אנו מאמינות ומאמין שזכותה של כל אישה להחליט אם להביא ילדים לעולם. אין לנו כל רצון לגרום לנשים שאינן רוצות להיות אמהות לשנות את דעתן, אלא לתת מידע אמין לגבי האפשרויות הריאליות העומדות בפני אלו שמתכננות להרות.
קראו עוד:
התרגשנו כולנו לשמוע ששרת התחבורה מרב מיכאלי לא נסעה לארצות הברית למסע תענוגות, אלא כדי להכיר את בנה ולהביאו לארץ. התבשרנו שהייתה דילמה זוגית בנושא ההורות, שנפתרה בסופו של דבר. זוהי דוגמה לדילמה שבפניה עומדים זוגות מבוגרים יחסית, כשאחד מבני הזוג משנה דעה בנושא, והאפשרויות הריאליות אינן רבות.
הסיפור של מיכאלי ושל בן זוגה ליאור שליין הוא הזדמנות להעלות למודעות סוגיה שמולה עומדים מטפלים/ות בכלל ובתחום הטיפול המיני בפרט.
2 צפייה בגלריה
השרה מרב מיכאלי עם בן זוגה ליאור שליין ובנם אורי. כל אחת עושה מה שמתאים לה
(מתוך פייסבוק)
כולם ילדים של כולנו
קחו לדוגמה את רחלי ומיכה, שנמצאים בזוגיות כבר ארבע שנים. הם עסוקים בקריירות וטרם התפנו לחשוב על ילדים. עכשיו, על סף גיל 40, החלו בניסיונות להיכנס להיריון באופן טבעי. התברר להם שזה לא בהכרח קשור בהחלטה. הגינקולוגית ממהרת איתם לתהליכי פוריות. נשאבו ביציות, הופרו והוקפאו. במקביל, מנסים היריון טבעי. אם לא יצליחו, ינסו עם הביציות שהוקפאו. רחלי ומיכה מופתעים: לרחלי מחזור חודשי סדיר, אז מה הבעיה?
יעל ויואב בני 40 פלוס, ביחד כשנה. הם מאוד אוהבים, אבל מתלבטים עד כמה הם מתאימים זה לזו. הם כבר חוו זוגיות כמה פעמים ויודעים שאהבה היא בת חלוף. הם על סף ההחלטה להביא ילד לעולם, אבל יש להם קשיים בתקשורת. הסקס ביניהם כבר לא כל כך טוב. הם באים לטיפול כדי לפתור את הבעיות לקראת ההחלטה להיכנס להריון. שניהם רוצים לוודא שמה שמפריע להם, בר תיקון, ואז יחליטו על השלב הבא.
לאנשי המקצוע מתחום הטיפול המיני יש הבנה לרצון שלהם, אך ברור שטיפול מיני וטיפול זוגי אורכים כמה חודשים לפחות, כך שאם יעל ויואב רוצים ילדים, אין להם זמן לזה עכשיו. האם זה אתי להגיד להם זאת? זו לא השאלה שאותה הם הפנו. עצם העלאת הנושא מכניס לשיקולים שלהם פרמטרים שהם לא תכננו לדון בהם. מצד שני, אם הנושא לא יעלה - האם זה אתי לאפשר להם טיפול שייקח חודשים ויקטין עד יסכן את הסיכוי שלהם להרות, בלי שהם מודעים לכך?
אחוז העוברים התקינים עומד על כ-60% מתחת לגיל 35, על כ-50% מגיל 35 עד 37, ועל כ-35% בלבד מגיל 38 עד 40. הסיכוי המיטבי להשגת היריון הוא מביציות שנשאבו והוקפאו עד גיל 35
אישה בת 50 ויותר יכולה להחליט להרות ברחמה או ברחמה של מישהי אחרת. אבל לאישה בגיל הזה, וגם בגיל צעיר יותר, כבר אין ביציות זמינות להיריון. מי שמחליטה לדחות את הקמת המשפחה למועד זה, היא בעצם אם מאמצת.
