לפני כמה ימים ישבו ד"ר תמי יגורי ובן הזוג שלה במסעדה בפרדס חנה. בשולחן לצידם ישבה צעירה שסיפרה לדייט שלה: "הייתי אצל מתקשרת, היא אמרה שהמשיח יגיע בפסח".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"בן הזוג שלי לא התאפק ושאל אותה, 'סליחה שאני מתערב, אבל חשוב לי לדעת. בפסח ראשון או שני? כי בשני לא נהיה בארץ'", צוחקת יגורי צחוק גדול. היא ד"ר לפילוסופיה שחוקרת את המשמעות בחיינו ומלמדת בקריה האקדמית אונו, ולדעתה, מדובר בסיטואציה אופטימית.
"היכולת לראות נכוחה את המציאות המאתגרת ולצחוק למרות הכל היא אמירה אופטימית על החיים. ויש גם את הצורך להסתכל אל העתיד, אל האופק, ולהאמין שמשהו טוב עוד יקרה", היא מסבירה ורומזת על כך שהיכולת לאופטימיות נשענת דווקא על ניתוח העבר ולא רק על הציפייה לעתיד. עוד נגיע לכך.
מי שכן מדברת על העתיד, או יותר נכון על "תרחישי עתיד אפשריים", היא ד"ר מיכל לוטם חמו, רופאה, יזמת ועתידנית. היא אומרת שכיוון שאין עתיד אחד, הרי האופטימיות היא השקפת עולם שבוחרת להתבונן על תרחישי העתיד הטובים: "האופטימיים יכולים להגיד 'עכשיו רע מאוד, אבל נצא מזה'. כלומר, יש להם את היכולת להסתכל בצורה חדה ובוחנת על העובדות המרות, לא להכחיש את המציאות, אבל דווקא מתוך ההווה הקשוח להצליח לחלץ חוויה שמדגישה את האופציה הטובה של העתיד".
פרופ' משה בר מאוניברסיטת בר-אילן הוא חוקר מוח שחוקר דיכאון, מצבי רוח וחרדה, ואף הקים סטארט-אפ שנועד לטפל בדיכאון. דווקא מתוך המקום הזה הוא מדגיש שבעת הזו חשוב לשלוח אל לב הים הסוער והשחור של המציאות הרבה מאוד חבלים של אופטימיות.
אופטימיות ופסימיות הן עניין מולד, הוא מדגיש, אבל הן גם מנגנון שאנחנו יכולים לשנות, בעזרת שיטות טיפול שמסייעות לנו לראות תמונת עולם רחבה יותר: "אפשר ללמד אנשים להסתכל על החיים בצורה רחבה ולשנות את הפוקוס. למשל, אם כל היום תהיי צמודה לחדשות את בטח לא תהיי אופטימית. אבל אם מדי פעם תצאי לרוץ, תפגשי חברים, תשחקי עם הילדים, זה ישמור לך על מצב הרוח ועל האופטימיות".
ד"ר לוטם חמו: "אפשר להגיד 'המצב בארץ נורא', אבל אפשר גם להגיד 'האנשים בארץ מדהימים, הים נפלא, מזג האוויר נפלא'. כלומר, אנחנו יכולות להסתכל על אותה מציאות אבל לבחור לראות את הצבעים היפים. זו לא נאיביות, זה לנהוג כמידת הרמב"ם ולצעוד בשביל הזהב, טיפה אחת יותר לכיוון המידה הטובה"
אז פעולות בעלות אופי חיובי מגבירות את האופטימיות?
"יש קשר הדוק ודו־כיווני בין מצב רוח לאופטימיות: מי שאופטימי מתקדם, ומי שמתקדם אופטימי".
כדי להסביר את הקשר הזה, פרופ' בר הולך לקצה השני של המחקר שלו: הדיכאון. "בדיכאון מדברים על רומינציה, תהליך שאפשר להקביל להעלאת גירה. מה קורה לאנשים פסימיים? הם נתקעים על משהו שגורם להם להרגיש רע, לא מצליחים להתנתק ממנו ומתבוססים בו, וזה תהליך שמאכיל את עצמו. לעומתם, אנשים אופטימיים מסוגלים לשבור את הלופ הזה ולעשות משהו".
