אפילפסיה, המחלה שממנה נפטר הזמר והשחקן עומר דץ (30), בנם של אורנה ומשה דץ, היא הפרעה נוירולוגית במערכת העצבים המרכזית. באפילפסיה (בעברית: כִּפְיוֹן, או בלשון העם: "מחלת הנפילה") ישנה הפרעה בפעילות החשמלית של תאי עצב במוח - הפרעה שגורמת לפרכוסים. מומחי האפילפסיה ד"ר פליקס בנינגר מהמרכז הרפואי בילינסון מקבוצת כללית, ד"ר לילך גולדשטיין מאיכילוב, פרופ' דנה אקשטיין מהדסה וד"ר ורוניקה צ'רנוחה מרמב"ם עם כל מה שצריך לדעת על המחלה, על דרכי הטיפול וגם מה שנדרש מאיתנו לעשות כשנתקלים באדם שעובר התקף.
האגודה הישראלית לאפילפסיה מסרה בעקבות הטרגדיה של משפחת דץ, כי בישראל חיים יותר מ-90 אלף חולי אפילפסיה, המהווים כ-1% מהאוכלוסייה. שני שלישים מהחולים מגיעים למצב של היעדר מוחלט של התקפים תחת טיפול תרופתי מתאים. מוות בזמן התקף אפילפטי הוא תופעה נדירה אך ידועה, ויש אמצעים שניתן לנקוט על מנת להגדיל את השליטה בהתקפים ולצמצם את הסיכון למוות תוך כדי פרכוס.
ממה נגרמת אפילפסיה?
ניתן לסווג אפילפסיה גם לפי הסיבות לפריצתה. אצל כמחצית מהחולים הגורם למחלה אינו ידוע. אצל המחצית האחרת יש גורמים שונים לאפילפסיה.
גורם גנטי: נמצאו גנים שונים שפגם באחד מהם יכול לגרום לאפילפסיה. מעריכים שקיימים מאות גנים נוספים שטרם זוהו ושאחראים למחלה. במקרים שבהם ישנם כמה בני משפחה הסובלים מאפילפסיה סביר להניח שהגורם הוא גנטי אף אם הגן האחראי למחלה לא זוהה.
גורם מבני: נזק למבנה המוח עלול לגרום לאפילפסיה. נזק מבני יכול להיגרם, למשל, כתוצאה מגידול שפיר או ממאיר, מחבלת ראש או מאירוע מוחי (שבץ). אצל אנשים מבוגרים אירוע מוחי הוא הגורם המוביל לאפילפסיה.
ד"ר פליקס בנינגר צילום: יובל חןגורם זיהומי: זיהומים של המוח שמקורם בנגיפים, בחיידקים או בפטריות יכולים לגרום לאפילפסיה. גם זיהום תוך-רחמי בזמן התפתחותו של העובר עלול לגרום להתפתחות אפילפסיה ביילוד.
גורם מטבולי: מצבים ומחלות המשפיעים על חילוף החומרים יכולים אף הם לגרום לאפילפסיה.
גורם דלקתי: לעיתים נדירות עלולות מחלות דלקתיות הפוגעות במוח לגרום לאפילפסיה.
מהם התסמינים של אפילפסיה?
פרכוסים הם התסמין העיקרי של אפילפסיה, אך יש סוגים רבים מאוד של פרכוסים. כך, למשל, יכולים פרכוסים לבוא לידי ביטוי בבהייה או במצמוצים במשך כמה שניות, בתנועות חוזרות של הגפיים, המלוות בחלק מהמקרים באובדן הכרה, בהתנהגות חריגה או בתחושות בלתי רגילות.
אפילפסיה נגרמת מהתפרצויות חשמליות לא תקינות של תאי עצב במוח. אופי הפרכוסים תלוי באזור במוח שבו יש ההפרעה בפעילות החשמלית. חולה אפילפסיה חווה בדרך כלל אותו סוג של פרכוסים בכל התקף, אבל יש חולי אפילפסיה שחווים סוגים שונים של פרכוסים.
