את אריאל הרטמן אני מכיר קצת יותר מ־15 שנה. הוא היה אז פסיכולוג קליני בראשית דרכו, ואני הוצאתי את ספרי הראשון, שהיה אמנם בוסרי ומלא טעויות, אבל יחד עם זאת גם אמיץ ופורץ דרך. אריאל פנה אליי כי זיהה את התשוקה שלי לנושאים הקשורים לנפש האדם, וכבר בשיחה הראשונה שלנו נפשי נקשרה בנפשו. הפכנו חברים. היינו אז בסוף שנות ה־20 שלנו, ולשנינו היה רצון מעט נרקיסיסטי להשאיר חותם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
האמת היא שגדלנו יפה: אריאל הפך למטפל מבוקש ומצליח, ובשלב מסוים הוא הצטרף ללימודים במכון הפסיכואנליטי בתל־אביב. לאחר מכן הוצאנו יחד את "בשביל הנפש", ספר שהפך לרב־מכר, ונהיה גם חלק מלא מעט תוכניות לימודים של סטודנטים לפסיכולוגיה בישראל. הספר שידרג עוד יותר את מעמדו של הרטמן, והוא הפך לאחד הפסיכולוגים המובילים בארץ ומבעלי הקול החשוב בקרב הדור הצעיר של המקצוע. במקביל, הוא משמש היום גם כפסיכולוג של כמה יחידות מובחרות, בתפקיד שעל אודותיו אי אפשר לפרט.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
שמחתי בשבילו. בשבילנו. חשתי שהסיפור הסתיים בהצלחה: הרי כשנפגשנו לפני גיל 30 חלמנו שהוא יהיה פסיכולוג מצליח ולי תהיה הופעה, אעשה קצת טלוויזיה ואכתוב ספרים, והנה זה קרה, אז מה עוד נבקש ממך מכורה? אבל בעוד אני התבשמתי ממה שדמיינתי כהצלחה, הבן זונה האהוב הזה המשיך להתפתח. בהתחלה התעלמתי. אוקיי, אז פתאום הוא רץ חצאי מרתונים, למרות ששנינו היינו בטטות. זה יעבור לו. אוקיי, הוא החליט לעבוד פחות שעות ולהיות יותר עם המשפחה, ובכלל, הוא נראה יותר שלו ורגוע. וכן יש לו כמה סיפורים על מדיטציות שהוא הולך אליהן, זה באמת דבר גדול?
ובכן, זה אכן היה דבר גדול. לאט־לאט הלכו והצטברו עדויות לכך שמשהו מיוחד, סוער וחיוני עובר על חברי הטוב, ובעוד אני נתקעתי במה שדמיינתי שהוא פסגת ההר, הוא המשיך לטפס. המשיך לחפש. בשנים האחרונות אריאל, שהיה עבורי המנסח המהודק של הפסיכולוגיה הקלינית, מי שיחד עימו הזמנתי שני דגמים מיניאטוריים של חדר הטיפולים של פרויד (אחד לקליניקה שלו ואחד לסלון ביתי) - החל לרעות בשדות חדשים. בהדרגה, ככל שהעמיק בעולמות התוכן החדשים, הוא הפך לאדם רגוע יותר, למטפל משוכלל יותר, ואפילו בהודעות הקוליות שהוא משאיר לי לבקשתי בנושאים שונים שמתי לב שמשהו בתדר הקולי שלו השתנה, והפך למאוד מנחם.
השיחה הזו לא תוכל להקיף את כל מה שאריאל למד בשנים האחרונות, אבל היא תספק הצצה שיש בה בעיניי גם משמעות גדולה יותר מהסיפור שלו, משום שהיא מספרת את הסיפור של הפסיכולוגיה בעת הזו, את ההישגים הגדולים שלה, אבל גם את ההכרח שמוטל עליה כל העת להתפתח ולהשתנות. אריאל לא השיל מעצמו את הדברים שהאמין בהם בעבר, אבל בנה מעליהם קומה נוספת, מרגשת וחדשה, ובעיניי גם חשובה ומרתקת. אם תרצו את זה ככותרת, זהו סיפורו של פסיכולוג שהעריץ והבין את פרויד כל כך טוב, עד שלא נותרה לו ברירה אלא להתחיל להתקרב גם אל בודהה.