לעשות משהו, הוא מסביר, אין פירושו לטמון את הראש בחול או להתעלם מכך שהמצב באמת רע – והוא רע בחצי השנה האחרונה בישראל – אלא להגיד לעצמנו, 'נכון שרע, אבל אני לא אתקע ברע הזה. אלא אדאג ל־Well being שלי, לרווחה הנפשית, ואייצר הפוגות, איים לברוח אליהם'. אני למשל רץ בים וזה עושה לי הרגשה נפלאה", אומר בר, "אבל אם כל הריצה אני אגיד לעצמי, 'היי, אבל יש חטופים מסכנים בעזה שלא רצים עכשיו', אני אתבוסס ברע גם כשאני מנסה שיהיה לי טוב".
אבל יש חטופים בעזה, ועקורים מבתיהם, והרוגים, ואיום מצפון.
"נכון, ואני לא אומר חס וחלילה שצריך להדחיק לחלוטין את הדברים הרעים בחיים. להפך. צריך להתבונן בהם ולנסות לפתור אותם. אבל כדי לשמור על האיזון וכדי שנצליח לחייך מדי פעם, צריך לברוח לדברים חיוביים, כדי שיהיה לנו כוח לטפל בשלילי".
ומה עם נקיפות המצפון על כך שאנחנו נהנים, אבל החטופים עדיין שם?
"זו טעות לחשוב ככה, ולכן אני לא מרגיש נקיפות מצפון אחרי שאני חוזר מריצה ואדרנלין מציף אותי ואני מתחזק, כי הבנתי שרק ככה אני יכול למשל לתמוך בילדים שלי שבצבא, ועדיין הולכים להלוויות של חברים שנהרגים. גם כשאנשים הולכים למסיבה אי־אפשר להגיד להם 'יש חטופים בעזה אז שבו בבית ותראו סולידריות'. כולנו צריכים את השחרור הזה ואת הדברים שמראים לנו שיש על מה להילחם, כי יש פה הרבה דברים טובים".
הישראלים אופטימיים או פסימיים?
"זה שאנחנו כל פעם מוצאים את עצמנו בטופ של מדדי האושר, ללא ספק מראה שאנחנו עם אופטימי".
הגשש קראו לזה "בלתי עציב". אולי אנחנו פשוט מנותקים מהמציאות?
"אנחנו פשוט יודעים להתנתק כשצריך, ולכן בשישי בערב נלך לארוחה משפחתית אבל למחרת נלך לכיכר לחבק משפחות של חטופים".
אופטימיות זה משהו ביולוגי?
"בסוף, כל דבר שקורה לנו בראש הוא ביולוגי וכימי. יש מחקרים שנמצאים עדיין בחיתולים, שבודקים מה ההבדל המוחי בין אדם שרואה את חצי הכוס המלאה לבין זה שרואה את חצי הכוס הריקה".
ד"ר לוטם חמו: "כרופאה, מה שמעניין אותי במציאות הנוכחית זה לרפא את הנשמה של האנשים. ולכן, אפשר להגיד 'המצב בארץ נורא', אבל אפשר גם להגיד 'לא נכון, האנשים בארץ מדהימים, הים נפלא, מזג האוויר נפלא'. כלומר, אנחנו יכולות להסתכל על אותה מציאות של מלחמה וחטופים, אבל לבחור לראות את הצבעים היפים. זו לא נאיביות או טיפשות, שאומרת 'יהיה טוב' בלי בסיס, אלא זה לנהוג כמידת הרמב"ם ולצעוד בשביל הזהב, טיפה אחת יותר לכיוון המידה הטובה".
הבחירה הזו בטוב, באופטימיות, מביאה את לוטם חמו אל מונח שנקרא "תקוותיות", ואל חשיבותה של התקווה כפעולה אקטיבית שמשפיעה על בחירת הטוב. "בעוד אופטימיות היא תפיסת עולם שמזהה את הטוב, אבל היא פסיבית, הרי התקווה היא אקטיבית. היא סך הפעולות שאנחנו צריכים לנקוט כדי לייצר את הטוב ולהשפיע עליו", היא מסבירה, "כיום, מבחינת הרפואה, להעלות את התקוותיות – כלומר את הצד האקטיבי של האופטימיות – זו כמעט תרופה".
