"בלילות החשוכים של עזה הייתי הולך לישון עם חיוך על הפנים והמון סיפוק", נזכר רס"ל במילואים יאיר, בן 24 מבית שמש. גם עכשיו, באורתופדית ב' בבית החולים איכילוב, שמו הולך לפניו בזכות החיוך הזה שלא מש מפניו גם אחרי פציעה קשה בעקבות פגיעת טיל נגד טנקים. עבורו, הביטוי מתלוצץ עם רופאיו זו לא קלישאה, זו המציאות. יאיר, לוחם בחטיבת השיריון 401 גדוד 9 פלוגה כ', גויס בצו 8 באמצע סוף שבוע של מסיבת רווקים משמחת עם חברים. קצת יותר מחודש אחר כך, מצא את עצמו נלחם בקרב על חייו. צפו בכתבה על קרב חייו של רס"ל יאיר:
רס"ל יאיר נפצע בפריצה לחאן יונס
(צילום: ירון ברנר)
יאיר מנסה להתאושש מהפציעה בירך, שלאחריה - כמעט נגד כל הסיכויים - הצליח הצוות הרפואי להציל את רגלו מקטיעה. "בסוף השבוע השחור ההוא עשינו שבת חברים לכבוד חבר טוב שהיה אמור להתחתן. בשעה עשר בבוקר התעוררתי, פתחתי את הטלפון והבנתי שאני צריך להגיע למילואים. כמה ימים לאחר הגיוס, הגענו עם הטנקים לשטחי הכינוס מול עזה, ציוותו אותנו לחטיבת גבעתי וחיכינו לפקודה".
הוא משחזר: "בכניסה הראשונה לתוך הרצועה לא הייתי לצערי כי חילקו את הפלוגה לשניים, אבל החברים שלי נכנסו. זה הרבה לחץ ואתה חושב עליהם כל הזמן. אחרי שבועיים היה חילוף וסוף-סוף הגיע התור שלי להיכנס לקרבות בעזה. אני הקשר של הפלוגה והטען של הטנק שלי - שזה התפקיד הכי כיפי עם כל הראבאק וכל הפיזיות. זאת העבודה הכי טובה בחיל השריון".
כשיאיר מדבר על הפעילות המבצעית והקרבות שבהם לקח חלק עם חבריו לצוות הטנק, עיניו זורחות וניכר שהוא מתגעגע ודואג לחברים שעדיין נלחמים בעזה. "גם בחאן יונס, היינו בכוח הפורץ. חטיבה 7 עשתה חצי דרך ואנחנו החלפנו אותם בפריצה לתוך העיר. שם כבר היה מלא ירי ומלא אקשן, כמו שאומרים. כל הלילה וכל היום היינו ערים וירינו כל הזמן, עשינו את מה שצריך. היינו צריכים להגיע לנקודה מסוימת תוך 16 שעות והגענו הרבה לפני".
3 צפייה בגלריה
"כולם מאוד שמחים לראות אותי, הם אוהבים שאני מחייך". יאיר וד"ר ניסן אמזלג בבית החולים איכילוב
(צילום: אסף קמר)
"יש רגע אחד של פחד ואני חושב שזה קורה לכולם", נזכר יאיר, "זה הרגע הזה שאתה חוצה את הגבול ופתאום כולם שקטים. אף אחד לא אומר כלום וכולם נוצרים את הרגע, כי יש פתאום את השנייה הזאת, של 'בוא'נה, אני נכנס לקרב בעזה'. אבל ברגע שאתה עובר את הגבול אין יותר פחד, יש מלא רעל בעיניים ומורל גבוה. יש רצון להיות שם ולהילחם ולעשות את מה שצריך".
מתי נפצעת?
"עשרה ימים אחרי הפריצה שלנו לחאן יונס, הטנק שלי היה צריך לצאת החוצה לחילוף על הגבול. רבע שעה בערך אחרי הנסיעה זה התחיל. את הפיצוץ לא שמעתי, כנראה שהייתי כמה שניות ללא הכרה, אני גם לא זוכר את הפינוי המוסק כי הייתי על חומרים משככי כאבים, סוג של חוויה חוץ-גופית".