עברת שינוי מאוד גדול בחיים. אתה יכול לנסות להגדיר לי אותו?
"בעברי ניסיתי להשיג עוד ועוד דברים מתוך אמונה שכך אירגע ואשיג שלווה. הייתי סופר באדיקות כל מיני נכסים שהשגתי: היכן הייתי בצבא, מה למדתי, עד כמה יפים וחכמים ילדיי, כמה ספרים קראתי, כמה זוגות עיניים מתבוננות בי בהערכה. הייתי חושב מה חושבים עליי, עד כמה אוהבים אותי. בלי לשים לב הפכתי למכור ולתלוי עד אין־קץ בדברים שמגדירים אותי. חשוב מאוד להשיג מטרות, אבל לפעמים הרגשתי שאני לא יודע לאן אני חותר. הרגשתי כמו אוגר שרץ על גלגל, חסר מנוחה, דרוך. וכל זה אחרי שנים רבות של טיפול והכשרה כפסיכולוג. היה לי הכל, ובכל זאת לעיתים חשתי מכווץ ומאבד כיוון. הבנתי באופן הדרגתי שבתרבות שלנו, ובפסיכואנליזה בפרט, מעריכים יתר על המידה את חשיבותה של התובנה, בהקשר של שינוי נפשי".
אבל אתה זה שלימדת אותי כמה חשובה היא התובנה העצמית.
"חשוב מאוד להבין את חייך, אך הַשגת תובנה - בין אם בקליניקה של פסיכולוג ובין אם בזמן קריאת ספר - כלל אינה מבטיחה שנזכור אותה ברגעי המורכבות של החיים עצמם. לכן, חשוב ביותר לתרגל באופן יום־יומי את ההפנמה של התובנות שרכשנו. נדמה שהאונה הפרונטלית במוח, שם בעיקר מתבצעת החשיבה ונוצרות התובנות, היא חלק חשוב אך חלקי מכל מערך הגוף־נפש האדיר שלנו. הגוף מדבר וחושב דרך המעיים, השריטות נחרתות בכבד, בלבלב, בסרעפת. אני רואה היום בקליניקה ששילוב של מדיטציה, המאפשרת התבוננות עדינה על תהליכים בגוף ובנפש, עוזר לתובנות לחלחל ומקדם מאוד את הטיפול".
הזנחנו את הגוף?
"במידה מסוימת. מצד אחד, אנו חוששים מהזדקנות ומהיחלשות הגוף; מצד שני, התרבות שלנו מעריצה תבונה, ורק בשנים האחרונות מתחילה לחלחל ההכרה עד כמה גוף ונפש ארוגים זה בזה. הבנתי שכמטפל איני מבין מספיק את מקום הגוף בדרמה הנפשית. וזה הוביל אותי לניסיון למצוא כלים חדשים ומגוונים בכדי לנסות להבין את השאלות הגדולות של הנפש. אם רוצים פתרון ממשי לבעיות - שלך, של מטופליך, של ילדיך, של הקרובים אליך - אינך יכול לקפוא על השמרים. לפעמים צריך לחשוב מחוץ לקופסה אליה התרגלת ולמצוא פתרונות חדשים".
תסביר.
"הבנתי שסימפטומים נפשיים רבים - כמו לחצים, חרדות, חוסר שקט, מחשבות חודרניות - הם זעקה של הנשמה, של הילד השובב, הטוב, החווה את העולם עד תומו, שמתחנן שתשיל מעט מהחומות וההגנות אותן פיתחת. הכיווץ והדריכות הגופנית מצריכים התבוננות עדינה במתרחש בגוף, לצד הקשבה עמוקה לתובנות שהשגת. שמתי לב שאם מביטים לעומק הנפש, אך לא מוותרים על הבחינה המתמדת ועל השאלה מה המטרות הגדולות של החיים, ובמקביל מאפשרים לגוף לחוש הרפיה, והוא מוותר על הנוקשות שלו - הסימפטומים הנפשיים פוחתים, ובמקביל נוצרת רעננות מפתיעה ותשוקה לחיים. באופן הדרגתי מתחילים לשים לב לקרני השמש החמימות, וההרגשה היא שהכל מתקיים, שוקק חיים, ואתה חי את חייך במלואם".
בקיצור, נהיית "רוחני".