גם ד"ר אודי בונשטיין, פסיכולוג קליני ורפואי, מנהל השירות הפסיכולוגי של המרכז הרפואי האוניברסיטאי הגליל ועוסק בהיפנוזה רפואית, אומר כי המקפצה שעליה עומדת האופטימיות היא התקווה – שגם מסייעת לנו להתגבר על מחלות.
כדי להדגים את דבריו הוא מגייס את אפקט הפלסבו: "כיוון שהנפש משפיעה על הגוף, אין הפרעה גופנית שלא תחמיר בגלל מצב נפשי רעוע, או להפך, תקבל פוש רציני להחלמה בזכות עבודה נפשית, שהרבה ממנה הוא הציפייה והתקווה לתוצאות טובות בזכות הטיפול".
למה דווקא תקווה?
"כי הרבה פעמים תמיכה פסיכולוגית היא הניסיון להסתכל נכוחה על הדברים ועדיין להחזיק עמדה אופטימית, והתקווה דורשת מאיתנו להיות פעילים, לעשות משהו לטובת שיפור המצב. ההכרח לפעול, התקווה האקטיבית והאמונה שיהיה טוב הם גורם חוסן בפני עצמו ופקטור חשוב בהחלמה. אמונה דתית למשל היא פקטור שמאפשר קבלה וסוג של ביטחון בכך שדברים יכולים להסתדר, וזה חשוב אבל לא מספיק כי זה שייך לאזור הפסיבי".
פרופ' ג'פרי וולף: "המסקנה שלי כהיסטוריון היא שאין בכלל הסבר היסטורי-מכני לעצם הישרדותו של העם היהודי לאורך כל כך הרבה שנים. אלא שכיוון שחפצי חיים אנחנו, התקווה מונחת ביסוד התודעה היהודית. ליהודי אין את הלוקסוס של איבוד התקווה, כי לאבד את התקווה זה להיעלם, ואת זה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו"
כך, באמצעות טיפולי היפנוזה שניתנים במרכז הרפואי האוניברסיטאי במסגרת שירות חדש שנפתח ממש בימים אלה, הוא עובד עם מטופלים שלומדים לעשות את המסע הזה, שכבר הוכח כמאיץ החלמה ראשון במעלה.
"אני מעניק לאדם את היכולת לראות את עצמו ויזואלית באופן מיטבי, כשהוא כבר לאחר ההתמודדות עם המחלה, וזו נגזרת חושית מאוד של תפיסה אופטימית", הוא אומר, "המטא-אנליזה המקיפה ביותר שמצאתי בנושא סקרה 86 מחקרים שבחנו את הקשר הזה והראתה באופן חד־משמעי שאופטימיות מסייעת לבריאות".
מי שמכיר היטב את הרפואה שבתקווה הוא פרופ' ג'פרי וולף מאוניברסיטת בר־אילן, היסטוריון של עם ישראל שקושר בין תודעת הדורות המנטלית של עם ישראל לבין האופטימיות הנסוכה באמונה שמתחייבת מעצם היותנו יהודים.
אמונה, הוא מסביר, היא מושג אבסטרקטי שמביא את האדם לראות מעבר לנראה לעין, אבל עליה ניצבת הרבה מאוד מהתפיסה היהודית, שמושתתת על האמונה ביד מכוונת מלמעלה ועל כך שבסופו של דבר הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.
"האם זה אומר שלא יהיו טרגדיות בדרך? ברור שיהיו", אומר פרופ' וולף, "אבל היהדות, כיוון שהיא שואפת לעולם יותר טוב ולכן מאמינה שיהיה יותר טוב, מתגלה לנו כאופטימית מאוד".
הוא מביא לדבריו שני מליצי יושר: רבי נחום איש גמזו, כשבכל פעם שמשהו רע קרה לו היה אומר "גם זו לטובה", ותלמידו, רבי עקיבא, שתמיד ראה את קרן האור בתוך החושך. "מספרים על רבי עקיבא שאחרי חורבן הבית טייל עם כמה מקורבים בתוך ההרס שהשאירו הרומאים במתכוון, למען יראו וייראו, והחל לצחוק. חבריו הבוכים לא הבינו מדוע הוא צוחק בשעה שהם מקוננים על יופיו של בית המקדש שחרב, והוא השיב להם: בדיוק בשל כך אני צוחק, כיוון שעכשיו, כאשר התחזיות הנוראיות ביותר התגשמו – אני יודע שגם נבואות הנחמה והתקווה יתגשמו. וזה קו שעובר בכל הספרות וההיסטוריה היהודית".