ד"ר לילך גולדשטייןצילום: דין אהרוניאת הפרכוסים נהוג לסווג למוקדיים או לכלליים - על פי המקור שבו מתחילה הפעילות החשמלית הבלתי תקינה.
- פרכוסים מוקדיים (Focal, Partial) נובעים מפעילות חשמלית לא תקינה שמקורה באזור אחד במוח.
- פרכוסים כלליים (General) נובעים מפעילות חשמלית בלתי תקינה שמתחילה בבת אחת בכל המוח.
התקף אפילפטי שהמוקד שלו הוא באזור של המוח ששולט בתנועה של אחת הגפיים יבוא לידי ביטוי ברעד ובקפיצות של אותה הגפה. דוגמה נוספת: אם המוקד הוא באזור במוח שאחראי לראייה, עלולה התוצאה להיות הזיות ראייה, סנווּר או שינוי באופן שבו נתפסים עצמים שונים שמתבוננים בהם.
באותו האופן עלול התקף אפילפטי לבוא לידי ביטוי בהזיות שמיעה, בהזיות ריח ובתסמינים תחושתיים כמו נימול ועקצוץ. חולה ששרוי בהתקף מוקדי ללא שינוי במצב ההכרה מסוגל למלא הוראות ולזכור את האירועים שהיו בזמן ההתקף.
פרכוסים מוקדיים שאליהם מתלווה שינוי במצב ההכרה נקראו בעבר פרכוסים מוקדיים מורכבים (Complex Partial Seizure). לפרכוסים מהסוג הזה מתלווה שינוי במצב התודעה של האדם בנוגע לסביבתו. לעיתים, במהלך הפרכוסים האדם בוהה לחלל ואינו מגיב לסביבה.
האירוע יכול לכלול גם תנועות חוזרות כמו לעיסה, בליעה, חיכוך ידיים או הליכה. פרכוס מוקדי עלול לעבור הכללה משנית, כלומר להתפשט בהמשך לפרכוס כללי, כאשר הפעילות החשמלית הלא-תקינה מתפשטת לצד האחר של המוח.
באילו מקרים אדם מוגדר חולה אפילפסיה?
אפילפסיה היא מחלה שבה יש נטייה לפרכוסים חוזרים ללא גורם חיצוני. בן אדם מוגדר חולה אפילפסיה כאשר מתקיים אחד המצבים הבאים:
- הוא חווה שני פרכוסים ללא גורם חיצוני בהפרש של יותר מ-24 שעות זה מזה.
- לאחר התקף פרכוסים ראשון, כאשר ההערכה היא - על פי בדיקת EEG - שהסיכון שלו להתקף פרכוסים שני הוא יותר מ-60%.
- לאחר התקף פרכוסים ראשון - אם מאובחן סינדרום אפילפטי.
- לאחר שני התקפי פרכוסים אשר הטריגר שלהם הוא חיצוני (Reflex Epilepsy).
מהי שכיחות המחלה?
כאחד מתוך 100 בני אדם ילקה במהלך חייו בהפרעה פרכוסית. לפיכך בישראל חיים כיום יותר מ-90 אלף חולי אפילפסיה. התקף האפילפסיה הראשון יכול להופיע בכל גיל, אך לרוב הוא מתרחש בילדות או לאחר גיל 60.
מהם גורמי הסיכון ללקות באפילפסיה?
- גיל: פרכוסי אפילפסיה יכולים להתרחש בכל גיל, אבל שכיחותם הגבוהה ביותר היא בגיל הילדות ולאחר גיל 60
- היסטוריה משפחתית של תחלואה באפילפסיה
- חבלות ראש
- אירוע מוחי ומחלות אחרות של כלי הדם במוח
- דמנציה
- זיהומים במוח
איך מאבחנים אפילפסיה?