"תראה, חנוך, אומַר לך שני דברים. ראשית, בתחילה הייתי סקפטי, ציני, נוטה ל'אובייקטיביות מדעית'. עם הזמן, באמצעות תרגול, ויפאסנה, האזנה למורים גדולים, ובאנליזה עיקשת של התבוננות והרגעה של הקולות השיפוטיים כלפי עצמי ואחרים, החומות החלו להיסדק. הכאב החל להגיע בגלים, ואיתו גם היופי, הרעננות ופעימת החיים. דבר שני, הממד שאתה קורא לו 'רוחני' לא בא להחליף את השנים הרבות שלמדתי פסיכולוגיה והצטרפתי למכון הפסיכואנליטי, שם התפתחתי מאוד, אך החלטתי לא לסיים את ההכשרה, משום שלא הזדהיתי מספיק עם דרך זו. הממד הרוחני אינו דרך אלטרנטיבית, אלא קומה נוספת ואולי בעצם יסודות חדשים לבניין כולו, שנשאר גם הוא על תילו".
אתה פסיכולוג קליני שלמד במכון הפסיכואנליטי, אבל אתה מדבר איתי בשנתיים האחרונות המון על בודהיזם. מה הרגע שבו התחלת את השינוי?
"היו מספר רגעים מכוננים. אבל בתמצית, ממש כשהתחלתי ללמוד ברצינות רעיונות בודהיסטיים, הרגשתי שהגעתי הביתה. השילוב בין רעיונות עמוקים ורוחניים, לצד פתרונות מעשיים לבעיית הסבל, נשמע לי כמו לחישה רכה שאומרת: 'המלחמה נגמרה. אתה יכול להפסיק את המרוץ. זה תלוי רק בך'. תהליך הגמילה קשה. אבל אט־אט אתה תמצא נתיב, דרך חדשה ואפשרות להבין לאן אתה רוצה ללכת. ולרוב אלו יהיו מטרות פשוטות וחמות, כמו לחם טרי פרוס מרוח בחמאה: שקט פנימי, אהבת העצמי והאחר, חמלה, שייכות".
נכנסת גם לענייני ויפאסנה.
"נכון. הרגע השני היה הערב הראשון בסדנת ויפאסנה - כולל שתיקה, ללא טלפון נייד או כל תקשורת עם העולם - במסגרת עמותת 'תובנה'. התיישבתי על כיסא, כשכמעט כל מי שמסביבי ישב בישיבה מזרחית על מזרן. המוח שלי רחש וגעש. הרגשתי שמן, אבוד, מתפרק מהמחשבות הבלתי פוסקות. כל הגוף כאב לי ולא הצלחתי להבין האם ואיך אצליח לשרוד את ארבעת הימים שנותרו לי. למחרת בבוקר הייתה שיחה קצרה עם המורה. תיארתי לה את המצוקה שחשתי, והיא ענתה בצורה רגועה וטבעית שאני עובר בדיוק את מה שאני צריך לעבור. המסע התחיל. כאבים שהסתתרו בגופי, במחשבותיי, בזיכרונותיי, החלו לצוף, וזו הייתה הזדמנות לראות אותם, להפנות אליהם קשב ולהתחיל לבדוק איך ליצור שינוי אמיתי ועמוק בתוכי".
היו עוד תרגולים שסיפרת לי עליהם.
"היו רגעים נוספים בדרך. במסגרת טיפול באמצעות נשימה מעגלית - טכניקה המאפשרת במהירות רבה להגיע לזיכרונות קשים, לחוויות עצמי לא נגישות, ולמגע עם הרוח המפעמת בנו - ראיתי את עצמי עף מעל אזורים בהם גדלתי, עם כנפיים ענקיות, המזכירות את המטוסים הראשונים שבנו האחים רייט. המרחק והעוצמה שבתעופה איפשרו לי לחוות מחדש, מתוך מרחק נעים ובטוח, זיכרונות קשים, באופן מתון ורגוע יותר. הזמנתי מספר אנשים להצטרף למעוף, וכך חוויתי מחדש את הכוח של אריאל הצעיר, השובב, הרענן. אם היית מספר לי על טכניקה כזו לפני מספר שנים, הייתי חושב שאתה מסתלבט עליי. אבל זה מדהים כמה טכניקות עמוקות, שאמאניות, שבאו מאזורים גיאוגרפיים לא מוערכים מספיק בתרבות שלנו - מרכז אמריקה או מזרח אסיה - יכולות ליצור שינוי מהיר ותכליתי בבעיות נפשיות מורכבות ומסועפות".
