מכירים את התחושה הזו - שמישהו לועס מסטיק לידכם/או נוקש עם המזלג על השולחן/ או מתופף בציפורניו על הלפטופ - וזה מטריף אתכם? זה יכול לקרות לכם גם מול השכנה בשיעור היוגה, זו ששפכה על עצמה בושם ורדים מבחיל.
רבים מכירים את ההרגשה הזו, שהעולם מציף את החושים שלך, נכנס אליהם פנימה בווליום חזק מדי או חלש מדי. זה יכול להיות דרך שמיעה, או ריח, או מגע. קוראים לזה הפרעה בוויסות החושי. וזו למעשה תסמונת נוירולוגית מולדת.
בילדות - הגננת תקרא לילד הזה "רגיש מדי". הילד ה"רגיש מדי" עלול להגיב בעוצמה מול גירויים שנראים נייטרלים או לא מזיקים לאדם אחר. לרוב, מי שסובל מזה, חי בתחושה שהעולם על ריחותיו/רעשיו ואין ספור הגירויים שהוא מייצר פשוט פולש אליו פנימה, בלי מעצורים. לו עצמו, לא נותרת ברירה אלא לנסות להגן על הגבולות, או להתקיף חזרה את העולם הפולשני.
אבל מה זה "מדי", אני תוהה? אולי העולם הוא זה ש"מדי"? רועש מדי, תובעני מדי? ריחני מדי? נוגע מדי? ככל שחקר המוח מתפתח אנחנו מבינים שכל מוח הוא ייחודי וחד פעמי, כל אחד מאיתנו מעבד ומווסת את הגירויים שנקלטים דרך החושים שלנו - באופן שונה.
כל אחד מאיתנו מנהל מערכת יחסים חד פעמית וייחודית בין הפנים לחוץ, בין המבנה הפיזיולוגי והנוירולוגי שלנו - לבין המציאות שעוטפת אותנו. המחשבה שיש "סטנדרט" היא מחשבה מוטעית.
השיחות של שירלי
הבועה של "הילד הרגיש"
השבוע נפתחה שנת הלימודים בגנים ובבתי הספר. בואו נפנה רגע זרקור קטן לחוויה של ילד רגיש כזה. נניח, ילד שחוש הריח שלו מפותח מאוד, בחיישנים העדינים שלו הוא קולט כל משב. הוא מזהה את הגוונים הייחודיים של כל תבלין, את ריחות הפריחה באוויר, הוא זה שייכנס לחדר שמישהו אחר הזיע בו שעתים קודם לכן, ויעלה על זה מיד. הוא שרלוק הולמס של ריחות.
אני נזכרת בנסיעה שלנו לארה"ב לפני שנים, כשנחתנו בשדה התעופה והילדה האמצעית שלנו, (והרגישה) הכריזה מיד: "יש כאן ריח של אמריקה". ואח"כ היא פירטה מהו הריח של כל מדינה שבה ביקרה, ממש כאילו היא מפרקת למרכיביה מנה שהוגשה לה במסעדה. (בריח של אמריקה היה מעורבב הרבה פלסטיק אם שאלתם).
אז יושב לו הילד הרגיש בכיתה, דחוק בין 30 ילדים, על שלל ריחותיהם המציפים, גם פירות הגויאבה מהחצר הסמוכה תורמים את שלהם ונישאים פנימה לכיתה ובהפסקת האוכל, כשכולם יתחילו לשלוף מהתיק את הכריכים שלהם וחצאי התפוח הנגוסים, וריחות של נקניק מעורבב בנוטלה יסחררו אותו - זה כבר יהיה לו יותר מדי.
והוא יעשה משהו, איזו התנהגות לא ראויה, איזו התחצפות, איזו חציית גבול. הוא יהיה חייב כסא מפלט החוצה מהטיסה הזו. ושוב המורה תתרגז, ושוב הוא יוכתר כילד עם קוצים בטוסיק, או ילד פרוע, או אחד שלא מקשיב.
ולפעמים הוא ינסה את השיטה ההפוכה, פשוט להתנתק. להכניס את עצמו לאיזו בועה.
עכשיו תעשו את אותו תרגיל מחשבתי ותדמיינו את הילדה שיושבת בשורה האחרונה. בכוונה בחרה להתרחק מהאזור הקדמי כי הקול של המורה חזק לה מדי. כשהיא מנסה לענות על השאלות במבחן היא מאבדת את הריכוז בשנייה, בגלל לעיסות המסטיק של השכנה משמאל, ואולי גם בגלל רחש התקתוק הזעיר של מקשי הסלולרי (השכן משמאל שולח ווצאפ), היא אפילו שומעת את האיוושה הקלה שעוברת מאחוריה כשהמורה מטיילת בכתה בזמן המבחן.
קוראים לזה מיסופוניה, ומדובר בכאבים של ממש באזורי המוח שמעבדים את הצלילים האלה. שוב ושוב היא נאלצת להזיז הצידה גירויים שגונבים ממנה את הריכוז. היא לא אשמה. הבנתם את הרעיון?
אני מניחה שרבים מהקוראים מכירים משהו מהרגישויות האלה - גם מעולמם הפרטי. זה נפוץ מאד הסיפור הזה. כדי לצלול קצת יותר לעומק החוויה של האנשים הרבים ו"הרגישים מדי", הזמנתי את אבי גרייניק לשיחה מלב אל לב בפודקאסט שלי. גרייניק הוא שחקן, מוזיקאי, סטנדאפיסט, מיליונר של כשרונות, בשיחה הוא מספר לי על המזופוניה שלו, ועל ההתמודדות שלו עם הרגישות המוגברת הזו, ועל איך למד עם השנים איך לעבוד עם ה"מדי" לטובתו.
האזינו לפרק המלא:
כשאני שואלת אותו איזה ילד הוא היה, הוא עונה בצמד מילים: "עצבני וחמוד". עצבני - זה בגלל העולם, שנכנס פנימה בלי להתחשב, וחמוד - זה בגלל מה שהוא היה צריך לגייס, כדי שלא יכעסו עליו כל הזמן.
אז הוא גייס את ההומור, היצירתיות, ואת ההתבלטות דרך עשייה משמעותית - כדי למצוא לו מקום. ונולד מזה אמן גדול, שמפזר לכולנו את מתנת הרגישות שלו. הוא סיפר לי גם איך למד עם השנים, לשרוד בעולם רועש ומקרקש, על הטכניקות שעזרו לו, על המודעות שרכש. ודיברנו על החיים כתהליך מתמיד של "עדכון גרסה" והתאמה למציאות המשתנה. על האופן שבו אנחנו משתנים עם הגיל (לטובה!!)
הוא סיפר גם על הילד שהוא ורעייתו אימצו, ועל האופן שבו הילד הזה שאותו אימץ כשהיה בן 40 הוליד בו בבת אחת גם את הגבר שהפך להיות.
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית, מרצה, מוזיקאית וסופרת, בעלת הפודקאסט "ליהנות מהדרך"