את מחלת האפילפסיה מאבחן נוירולוג. האבחנה מתבססת על תיאור המקרה או המקרים שבהם - על פי החשד - החולה פירכס. מאחר שבמקרים רבים המטופל מאבד את ההכרה במהלך הפרכוסים ואינו זוכר את האירוע עצמו ופרק זמן מסוים אחריו, יש חשיבות רבה למידע מעדי ראייה.
על הנוירולוג לעשות בדיקה נוירולוגית מלאה. במקרים רבים הבדיקה הנוירולוגית של חולה אפילפסיה שלא בזמן התקף היא תקינה. לכן לרוב מורה הנוירולוג למטופל לעשות בדיקות עזר.
יש לזכור שהאבחנה של אפילפסיה היא בראש ובראשונה קלינית (מתבססת על סיפור המקרה). מטרתן של בדיקות העזר היא לסייע באבחנה (אם יש ספק), לזהות את סוג האפילפסיה, את הגורם למחלה, לקבוע את המהלך הצפוי של המחלה (הפרוגנוזה) ולהתאים את הטיפול המיטבי. במקרים רבים מאובחנת אפילפסיה על אף שכל בדיקות העזר תקינות.
איך מטפלים?
מטרת הטיפול באפילפסיה היא למנוע פרכוסים ולאפשר למטופלים לחזור לתפקוד רגיל בחיי היומיום עם תופעות לוואי מעטות ככל האפשר.
לאחר שמאובחנת אפילפסיה על הרופא הנוירולוג לבחור את הטיפול המתאים ביותר. הטיפול הראשון הוא לרוב תרופתי, ורק אם מתברר שאינו יעיל, נבחנות אופציות נוספות כמו ניתוח, השתלת קוצב מיוחד (Vagus Nerve Stimulation ובקיצור: VNS) או דיאטה מיוחדת.
את ההחלטה איזו שיטת טיפול ליישם מקבל נוירולוג מומחה לאפילפסיה.
אילו תרופות קיימות לטיפול באפילפסיה? עד כמה הן יעילות?
תרופות אנטיאפילפטיות אינן מרפאות אפילפסיה. מטרתן היא למנוע פרכוסים כל זמן שהמטופל נוטל אותן באופן סדיר. ברוב המקרים מצליחות תרופות נוגדות אפילפסיה למנוע פרכוסים ביעילות, אולם הצלחתו של טיפול תרופתי מותנית בשיתוף פעולה של המטופל. אם הוא שוכח ליטול את תרופותיו עלולה התוצאה להיות התקף מיידי ואף סדרה של התקפים מסכני חיים.
כמחצית מחולי האפילפסיה משיגים שליטה מלאה בפרכוסים למשך פרקי זמן ארוכים באמצעות נטילה סדירה של תרופות. כ-20% נוספים נהנים מירידה משמעותית בתדירות הפרכוסים.
במקרים מסוימים, לאחר תקופה ממושכת ללא פרכוסים וכאשר הסיכון להישנות אינו גבוה, עשוי הנוירולוג המטפל - בעצה אחת עם המטופל - להחליט על ניסיון להפחית את הטיפול התרופתי ואף להפסיק אותו לחלוטין. יש להיות מודעים לכך שבמקרה כזה עלולים הפרכוסים להישנות, ולכן בתקופה הזאת יש להיות זהירים במיוחד.
אילו טיפולים נוספים קיימים?
קוצב וגלי (Vagus Nerve Stimulator - ובקיצור: VNS): בטיפול הזה לאפילפסיה מועברים זרמים חשמליים קצרים למוח דרך עצב הווגוס העובר בצוואר. הקוצב, שמכיל סוללה, מושתל בניתוח מתחת לעור, לרוב בחזה. מהסוללה מועבר הזרם החשמלי בכבלים חשמליים דקים תת-עוריים עד לעצב הווגוס. הרופא מתכנת את המכשיר כך שיעביר זרם קצר כל כמה דקות.