השיטות החדשות נכנסות גם לטיפולים שלך?
"בוודאי. אני נזכר כעת במטופל (הפרטים המזהים שונו – ח"ד) שחווה טביעה בעברו הרחוק, ומאז הפך לאדם מסוגר, מרוחק, שאינו מבין מדוע הוא מתקשה במערכות יחסים אינטימיות. דיברנו שוב ושוב על רגעי הטביעה, תוך כדי תרגול הרפיה, והשמעתי לו ברקע שירים אהובים מימי ילדותו. לאחר שנים של סגירות רגשית גדולה הוא פרץ, לראשונה בחייו, בבכי עז. הנחיתי אותו להניח יד יציבה ותומכת על החזה הכואב, במקום שבו הוא מרגיש ממש עכשיו את זרם המים העז פורץ לשם וחונק אותו. הדיבור על הרגע שבו חייו נחצו לשניים, יחד עם טיפול בגוף המבועת, יצרו נקודת מפנה בחייו. הוא החל להרגיש רעננות גדולה והתחבר מחדש לילדיו וגם לילד המתוק שעדיין מפעם בו".
אתה מרגיש שהפסיכולוגיה שאתה כה אוהב נתקעה קצת מאחור?
"אהבָתי והערכָתי העזה לעומק הניתוח וליכולות הטיפול באמצעות הפסיכולוגיה אינן משתמעות לשני פנים. ועדיין, ההכרח של כל מטפל הוא למצוא נתיבים נוספים בכדי לסייע למטופל בבעיותיו. יש לציין שהפסיכואנליזה מאז ומעולם כללה אנשים ורעיונות מהפכניים. קרל יונג דיבר על רעיונות רוחניים, ויכולת לראות באדם הרבה יותר מסכום חלקיו, כיצור אינסופי שיכול לגעת בנצח. במשך כ־15 שנה שבהן למדתי פסיכולוגיה לא הייתה התייחסות רצינית לתיאוריה של יונג. במובן מסוים, ההדרה שלו מקדמת הבמה של הפסיכואנליזה גזרה על ההיבט הרוחני בריפוי מכה קשה.
"מאוחר יותר פסיכולוגים קליניים כמו טימותי לירי או ראם דאס ניסו לשלב אמצעים פסיכדליים בטיפולים פסיכולוגיים. גם הם הושתקו. מאז יצאו מאות מחקרים אשר הוכיחו באופן חד־משמעי שטיפול בחרדה, דיכאון, התמכרויות ופוסט־טראומה יעיל באופן יוצא דופן אם נוטלים חומרים אלו בליווי של איש מקצוע. זה עדיין לא חוקי, אך מטופלים שמשתתפים במחקרים הכוללים למשל MDMA (החומר הפסיכואקטיבי שקיים, למשל, בכדורי אקסטזי), כולל בישראל, זוכים להקלה משמעותית, לא פעם יותר מאשר טיפול פסיכואנליטי מתמשך או כדורים. זה דרמטי".
אז אולי הבעיה אינה בפסיכולוגיה, אלא בשמרנות שלא מכירה מספיק בהרבה שיטות שיכולות לתמוך ולסייע לטיפול פסיכואנליטי מעמיק וחשוב.
"מסכים".
כשכתבנו יחד את "בשביל הנפש" האמנו בכל ליבנו שכדי לחיות ללא חרדה או עצב חייבים לחזור לאחור, לילדות. מה אתה חושב היום?
"הילדות חשובה, אך גם אם תבין היטב מה היו בעיותיך זה לא תמיד יאפשר לך להשתנות. פרויד דיבר על הסופר־אגו, המצפון הפנימי, שגורם לך לרדת על עצמך, והופך אותך לשיפוטי כלפי אחרים. לצערי, טיפול פסיכולוגי לא תמיד מאפשר לך לרכך מספיק את החלקים הללו אצלך, וכך אתה נותר לא פעם עם מחשבות חודרניות, שעלולות להתפתח גם לדיכאון. מדיטציה תסייע לך להכיר את 'הקוף המשוגע', המתלונן וחסר השקט, שמשתולל בתוכך. ההרגעה של הקולות הללו באופן מעשי ופרקטי חיונית לא פחות מתובנות מעמיקות ביחס לעברך. אגב, מחקרים על קורס דו־שבועי של מדיטציה במשך חודשיים בלבד, והמשך תרגול עצמאי, מוכיחים שניתן לטפל במחשבות מסוג זה גם לבד ובעלות נמוכה".