מי חילץ אותך?
"הצוות שלי, שנפצע קל והספיק להחלים ולחזור ללחימה בעזה, חילץ אותי פיקס מהטנק. המ"פ שלנו בא עם טנק נוסף ופרמדיקית מלאך שהצילה לי את החיים. אני זוכר את הכאבים ואת החילוץ, אני זוכר כמעט הכול. לאחר טיפול ראשוני פינו אותי עם נמ"ר ורופא למסוק שנחת בגבול".
וכל הזמן הזה אתה בהכרה מלאה?
"היה לי נורא חשוב להיות ער. היה לי איזה משהו כזה במוח שאמר 'מי שלא ער - מת'".
מה עובר לך בראש? אתה חושב איך נדפקתי? אתה חושב על המדינה, על החברים, על המשפחה?
"זה נחלק לכמה שלבים. מיד לאחר הפגיעה של הטיל בטנק שלי, כל מה שרציתי זה לצאת ממנו. במהלך הטיפול הרפואי הראשוני חשבתי על החברה שלי ועל המשפחה. בזמן שהוציאו אותי עם הנמ"ר למסוק כבר הייתי חלש נורא, אבל מאוד שמחתי שאני חי ואמרתי לעצמי ש'אני את שלי עשיתי'".
"בפינוי עם הנמ"ר חשבתי שאיבדתי את הרגל והפכתי לנכה. כשהתעוררתי אחרי הניתוח הראשון, שמחתי שאני חי. דבר ראשון, בדקתי איפה הרגל שלי. הייתי אז עם הרבה חומרים מטשטשים בגוף ושאלתי מישהו 'איפה הרגל שלי?' הוא אמר לי, 'היא פה עליך'. הסתכלתי עליה וצעקתי - 'יש!'. מאז עשיתי כבר שמונה ניתוחים. אני מכיר בשמות הפרטיים את כל הצוות הרפואי, כולל כל המרדימים, המנתחים, האחים והאחיות וכוח העזר. כולם מאוד שמחים לראות אותי, הם אוהבים שאני מחייך".
רס"ל יאיר: "בפינוי עם הנמ"ר חשבתי שאיבדתי את הרגל והפכתי לנכה. כשהתעוררתי אחרי הניתוח הראשון, שמחתי שאני חי. דבר ראשון, בדקתי איפה הרגל שלי. הייתי אז עם הרבה חומרים מטשטשים בגוף ושאלתי מישהו 'איפה הרגל שלי?' הוא אמר לי, 'היא פה עליך'. הסתכלתי עליה וצעקתי - 'יש!'"
יאיר מספר בגאווה על ההתקדמות שלו: "בשבוע שעבר הלכתי בפעם הראשונה. זה היה עם מכשיר עזר כזה וזה היה אחד הדברים הכי מרגשים שחוויתי בחיים. זה היה טיפה מוזר, כי הגוף שכח איך עושים את זה. אני עושה חצי צעד והגוף עוצר. אני כאילו חייב לשכנע אותו לזוז ואנחנו עובדים על זה קשה מאוד בפיזיותרפיה. אתמול הצלחתי ללכת כמה צעדים".
ד"ר ניסן אמזלג מהחטיבה האורתופדית בבית החולים איכילוב בודק את הפצעים של יאיר ואת החיבור של האינפוזיה ומתעניין במצב הרוח של אחד הפצועים הוותיקים והכי אהובים בבית החולים.
ד"ר, איך קיבלתם את יאיר?