נוסף על התוכנית האוטומטית, שאותה קובע הרופא, יכול המטופל להפעיל את הקוצב באופן ידני באמצעות מגנט שאותו הוא מקבל. ישנם מטופלים שחשים שהם עומדים לקבל התקף פרכוסי, ובמקרה כזה עליהם להעביר את המגנט בקרבת המכשיר שמושתל בבית החזה. כך הם מפעילים את הקוצב ומונעים את התקף הפרכוסים או לפחות מפחיתים את עוצמתו ואת משכו. אם הפרכוסים מופיעים ללא התרעה, יכול בן משפחה להשתמש במגנט כדי להפעיל את הקוצב.
טיפול נוסף מתבצע באמצעות גרייה מוחית עמוקה (Deep Brain Stimulation ובקיצור: DBS): קוצב מושתל מתחת לעור בחזה, והאלקטרודות מושתלות בצורה זעיר-פולשנית דרך חורים קטנים בגולגולת, בתלמוס (האזור במוח שאחראי, בין היתר, לקליטה ולעיבוד של מרבית המידע התחושתי והתנועתי שמגיע אל קליפת המוח). לאורך זמן מצליחה גרייה בעזרת DBS להשיג תוצאות שדומות לטיפול ב-VNS.
5 צפייה בגלריה
חלק מהמקרים דורשים התערבות באמצעות קוצבים ואפילו ניתוח. אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
טיפול RNS (ראשי תיבות של Responsive nerve stimulation): הטיפול הזה מיועד לפרכוסים שההתחלה שלהם היא מוקדית ואשר לא ניתן לשלוט בהם באמצעות תרופות. מכשיר הגירוי (נוירוסטימולטור) מושתל מתחת לקרקפת ובתוך הגולגולת. משם יוצא חיווט שקצהו במוקד האפילפטי. המערכת מנטרת ברציפות את הפעילות החשמלית במוח, וכאשר היא מזהה תבנית של פעילות בלתי תקינה העלולה להוביל להתפתחות של התקף אפילפטי, נשלחים זרמים חשמליים קצרים המגרים את האזור ומונעים את התפתחות הפרכוסים.
המערכת אינה חיצונית, ולכן לא ניתן לראות אותה. יתר על כן, המטופל אינו חש כשהיא פועלת. החיסרון העיקרי של מערכת ה-RNS הוא הצורך בניתוח פולשני הכרוך בסיכונים לצורך השתלתה במקום.
אלקטרודות במוח: צפו בתיעוד מטיפול בחולי אפילפסיה שלא מגיבים לתרופות במרכז הרפואי רמב"ם
אלקטרודות במוח: טיפול בחולי אפילפסיה שאינם מגיבים לתרופות
(צילום: הקריה הרפואית רמב"ם)
ניתוח: אופציית הניתוח נשקלת כאשר לא ניתן לשלוט בפרכוסים באמצעות תרופות. לפני שמחליטים על ניתוח מקובל לנסות תרופות שונות במינונים ובשילובים שונים. אם בסופו של דבר עולה המסקנה שאין מנוס מניתוח, על המטופל לעבור הערכה מקיפה שמטרתה לאתר את המיקום המדויק של המוקד האפילפטי ולוודא שהניתוח המתוכנן לא יפגע באזורי מוח האחראים לתפקודים חשובים כמו שפה, תנועה, זיכרון או ראייה.
בניתוח כורתים את המוקד האפילפטי או שמנתקים אותו, כך שההפרעה החשמלית אינה יכולה להתקדם ממנו לשאר חלקי המוח. לאחר הניתוח יש להמשיך ליטול תרופות אנטיאפילפטיות במשך כשנה עד שנתיים. אם במהלך התקופה הזאת אין פרכוסים, ניתן להתחיל בניסוי שבו מפחיתים בהדרגה את נטילת התרופות. אם הניסוי עולה יפה, דהיינו הפרכוסים אינם חוזרים, ניתן בסופו של דבר להפסיק את נטילת התרופות.