כוחו של הרגע הזה? לחיות כאן ועכשיו?
"אני לא חושב שתמיד צריך לחיות את הרגע. לפעמים צריך להיענות לחיי השעה, לצורכי הפרנסה. קְשִׁיבוּת (מיינדפולנס) אין פירושה הזנחה של העולם המעשי. במידה מסוימת ההפך הוא הנכון. אם תשים לב לעומק, לפרטים, חייך יהיו יסודיים יותר, ותוכל לסמוך על עצמך שאתה יכול לייצר תוכניות לטווח הרחוק ולעמוד ביעדים שהצבת. הקשיבות מאפשרת להבחין טוב יותר בהתמכרויות הקטנות שלנו, למשל ההנאה שבשליחת ווטסאפ, כשמזמן אינך חושק בזה, בהבנה איזה סוג ריקנות מושכת אותך לקנות דברים שאינך זקוק להם. חיים נקיים יותר מאפשרים לדרך להתפרס לפניך בכל אורכה ורוחבה. הקשיים תמיד קיימים, אך יש לך יעד, כיוון ומצפן".
יש קושיה שאני מרבה להקשות עליך, ולא אוותר עליה גם הפעם: אם כולם יחיו את הרגע הזה ולא יהיו פה בעולם נרקיסיסטים ואובססיביים, העולם לא באמת יתקדם.
"ודאי שיש לכל התנהגות אנושית תפקיד. הסימפטומים באים לשרת את ההישרדות הבסיסית שלנו. נרקיסיזם מאפשר השגת מזון ומחסה, משום שאני רוצה לשמר את גופי ונפשי, וזהו אקט נרקיסיסטי. אובססיביות היא גם צורה של יסודיות, תכונה חשובה על מנת להסתדר בעולם. גם במערכות יחסים אינטימיות חשוב שתהיה מידה מסוימת של אובססיביות, או במילים אחרות - כדאי שלא להשאיר אבן לא הפוכה, כדי שהתקשורת שלך עם בת זוגך תשתפר. ככלל, סימפטומים נפשיים הם סוג של קריאה לחיים מלאים וטובים יותר. ואתה לגמרי צודק - על מנת שהעולם יתקיים, ויהווה מצע וגג לכלל האנשים, חשוב שיהיו אנשים הישגיים, אנליטיים, ללא התבוננות פנימית מסיבית".
אז אתה מסכים איתי שאנחנו צריכים אנשים אחוזי תזזית כמו בנט/ ביבי/ כל מיני מנכ"לים שמשום שלא נחו לרגע המציאו דברים ששינו את העולם?
"במידה רבה מי שעושה מדיטציה או חותר להרמוניה צריך להודות כל יום למנהיגים שמאפשרים לו לשבת בשקט ולמדוט. טוב שיש בעולם סוגים שונים של אנשים. כמו במערכות טבע גדולות, כשיש תפקיד משמעותי למאזן החיים הקיים, ורק הוא שומר על האקולוגיה, כך סוגים שונים של אנשים, עם רמות שונות של נרקיסיזם ואובססיביות, מאפשרים לאיזון הקיים להישמר. ועדיין, השקעה לא מאוד גדולה עשויה לסייע למערכת כולה. הכנסת תרגול מיינדפולנס לבתי ספר, בתי חולים, מקומות עבודה ואפילו למשכן הכנסת, תעזור לאנשים המתרגלים, והאופן הקשוב שבו יחשבו ויפעלו יהפוך את העולם למקום רגוע ונעים יותר".
חלק מהדברים שאתה מתאר הם יכולות שהיו לנו כילדים, לא?
"לגמרי. מחקרים בתחום מדעי המוח מגלים שבמקביל להתבגרות ולהתפתחות השכלית חשיבתנו הופכת נוקשה יותר, ואנו מאבדים חלק מהיצירתיות שלנו".
אז מה עושים?
