי הייתי ממש קטנה, אחד הדברים שהכי עוזרים להתמודד הוא להיות אופטימית ולמרות שקשה, להשתדל להיות במצב רוח טוב כמה שיותר. אצלי אישית זה היה אחד הדברים שהכי עזרו לי באותה תקופה״.
"לא אהבתי להיות חולה"
אוריה צולפייב, 14.5, פתח־תקווה
אוריה אושפז במחלקת ילדים ג׳ בשניידר כשהיה בן ארבע וחצי עקב דלקת ריאות חמורה. כיום, עשר שנים אחרי זה, הוא ילד שמח ובריא שלא ביקר בבתי חולים מאז ילדותו, למעט כשנולדה אחותו.
״אני זוכר מאותה תקופה את דניאלה - ליצנית שהייתה לה בובה כחולה, וזה הדבר היחיד ששימח אותי. אבל לא נשאר כלום מאז, אני מרגיש מצוין. אני אוהב לשחק כדורסל, הולך לשחק בקבוצת אליצור פתח־תקווה. אז לא אהבתי להיות חולה, היום אני גאה בזה״.
"למדתי דברים על עצמי"
מקס דוד חי, 17, כפר־סבא
בגיל שבע מקס עבר ניתוח להשתלת כבד. כעבור עשור הוא נער שאוהב משחקי מחשב וחניך בתנועת הצופים.
״אני זוכר שהייתי קטן הרגשתי לא טוב. הייתי צריך להיות הרבה בבית חולים, לעבור ניתוחים, וזה עשה אותי עצוב. לא הרבה דברים עודדו אותי חוץ מההורים שלי. היום אני מרגיש טוב, אוהב לראות סרטים, לקרוא ספרים ולהיות עם חברים. למדתי דברים על עצמי בתקופה של המחלה, איך להתגבר כשקשה, ואני לא הייתי מוחק את התקופה הזו למרות שזה כאב״.
"אני רוצה להיות רופאה בעצמי"
נאבבא מחג׳נא, 12, אום אל־פחם
הרבה זמן עבר מאז שנאבבא הגיעה לניתוח השתלת כבד להצלת חייה כשהייתה רק בת שנה. היום היא אוהבת ספורט, כדורסל ושחייה.
“אני לא זוכרת הרבה אירועים מהימים שהייתי מאושפזת, אבל זוכרת שטיפלו בי טוב ויודעת שהדבר שאני הכי רוצה זה להיות רופאה בעתיד, כמו הרופאים שטיפלו בי ובזכותם היום אני מרגישה טוב”, היא מספרת השבוע. “אני אוהבת מאוד ספורט, אוהבת הכי הרבה ללכת לים ולשחות ואת החול והשמש, ומודה למי שעזר לי לגדול ולהיות כמו שאני היום”.
"מרגישה מצוין"
רימאן אבו־גזר, 10, עזה
רימאן הייתה רק בת חודש כשהועברה למרכז שניידר לצורך ניתוח לב פתוח להצלת חייה. היום רימאן בת העשר היא תלמידה טובה, ילדה שמחה שאוהבת לצייר - ומרגישה מצוין.
"היום אני מרגיש חזק"
דניאל דעבול, 11, אלפי מנשה
דניאל הוא אחד מתאומים, אח לעוז. נולד בשבוע 26 במשקל 780 גרם. טופל במחלקת פגים בשניידר. היום דניאל בן ה־11 מצטיין בחשבון ולומד בקורס מתכנתים בעולמות המשחקים.
"נולדתי לפני הזמן. ובגלל זה לא הרגשתי טוב. נולדתי במשקל קל ממש, קטן, אבל גדלתי והתחזקתי מאז והיום אני מרגיש חזק, אוהב לרכוב על אופניים רכיבות ארוכות, עשיתי הקפה של הכנרת, זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות. אני גם טוב בשש־בש ועכשיו התחלתי שחמט. וגם לצייר זה דבר שעושה לי כיף. לדעתי הכי חשוב זה להיות חיובי ולהאמין בעצמך לצד כל מה שקשה בדרך".