דיאטה קטוגנית: באופן נורמלי אנחנו מפיקים אנרגיה מגלוקוז שאותו אנחנו מקבלים מהמזון. הגוף אינו יכול לאגור כמויות גדולות של גלוקוז, ולאחר צום של כ-24 שעות מאגרי הגלוקוז מנוצלים עד תום. כדי להמשיך לספק את הצרכים האנרגטיים מתחיל הגוף לשרוף שומן כדי להפיק ממנו אנרגיה.
דיאטה קטוגנית מתחילה בצום של 24 שעות ונמשכת בדיאטה דלת קלוריות שמבוססת בעיקר על שומנים (80%) ועל מעט חלבונים ופחמימות (20%). לכל מטופל מרכיבים דיאטה אינדיווידואלית, ועליו להקפיד מאוד שלא לסטות ממנה. מדובר בדיאטת רעב שמפחיתה את מספר הפרכוסים ואף מפסיקה אותם כליל. עדיין לא ידוע מהו מנגנון הפעולה שבאמצעותו בולם הרעב את הפרכוסים. לכן גם לא ידוע מדוע בחלק מהמקרים הטיפול בדיאטה קטוגנית יעיל ובמקרים אחרים הוא אינו יעיל.
דיאטה קטוגנית משמשת בדרך כלל לטיפול בילדים חולי אפילפסיה. אצל שליש מהם נעלמים הפרכוסים כליל. אצל שליש נוסף יש שיפור חלקי (הפחתה בתדירות הפרכוסים), ואצל שליש אין שיפור (בין היתר בגלל אי־יכולת להקפיד על הדיאטה). דיאטה קטוגנית מחייבת פיקוח רפואי הדוק מאחר שהיא עלולה לגרום לבעיות בריאות רבות.
מהם סיכויי ההחלמה?
הפרוגנוזה (ההערכה בנוגע למהלך המחלה ובנוגע לסיכוי להירפא ממנה) תלויה בגורם למחלה ובסוג הפרכוסים. כ-60% עד 70% מחולי האפילפסיה מגיבים בצורה טובה לתרופה האנטיאפילפטית הראשונה שהם מקבלים. לרוב, כאשר ישנה תגובה טובה בחודשים הראשונים לאחר התחלת טיפול, טובים הסיכויים שניתן יהיה לשלוט לאורך זמן בפרכוסים באמצעות תרופות.
עם זאת, יש מצבים שבהם עלולים להופיע פרכוסים אצל חולים שהיו מאוזנים. הגורם השכיח ביותר הוא אי־הקפדה על נטילת התרופות. גורמים נוספים הם חסך בשינה, מחלה חדשה, כמו מחלת חום, מתח נפשי קיצוני, נטילת תרופה חדשה שיוצרת אינטראקציה עם התרופה האנטי-אפילפטית ופוגעת ביעילותה, שימוש בסמים או באלכוהול.
מהם הסיבוכים האפשריים כתוצאה מאפילפסיה?
נזק פיזי: לעיתים עלולים פרכוסים לגרום נזקים לחולה או לסביבתו. לדוגמה: חבלה כתוצאה מנפילה, טביעה, תאונת דרכים. לכן כל מי שנמצא ליד אדם שמפרכס צריך להקפיד על הכללים הבאים: לסלק חפצים מסוכנים מהסביבה, להשכיב את החולה על הצד ולהניח משהו רך מתחת לראשו. אסור לנסות לרסן בכוח את תנועות הפרכוס של החולה, אסור לתחוב חפצים או אצבעות לפיו, ואין כל צורך להנשים אותו.
סיבוכים נפשיים: חולי אפילפסיה סובלים בשכיחות גבוהה יותר מבעיות פסיכולוגיות, ובמיוחד מדיכאון ומחרדה ואף מאובדנות. ההשפעות הפסיכולוגיות יכולות להיות תוצאה של ההתמודדות עם המחלה או תופעת לואי של התרופות הניטלות כדי לטפל בה.