דרך נחמדה לנחם את עצמו בזמנים קשים.
"ממש לא. המסקנה שלי כהיסטוריון היא שאין בכלל הסבר היסטורי-מכני לעצם הישרדותו של העם היהודי לאורך כל כך הרבה שנים. אלא שכיוון שחפצי חיים אנחנו, התקווה מונחת ביסוד התודעה היהודית. ליהודי אין את הלוקסוס של איבוד התקווה, כי לאבד את התקווה זה להיעלם, ואת זה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.
"ילודה למשל היא ביטוי לאופטימיות. יש לי חברים באירופה שאפילו ילד אחד לא מביאים לעולם, כי הם אומרים שהם לא רוצים לגדל ילדים בעולם כזה. ואילו אנחנו, שאופטימיים לגבי זה שהעולם ישתפר, ממשיכים את קיומנו המשפחתי, השבטי והלאומי לתוך עולם יותר טוב. נכון שירדנו קצת במדרג, אבל ישראל היא בין המדינות הכי מאושרות בתבל".
איך אתה מסביר את כל זה אחרי 7 באוקטובר?
"עם כל הזעזוע והכאב העמוק, דווקא ראיתי גם כאן סימנים לאופטימיות. ב-6 באוקטובר אני, כמו רבים אחרים, חשבתי שאנחנו הולכים לקרוע את עצמנו לגזרים, אבל ב-7 באוקטובר הכל התהפך וכבר ראינו את התגובה המדהימה של האחדות האינטואיטיבית שפרצה בכל חלקי הציבור ובכל המגזרים, שהתעלו על עצמם כדי לחזור לסוג של ביחד בסיסי ומובנה. וזה ביטוי לבסיס המשותף, האיתן והאופטימי שמאחד את כולנו. רואים את זה גם בעולם, יהודים מכל הקהילות התלכדו ביחד איתנו וזה היה מרגש ובלתי צפוי".
אז נכון, יהיו תקלות בדרך, אבל אותה אמונה יהודית ארוגה משתי וערב של אופטימיות וגם של ענווה שמתחייבת מול הדברים הרעים שקורים בדרך. הענווה גורמת לנו להבין שלמרות שאנחנו לא מבינים את הסיבה לאסונות ולתקלות ולא תופסים את ההקשרים ואת הסיפור הגדול, אנחנו לא מאבדים תקווה.
מהבחינה הזו, אומר וולף, לאדם יש חזון שהוא מעבר לעצמו, שרואה למרחקים – וזו האופטימיות שבבסיס היהדות. "הרי ככה נולדה המדינה, כשסבא רבא־רבא שלי לקח את המשפחה ב־1882 ועבר לפה ולא לאמריקה, למרות שאמרו לו שיש קדחת ומלריה ויתושים וביצות ומה אתה נוסע לשם".
אז סבא רבא-רבא היה אופטימיסט או פראייר? יכולת היום לחיות באמריקה.
"ברור שאופטימיסט. אם הוא היה עובר לאמריקה עם שאר הקרובים, לא היינו יהודים. היום אנחנו יודעים שחוץ מבודדים ספורים, כל המשפחה שלו שלא גרה בארץ התבוללה ונעלמה".
זאת אומרת שהאופטימיות שומרת על היהדות?
"ועוד איך. היהודים ניזונים מהאופטימיות של היהדות, והאופטימיות של היהודים משמרת את היהדות. זה מה שעוזר לנו להתמודד לאורך הדורות עם הרוע המוחלט, כדי לקדם את החזון המשותף של החיים פה. ואת זה ראינו כבר ב-8 באוקטובר".
גם בעיניה של דנה רגב, מנחת הפודקאסט "מעלה בטוב" ומאמנת אנשים לאזור הגאונות שלהם, אופטימיות הולכת יד ביד עם התקווה והאמונה. אבל היא מבקשת להבחין בין האופן שבו התפיסה המערבית מראה לנו את הדברים, לבין זו המזרחית, שאנחנו פחות חשופים אליה ביומיום שלנו.