"ממשיכים לחתור למטרות שלנו כאנשים בוגרים, ובמקביל משתדלים לחפש מהן הטכניקות שיאפשרו לנו לחוות את הגוף ואת הנפש באופן רענן, יַלדי כמעט. יש המוצאים זאת בריקוד, בפעילות גופנית או בתרגול רוחני. אין מדובר רק ב'תחביב'. הבריאות הנפשית שלנו תלויה בכך. אנו חיים בעידן שבו יש לחץ חברתי להרוויח כסף ולהחזיק בסמלי סטטוס כדי להרגיש 'שווה'. אם לא נדאג לרוח האדם שבנו, ננסה להבין מה היא ונטפח אותה, הגוף והנפש שלנו יתכווצו.
"לכולנו חשוב להרגיש שייכים, לאהוב ולהרגיש נאהבים. אך אנו חיים בחברה שמקדשת את הזהות העצמאית והנפרדת. חלק ניכר מהדתות ומהרעיונות הלאומיים מקרבים את האנשים לבני הקבוצה שלהם ומייצרים תחושה של קהילה. זה דבר נפלא. מצד שני, שמירה על זהות עצמית מרחיקה אותנו ממי שחושב אחרת מאיתנו. אם נהיה יותר בטוחים במי שאנחנו, נהיה מאוימים פחות ממי ששונה מאיתנו. כשאתה מגלה את רוח האדם הייחודית שלך, אתה מצליח גם לכבד יותר את האחר. חשוב למצוא את הנתיב שיאפשר לך לטפח את עצמך וגם להרגיש שייך".
אחרי כל זה, יש לך עצות מעשיות?
"אני לא במקום הזה, מה גם שלצערי אין נוסחת קסם שמאפשרת לנו להגיע לשם ואי אפשר לפתור את כל הבעיות. ועדיין, יש עשרות מורים ושיטות תרגול. בשנים האחרונות הכל הפך זמין וחינמי. האינטרנט מלא. האחריות של כולנו היא לא לוותר ולהמשיך לחפש. מי שמתמיד בדרך הייחודית שהוא סלל לעצמו, תוך שמירה על גמישות, מרגיש לאחר תקופה רעננות וחיות מפתיעות. בהקשר הזה, המחקר הנוירולוגי מעודד. הפניית קשב ותרגול יוצרים שינויים במבנה המוח. אופן החשיבה הנוקשה יחסית בגיל המבוגר יכול להפוך גמיש ויצירתי יותר".
עד כמה חשוב לך להפיץ את הבשורה, כי הכתבה הזו הייתה רעיון שלי?
"האמת היא שאין לי בשורה, אלא רצון גדול, מתיש לפעמים, לנסות להבין משהו מהמסתורין הקסום והאינסופי שנקרא הקיום האנושי. לא פעם אנחנו נכנסים לאזורי נוחות ומפסיקים לחפש. זה טבעי ונכון. ואז כדאי להתחיל להסתער מחדש. אני מחבק בחום את המשפט של ויקטור פראנקל בעקבות ניטשה: מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'".
אני מזכיר שבסוף נמות, אריאל.
"לפעמים אני חושב על המוות שלי, וממש מרגיש שיש משהו חיוני בכך שיום אחד לא אהיה פה, שאהפוך לאדמה, שתייצר תשתית לעולם להמשיך להתקיים. בלעדיי. נדמה לי שחשוב להתבונן בעיניים פקוחות בכל חלק מהקיום שלנו: במקום ממנו באנו, בהתבגרות ובהתפתחות שלנו וברגע שבו נפנה מקום מהעולם הזה.
"זה מפחיד, אבל היכולת לרוץ לתוך אש השאלות הקשות חשובה ביותר. אם עושים זאת מתוך חמלה, בליווי אדם אחר, או לבדנו, באמצעות פרקטיקה מכילה ועוטפת, החרדה פוחתת. כשמפחדים פחות, חיים יותר".
אז מה השורה התחתונה של השיחה מבחינתך?
"העגלה הטובה של השינוי הנפשי והרוחני מחכה לנו בכל שלב או רגע בחיים. חשוב לכל אדם להשקיע, להתמסר ולהקפיד לבחון מה הנתיב הייחודי שלך ושל נשמתך. זו דרך ארוכה, מפותלת ולא תמיד צפויה. יש בה קשיים, אבל גם רעננות, עומק ותקווה".
פורסם לראשונה: 07:02, 25.03.22