"יאיר הגיע אלינו בפינוי מוסק לפני חודש. הפציעה העיקרית שלו הייתה בירך הרגל השמאלית. הוא עבר סדרת ניתוחים וטיפול מקיף בכל הפגיעות הנוספות מהרסיסים והירי במטרה להשתלט על הזיהום שנוצר. כך שמלבד הטיפול הכירורגי שהוא ממשיך לעבור, כאן במחלקה האורתופדית הוא מקבל את כל שאר הטיפולים כולל אנטיביוטיקה, החלפת תחבושות, פיזיותרפיה ומגוון רחב של טיפולים נוספים. יאיר הוא קסם של בחור".
ד"ר ניסן אמזלג: "אני דואג וחושב על המטופלים כל הזמן, גם בבית, אבל אני מקבל גם סיפוק אדיר. לפעמים, בסוף היום בא אליי מטופל ואומר לי 'דוקטור, עזרת לי. בזכותך אני מרגיש יותר טוב, פחות כואב לי והפצעים השתפרו'. בשביל זה אני קם בבוקר"
לדברי ד"ר אמזלג, "בגלל המלחמה יש לנו המון-המון חיילים מאושפזים והחטיבה האורתופדית עובדת מסביב לשעון כדי לטפל בכולם. כל פצוע מביא את הסיפור האישי שלו ואת החיים שלו ואת בני משפחה והחברים. מבחינתי זאת זכות גדולה לטפל בהם".
מתי יאיר יוכל לחזור הביתה?
"ייקח זמן עד שיאיר יחזור לשגרה, יש עוד טיפולים ועוד ניתוחים לפנינו. הוא יצטרך טיפול משולב של אורתופדיה ופלסטיקה, ומכאן הוא יעבור לתהליך ארוך במוסד שיקומי. בסופו של היום הוא יגיע הביתה. המטרה שלנו היא שהוא יחזור ללכת".
כשאתה חוזר הביתה בסוף משמרת ארוכה, אתה מצליח להתנתק ולמצוא קצת שקט או שהמראות והסבל של הפצועים רודפים אותך גם מחוץ לבית החולים?
"אני דואג וחושב על המטופלים כל הזמן, גם בבית, אבל אני מקבל גם סיפוק אדיר. לפעמים, בסוף היום בא אליי אחד המטופלים ואומר לי 'דוקטור, עזרת לי. בזכותך אני מרגיש יותר טוב, פחות כואב לי והפצעים שלי השתפרו'. בשביל זה אני קם בבוקר".
יאיר לא מתכוון לתת לפציעה הקשה לשבור אותו, והוא משדר אופטימיות, "אני לא מוכן לשנות את החלומות שלי ואת השאיפות שלי בגלל הפציעה. החלום הגדול שלי זה שהשם שלי יהיה על משהו שהמצאתי או עשיתי, ואני אשים את הפציעה בצד ואגיע לשם. אני מוכן למות למען עם ישראל ולא אהסס לחזור לקרב אם יקראו לי למלחמה נוספת. הלוחמים בעזה צריכים את התמיכה של כל העם, אנחנו צריכים את האחדות, הרעות והשמחה. רק ביחד אנחנו חזקים".
בטח חברה שלך עברה טלטלה מטורפת.
"ברגע שאדע שאני יוצא מפה ומסוגל פיזית - אני מתכנן להציע לה נישואים".
רגע, היא בטח תקרא את הכתבה ואתה תהרוס לה את ההפתעה.
"אני סיימתי עם הפתעות", הוא צוחק. "נועה, אני אוהב אותך. אני הולך להציע לך נישואים בקרוב, ואיפה שזה יקרה - זאת תישאר ההפתעה. אני מתכנן משהו ותודה רבה לכל המשפחה שלצידי - אני אוהב אתכם. אני רוצה להגיד תודה לצוות הרפואי. אני מקבל פה את הטיפול הכי טוב שיש, אין ספק שאני בידיים הכי טובות. אתם יכולים להיות גאים ברופאים שלנו וכמובן גם באחים ובאחיות ובכל הצוות הרפואי של בית החולים איכילוב. אני כמובן לא שמח להיות פה אבל מקבל את היחס הכי טוב שיש".