ייתכנו גם סיבוכים קשים, שהם לרוב נדירים למדי:
סטטוס אפילפטיקוס (Status Epilepticus) - מצב שבו הפרכוסים נמשכים ברציפות יותר מ-5 דקות או שישנם כמה התקפי פרכוסים חוזרים בלי שהחולה חוזר להכרה בין התקף להתקף. סטטוס אפילפטיקוס הוא מצב מסוכן מאחר שהוא עלול לגרום לנזק מוחי בלתי הפיך ואף למוות. פרכוסים הנמשכים ללא הפסקה יותר מ-5 דקות מצריכים פינוי מיידי של החולה לקבלת עזרה רפואית.
מוות פתאומי באפילפסיה (Sudden Unexplained Death in Epilepsy ובקיצור: SUDEP) - נמצא קשר ישיר בין תדירות הופעתם של פרכוסים טונים קלוניים לבין הסיכון ל-SUDEP. מניעת SUDEP היא אחת המטרות המרכזיות של טיפול באפילפסיה.
מתי אפילפסיה קטלנית?
ד"ר ורוניקה צ'רנוחה, נוירולוגית בכירה ברמב"ם ואחראית מרפאת אפילפסיה עמידה לטיפול תרופתי בילדים מציינת כי "מוות בקרב חולי אפילפסיה הוא מצב נדיר יחסית, במיוחד בקרב מבוגרים בשכיחות כ-1.6 לאלף חולי אפילפסיה.
פרופ' דנה אקשטיין מהדסה: "משערים שמוות בזמן התקף אפילפטי (SUDEP) נגרם כתוצאה מדיכוי האזורים המוחיים השולטים על תנועות הנשימה ועל פעילות הלב. זו תופעה נדירה, המופיעה בפחות מ-1 מכל אלף חולי אפילפסיה"
כ-30% מאוכלוסיית חולי האפילפסיה עמידים לטיפול תרופתי, כאשר מקצתם יופנו לניתוחים כאמצעי טיפול. היתר חיים עם האפילפסיה במצב לא מאוזן שעלול להוביל, במקרים מסוימים לפרכוס בלתי פוסק (סטטוס אפילפטי) למרות הטיפול התרופתי, או למצב הנקרא בעגה המקצועית סודפ (SUDEP) – מוות פתאומי מסיבה לא ברורה, כאשר בחלק מהמקרים היתה הוכחה לפרכוס מתוך שינה. הגורמים השכיחים למצב זה הם: מחלה ארוכת טווח, אי לקיחת התרופות נוגדי פרכוסים, עייפות יתר, שתיית אלכוהול".
פרופ' דנה אקשטיין, מנהלת המחלקה לנוירולוגיה ומרכז האפילפסיה במרכז רפואי הדסה, מוסיפה: "משערים שמוות בזמן התקף אפילפטי (SUDEP) נגרם כתוצאה מדיכוי האזורים המוחיים השולטים על תנועות הנשימה ועל פעילות הלב. זו תופעה נדירה, המופיעה בפחות מ-1 מכל אלף חולי אפילפסיה. אולם, בשליש מחולי האפילפסיה שאינם מגיבים מספיק לתרופות וממשיכים לסבול מהתקפים, השכיחות היא כ-1%. השכיחות גבוהה במיוחד בחולים שיש להם התקפים המכונים טוניים-קלוניים, בחולים עם התקפים בזמן שינה ובחולים שאינם מקפידים על הטיפול התרופתי.
"לכן, הדרך העיקרית למנוע מקרי SUDEP היא על-ידי שליטה מיטבית בהתקפים, תוך הקפדה על טיפול תרופתי או פנייה לטיפולים אחרים כמו ניתוחים או השתלת קוצבים, במקרים שבהם התרופות אינן מפסיקות לגמרי את ההתקפים".
האם מותר לחולי אפילפסיה לנהוג?
מחקרים מעלים שהסיכון של נהג חולה אפילפסיה להיות מעורב בתאונת דרכים גדול כפליים מהסיכון של האוכלוסייה הכללית. הסיכון לתאונה עולה עוד יותר כשמדובר בחולי אפילפסיה שאינם מקפידים על הטיפול התרופתי ואינם מקפידים להימנע מחשיפה לגורמים מעוררי התקף כמו חסך שינה.