לדבריה, "האופטימיות, או התקווה שאנחנו אוחזים בה, אומרת שהיינו רוצים לשרטט מציאות אחרת, ויש להכליל כאן רכיב נוסף שקשור להערכת המציאות שלנו: כדי שאחזיק באופטימיות או בתקווה, אני צריכה להאמין שזה אפשרי. כלומר, רכיב אחד מדבר על התשוקה, החלומות ומשאלות הלב, ורכיב שני על כמה אני מאמינה שזה ייתכן.
"רק שבעוד התפיסה המערבית אומרת 'תהיה אופטימי, תקווה, תחלום בגדול, תשיג הפי־אנד', כמיטב הסרטים ההוליוודיים – הרי התפיסה המזרחית, הבודהיסטית, אומרת 'אל תתנגד למציאות, תקבל אותה'. שתי הגישות מנסות לחלץ אותנו מהסבל האנושי, רק שהמערבית עושה זאת על ידי היכולת לחלום על מה שאני רוצה להשיג, והמזרחית על ידי היכולת לקבל את מה שיש".
ויש סוגיה חשובה נוספת. האם יכול להיות מצב שבו אופטימי הופך לפסימי וההפך? אולי זה מה שקרה לרבים מאיתנו מאז 7 באוקטובר, שהפכנו פסימיים היכן שהייתה אופטימיות בלתי נגמרת?
ד"ר יגורי אומרת כי "בחיים הכל יכול להשתנות. רגע אחד אתה נשבע לחיות עם בן אדם לנצח, וכמה שנים אחר כך הוא האדם השנוא עליך. אנחנו משנים עמדות מאוד עמוקות גם רגשית וגם שכלית, ולכן גם גישה פסימית או אופטימית יכולה להתחלף בתוכנו. הרי אנשים בשואה איבדו את אלוהים, אחרי שנים שהאמינו בו. חלק מהחוסן הנפשי הוא לגלות גמישות ולהשתנות, אז ברור שאפשר להפוך מאופטימי לפסימי ולהפך, זה כמו לחזור בתשובה ולחזור בשאלה".
היא מבקשת להדגיש כי האופטימיות שלנו נבחנת דווקא במבט לאחור, שכן רובנו לא נחרצים ומזגזגים בין ההשקפות, בבחינת "יום עסל יום בסל": "האופטימיות ניכרת דווקא בהתבוננות לאחור. זו האופטימיות של העבר, היכולת לארגן את סיפור חיינו בצורה שנעריך יותר אותו ואת עצמנו".
אך האם זה אומר שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות אופטימיים ללא גבולות, או בכלל לחיות בתוך סוג של אילוזיה שיהיה טוב גם כשהמציאות מוכיחה לנו שרע, אפילו רע מאוד? פרופ' בר לא יכול לסיים את השיחה בלי להזכיר מושג שנקרא "דיפרסיב ריאליזם".
"אני אמנם בעד הדחקה כשמתאים", הוא אומר, "אבל המושג הזה טוען שרואי שחורות הם האנשים שרואים את העולם כפי שהוא, וכל השאר הם אולי אשלייתיים".
כלומר, האופטימיים חיים בסרט?
"כן, אבל זה סרט הכרחי. וזה צריך להיות המסר: למצוא את האיזון בין הצורך בהדחקה לבין היכולת להרגיש טוב. כי אנחנו לא רוצים להיות כמו תינוק ששמח כל הזמן בלי קשר למציאות, ומצד שני, אנחנו צריכים להמשיך לתפקד לפעמים למרות המציאות. ולכן דרוש באלאנס, לראות את המציאות כפי שהיא – אבל כשהיא קשה גם לברוח ממנה כדי להתחזק".
ד"ר לוטם חמו: "אפשר להגיד 'המצב בארץ נורא', אבל אפשר גם להגיד 'האנשים בארץ מדהימים, הים נפלא, מזג האוויר נפלא'. כלומר, אנחנו יכולות להסתכל על אותה מציאות אבל לבחור לראות את הצבעים היפים. זו לא נאיביות, זה לנהוג כמידת הרמב"ם ולצעוד בשביל הזהב, טיפה אחת יותר לכיוון המידה הטובה"
פורסם לראשונה: 00:00, 22.04.24
