בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מתלוננים שהזיכרון שלהם עובד פחות טוב. את השאלה מדוע אני שוכחת כל הזמן הפניתי לאיתי עניאל, מרצה ומומחה לאימון המוח ושיפור הזיכרון, וציינתי שאני חוששת כי השכחה הזו מייצגת ירידה ביכולת הקוגניטיבית. עניאל, מייסד שיטת "חדר כושר למוח", מיהר להרגיע שהפחד שלי, ושל כל מי שסובל משכחה פה ושם, הוא מוגזם.
קראו עוד:
"רוב מקרי השכחה לא מעידים על הפרעה קוגניטיבית. ברוב המקרים אנחנו שוכחים דברים שהתרחשו בטווח הקצר, והדבר נובע מחוסר מיקוד, או מהיעדר קשב, שקורים כי אנחנו קולטים בכל יום כמות מידע שגדולה לאין שיעור מזו שקלטנו לפני כמה עשורים. לצד זאת, נוספו גם לא מעט מסיחי דעת שמשתלטים על היכולת שלנו להחליט שמידע שזה עתה נחשפנו אליו הוא כזה שאנחנו צריכים 'לתייק' במוח כדי להצליח לשלוף אותו בשעת הצורך".
עניאל אומר בעצם שהשכחה לטווח הקצר, שהולכת והופכת רווחת יותר ויותר, נובעת בסך הכל מכך שאנחנו לא "נמצאים בתוך הרגע" ולא "מתייקים" את המידע, ממש כמו שמירה בתיקיות במחשב. ואם לא תייקנו, נתקשה בעתיד לזכור את מה שאנחנו מחפשים.
"כשאנחנו לא עוצרים כדי לתייק את המידע, המוח מסווג אותו כלא חשוב, למרות שבפועל זה יכול להיות מידע קריטי עבורנו. המוח ישמור אותו בזיכרון לטווח הקצר - שנע בין שניות לשעות, ובסופו של דבר יזרוק אותו החוצה. כלומר, אם אנחנו רוצים לשמור מידע לטווחי זמן ארוכים, אנחנו צריכים לסווג אותו כחשוב – ויש דרכים לתרגל זאת. זה יכול להיות, למשל, מידע על הפעולה של נעילת הדלת, המקום שבו הנחנו את המפתח או השאלה האם כיבינו את הגז", הוא אומר.
או אם שכחנו ילד באוטו.
"חד־משמעית, כאשר בודקים לעומק מה מצב הזיכרון של ההורה ששכח את הילד באוטו, מגלים שהוא מתפקד בצורה טובה מאוד, אבל שבאותה נקודת זמן שבה יצא מהאוטו והשאיר את הילד קשור בכיסא הבטיחות מאחור, מוחו התאפיין בכשל של חוסר קשב וחוסר מיקוד. כלומר, שמחשבותיו של ההורה לא התמקדו בפעולה של הוצאת הילד מהרכב, אלא בשאלה איך להגיע כמה שיותר מהר למשימה הבאה. המוח היה עסוק בדברים אחרים שהסיטו והסיחו אותו מהפעולה החיונית והחשובה יותר של הוצאת ילד מהרכב. כלומר, רוב בעיות השכחה בטווח הקצר לא מושפעות מבעיית זיכרון, אלא מכך שאנחנו לא מרוכזים וממוקדים ברגע".
ובכל זאת, מתי בעיות זיכרון מעידות על ירידה קוגניטיבית?
"ירידה קוגניטיבית יכולה להשפיע בדרכים שונות על הזיכרון ולכן צריך לאפיין את סוגי השכחה והיכן הם באים לידי ביטוי? האם בשכחה של שמות? פעולות? מיקומי חפצים? בקושי לקלוט ולשמר חומר לימודי חדש? אפיון של סוגי השכחה יסייע למצוא את ההסברים לבעיה הממוקדת. אבל ברוב המקרים בעיות שכחה לא נובעות מירידה קוגניטיבית אלא מהפעלה לא נכונה של מנגנוני התיוק והשימור בזיכרון שלנו".
כלומר אפשר להתאמן על זה?
"כן. לחלוטין. הרי רובנו זוכרים אירוע משמעותי מהילדות שקרה לנו, נגיד, בגיל תשע. זה מוכיח שלמוח שלנו יש יכולת לקלוט מידע ולשמור אותו קדימה למשך עשרות שנים".
אבל זה קשור למידת המעורבות הרגשית שחווינו בתוך הסיטואציה שאותה אנחנו זוכרים.
"נכון. מה שמשפיע על הזיכרון לטווח הארוך באופן דומיננטי הוא הגורם הרגשי, כלומר, הערך האמוציונאלי שהמידע צמוד אליו. לכן, טראומות זה דבר שנצרב בנו למשך עשרות שנים. כך גם סיטואציות שמפתיעות אותנו. למשל, את מטיילת בחוף הים. הרי לא תזכרי את עשרות האנשים שיחלפו מולך, אבל אם פתאום תצעד על החוף ג'ירפה, את לא תשכחי את זה. כיוון שמדובר במופע לא שגרתי הדבר יתויק כזיכרון לטווח ארוך, כי הוא הפעיל אצלך עוררות רגשית. אם בעוד חמש שנים תסעי לספארי באפריקה ותראי שם ג'ירפה, ישר תיזכרי בג'ירפה ההיא מחוף הים. כלומר, המוח בוחר באופן סלקטיבי את החוויות שהוא מתייק, בהתאם לארבעה מדדים: שכל, רגש, חושים ודמיון".
דבר חשוב נוסף שיכול להרגיע אותנו הוא שבני האדם נוטים להעניק תשומת לב דווקא לכשלונות ולא להצלחות. "אם מתוך 100% מהדברים שקו במהלך היום נזכור 97%, כולל היכן חנינו, היכן הנחנו את המפתחות והאם נעלנו את הדלת, אבל 3% מהפעולות או השמות שכחנו, אנחנו נתמקד בסוף היום דווקא במקרים שבהם נכשלנו ולא באלה שבהם הצלחנו", הוא מסביר.
כלומר, רובנו מעריכים בצורה יותר גבוהה את הכישלונות מאשר את ההצלחות שלנו, אבל זו כבר סוגיה אבולוציונית הישרדותית שיש לעסוק בה. בכל מקרה, ממליץ עניאל לאמן את עצמנו למרקר דווקא את ההצלחות שלנו בשליפת נתונים ממחסני הזיכרון, ובכך להיווכח שהזיכרון שלנו ברוב המקרים עובד מצוין.