הבחירה לא להיות אמא מקבלת לגיטימציה, וטוב שכך, שכן הבאת ילדים לעולם הינה משימה מחייבת מאוד שלא בהכרח מתאימה לכל אחת. גם הבחירה להיות אם חד הורית היא מקובלת. להיות אם מביצית לא שלך או מזרע שאינו של בן זוגך - גם זו בחירה, מתוך הכרח בדרך כלל. אימוץ הוא עוד בחירה.
כל הילדים של כל האמהות הם ילדים של כולנו כחברה בלי לתת בהם סימנים. עם ילדים או בלעדיהם אפשר לחיות חיים עשירים, וכל אחת עושה מה שמתאים לה. מה שחשוב הוא שהבחירה תהיה מתוך ידיעת העובדות. הנה כמה מהן:
ההתפתחות הטכנולוגית בטיפולי הפוריות מתחה וטשטשה את טווח ההולדה אל מעבר "ליכולת הטבעית". רופאי פריון נתפסים לעיתים כ"מחוללי ניסים", שבכוחם להאריך את גיל הפריון, אולם יכולת זו מוגבלת בזמן ומושפעת בעיקר מגיל האישה.
טיפולי הפריה חוץ-גופית מביציות האישה ניתן לעבור עד יום ההולדת ה-45 של המטופלת. אם לא הוקפאו ביציות בגיל צעיר יותר, הסיכוי להיריון מביציות בגיל זה הינו בטווח של טיפול חסר תוחלת (פחות מאחוז אחד). השימוש בתרומת ביצית מוגבל עד גיל 54, כך שגם היריון מתרומת ביצית מוגבל בזמן.
הספרות הרפואית מצביעה על שיעור היריון של 7% לביצית מופשרת. אחוז העוברים התקינים כרומוזומלית עומד על כ-60% מתחת לגיל 35, על כ-50% מגיל 35 עד 37, ועל כ-35% בלבד מגיל 38 עד 40. הסיכוי המיטבי להשגת היריון הוא מביציות שנשאבו והוקפאו עד גיל 35. ככל שגיל האישה עולה, נדרש מספר גבוה יותר של ביציות מוקפאות להשגת לידה של עובר חי.
2 צפייה בגלריה
הדילמות בקליניקה תלויות במטרת הטיפול. על המטפלים להנגיש את כל הידע הקיים תוך נתינת חופש בחירה למטופל
(צילום: shutterstock)
המצע הרפואי מעניק לנו אפשרות להרות מעבר לגיל הפריון הטבעי, אבל סוגיות אתיות וחברתיות, כמו גם החוק, מגבילים את היכולת להפרות באופן מלאכותי. הסוגיה האתית-מוסרית בדרך כלל תציף את השאלה בגין אחריות הפרט לבחירותיו מול אחריות החברה לתחום את יכולת הבחירה.
כצוות המכשיר מטפלים ומטפלות מיניים באוניברסיטאות בארץ, וכן מכשיר יועצים למיניות במחלקות השונות בבתי החולים ובמרפאות הציבוריות, מצאנו לנכון לדייק את התמונה המצטיירת מהסיפור של השרה הפמיניסטית מיכאלי ולהתייחס רק לסוגיה של דחיית היריון על רקע סוציאלי, חברתי ותרבותי - לא מסיבות רפואיות.
הדילמות בקליניקה תלויות במטרת הטיפול. אנחנו סבורים שעל המטפלים להנגיש את כל הידע הקיים תוך נתינת חופש בחירה למטופל. דעתו האישית של המטפל על הבאת ילדים בגיל בוגר אינה רלוונטית לחיי מטופליו.
בצוות הקורס "מין, מיניות ומה שביניהם" של המרכז האקדמי ללימודי המשך ברפואה באוניברסיטת ת"א חברים ד"ר רונית אלוני, פרופ' רפי חרותי, ענת בירן-פרוסט, רחלי ראובני וליאורה רכס. המאמר נכתב בשיתוף בוגר הקורס ד"ר ערן גולד