לכן מוטלות בישראל ובמדינות רבות נוספות הגבלות על רישיון הנהיגה של חולי אפילפסיה. ההגבלות על נהגים מקצועיים חמורות אף יותר מאחר שהסיכון לתאונה עולה ככל שהנהג שוהה זמן רב יותר מאחורי ההגה.
האם חולות אפילפסיה יכולות להרות וללדת תינוקות בריאים?
אף שידוע כי רבות מהתרופות האנטיאפילפטיות עוברות דרך השליה ואף שיש עדויות לכך שחשיפה תוך־רחמית לתרופות אנטיאפילפטיות עלולה להעלות את הסיכון למומים אצל העובר, לרוב לא ניתן להפסיק טיפול תרופתי באפילפסיה במהלך ההריון מחשש להופעה של פרכוסים בלתי נשלטים שעלולים להיות מסוכנים הן לאם והן לעובר.
מידת הסיכון הנשקפת לעובר מתרופות אנטיאפילפטיות תלויה בסוג התרופה שבה מדובר ובמינון שלה. כך, למשל, יש עדויות לכך ששימוש בתרופה דפלפט בשליש הראשון של ההריון עלול לגרום לעלייה בשיעור המומים המולדים - במיוחד כאשר התרופה ניתנת במינון גבוה ובמסגרת טיפול שכולל נטילת תרופות נוספות.
אישה חולת אפילפסיה בגיל הפוריות צריכה להקפיד על שימוש באמצעי מניעה. אם היא מתכננת הריון, עליה להתייעץ עם הנוירולוג המטפל לפני הכניסה להריון כדי שיוכל לשנות בעוד מועד את הטיפול התרופתי ולשפר בכך את סיכויי התינוק להיוולד בריא. יש לזכור כי ברוב המקרים יכולות חולות אפילפסיה להרות ללא קושי וללדת תינוקות בריאים.
איך לומדים לחיות עם אפילפסיה?
הדרך הטובה ביותר לחיות עם המחלה היא באמצעות הקפדה על לקיחת התרופות ובאמצעות מעקב רפואי סדיר - כולל עריכת בדיקות דם בהתאם לתרופה שנוטלים.
אם ידוע שהתקפים אפילפטיים נגרמים כתוצאה מגירויים חיצוניים כלשהם, כמו הבזקי אור, יש להימנע מהם. זאת הסיבה שלמשחקי מחשב מסוימים מצורפת אזהרה שהם כוללים הבזקים שעלולים להיות מסוכנים לחולי אפילפסיה.
על חולה אפילפסיה לדווח לכל רופא שמטפל בו על מחלתו ועל התרופות שהוא מקבל. זה חשוב במיוחד אם רופאים אחרים רוצים לתת לחולה האפילפסיה תרופות חדשות או לשנות מינונים של תרופות ותיקות. כפי שכבר צוין יש תרופות שנכנסות לאינטראקציה עם תרופות לאפילפסיה ומשפיעות על יעילותן. אם מתעורר ספק, מומלץ להתייעץ עם הנוירולוג המטפל בנוגע לאינטראקציות הבין-תרופתיות.
לנשים בגיל הפוריות שחולות באפילפסיה מומלץ להתייעץ עם הנוירולוג המטפל בעת תכנון הריון וכן עליהן ליידע את הרופא מיד עם כניסתן להריון.
נוסף על כך, רצוי שהסביבה הקרובה שבה נמצא החולה תדע על המחלה ותלמד איך מתמודדים עם התקף.
ד"ר פליקס בנינגר הוא סגן מנהל המחלקה הניורולוגית ומומחה האפילפסיה במרכז הרפואי בילינסון מקבוצת כללית. ד"ר לילך גולדשטיין היא מומחית בנוירולוגיה, רופאה בכירה ביחידת האפילפסיה וה-EEG, המערך הנוירולוגי בבית החולים איכילוב. המידע המלא וטיפים מועילים מופיעים באתר כללית.
